אתה משתמש בדפדפן מיושן. יתכן והאתר הנוכחי יוצג באופן שגוי, כמו כן אתרים אחרים ברשת.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
תמונות מעדים במדים
- פותח הנושא Jitter
- פורסם בתאריך
ענת - תודה על ההזמנה לבוא לכאן
במסע הייתי משתתף רגיל. ללא תפקיד מיוחד. לפני המסע קיבלתי עיצה מחבר שהיה במשלחת קודמת - לנסות להשתתף בטקסים. הרעיון שמאחורי העיצה הוא פשוט- ברוב הטקסים כולם משתתפים פאסיביים - אז אם יש אפשרות שלא להיות כזה - אז ללכת עליה. וככה לקחתי על עצמי הקראה של 2 קטעים: 1. קטע ראשון הקראתי בטקס שהיה בבית הקברות הצבאי הבריטי. הקטע סיפר על קורות חייו של יהודי שלחם לצד בעלות הברית, נהרג במלחמה, ונקבר כיהודי באדמת פולין. באותו בית קברות היו 13 יהודים כאלו. 2. קטע נוסף קראתי בערב שבת. זה היה קטע שנכתב ע"י יהודי בגטו ורשה, שבו הוא תיאר את אווירת הקדושה שהשתררה בגטו למרות הכל, בשעה שהשבת נכנסה. לגבי השקפות עולם... זה נושא רחב יותר, ולא ממש פופולרי בימינו. בזמנים שהציניות והאדישות הם האופנה, זה לא מקובל לחשוב/להגיד דברים כמו "וואוו, זה שינה לי את השקפת העולם". אז התשובה הפשטנית שלי תהיה שלילית, ושהכל אותו הדבר. היומיום אפרורי באותה המידה. דרך המחשבה היומיומית הזאת בנתי משהו אחר לגמרי. בתור ילד שגדל בישראל, תאי הגזים הם מהסמלים המובהקים לשואה, והסקרנות לגביהן הולכת ועולה עם הזמן. בתקופת התיכון חברים שלי נסעו למשלחות והתחלתי לשמוע מהם על מה שהם חוו בתאי הגזים. תמיד חשבתי שאני אהיה "מוכן" להיכנס אליהם. אחרי ששמענו את ההסבר על גזיזת השיער, התקדמנו לחדר הבא. מבחוץ ראיתי את הפתחים שדרכם נכנס... אויי לא. זה תאי הגזים. ולא הרגשתי "מוכן" להיכנס. עדיין לא. נשארתי בחוץ והקשבתי להסבר של המדריך. איזו הקלה. זה לא תא גזים אלא רק מקלחת. כאן אנשים התקלחו. הקבוצה עברה לחדר הבא ואני איתם. המדריך מסביר שזה תא הגזים. לזה לא הייתי מוכן בכלל. הייתי המום. המשכתי להיות המום גם כשיצאנו משם. המחשבות התחילו לרוץ לי בראש רק כשהקבוצה כולה כבר הייתה בחצר. פתאום הבנתי - מה מחשבות? מה??? לפני שישים וקצת שנים יהודים שנכנסו פנימה לא היו זוכים לחשוב בדרכם החוצה. הבנתי את השאיפה לנורמליות. לחיים נורמליים. ואיזה מין חיים נורמליים יש ליהודי שעוד שנייה נכנס לתאי הגזים ונשלח אל המוות? ואיזה נורמליות יש ליהודי שמנסה להימנע מהגורל הזה ולהיאבק בנאצי חמוש? מה יותר נורמלי - לההרג תוך כדי מאבק אחרון עם הנאצי, או אולי להיכנס לתוך תאי הגזים ולהתפלל שתהיה איזשהי תקלה או שיגמר הגז או שתהיה לי מספיק נשימה כדי לשרוד את החדר הזה? אני לא מתיימר להבין באמת. אבל שם באותו מקום הבנתי קצת יותר.
במסע הייתי משתתף רגיל. ללא תפקיד מיוחד. לפני המסע קיבלתי עיצה מחבר שהיה במשלחת קודמת - לנסות להשתתף בטקסים. הרעיון שמאחורי העיצה הוא פשוט- ברוב הטקסים כולם משתתפים פאסיביים - אז אם יש אפשרות שלא להיות כזה - אז ללכת עליה. וככה לקחתי על עצמי הקראה של 2 קטעים: 1. קטע ראשון הקראתי בטקס שהיה בבית הקברות הצבאי הבריטי. הקטע סיפר על קורות חייו של יהודי שלחם לצד בעלות הברית, נהרג במלחמה, ונקבר כיהודי באדמת פולין. באותו בית קברות היו 13 יהודים כאלו. 2. קטע נוסף קראתי בערב שבת. זה היה קטע שנכתב ע"י יהודי בגטו ורשה, שבו הוא תיאר את אווירת הקדושה שהשתררה בגטו למרות הכל, בשעה שהשבת נכנסה. לגבי השקפות עולם... זה נושא רחב יותר, ולא ממש פופולרי בימינו. בזמנים שהציניות והאדישות הם האופנה, זה לא מקובל לחשוב/להגיד דברים כמו "וואוו, זה שינה לי את השקפת העולם". אז התשובה הפשטנית שלי תהיה שלילית, ושהכל אותו הדבר. היומיום אפרורי באותה המידה. דרך המחשבה היומיומית הזאת בנתי משהו אחר לגמרי. בתור ילד שגדל בישראל, תאי הגזים הם מהסמלים המובהקים לשואה, והסקרנות לגביהן הולכת ועולה עם הזמן. בתקופת התיכון חברים שלי נסעו למשלחות והתחלתי לשמוע מהם על מה שהם חוו בתאי הגזים. תמיד חשבתי שאני אהיה "מוכן" להיכנס אליהם. אחרי ששמענו את ההסבר על גזיזת השיער, התקדמנו לחדר הבא. מבחוץ ראיתי את הפתחים שדרכם נכנס... אויי לא. זה תאי הגזים. ולא הרגשתי "מוכן" להיכנס. עדיין לא. נשארתי בחוץ והקשבתי להסבר של המדריך. איזו הקלה. זה לא תא גזים אלא רק מקלחת. כאן אנשים התקלחו. הקבוצה עברה לחדר הבא ואני איתם. המדריך מסביר שזה תא הגזים. לזה לא הייתי מוכן בכלל. הייתי המום. המשכתי להיות המום גם כשיצאנו משם. המחשבות התחילו לרוץ לי בראש רק כשהקבוצה כולה כבר הייתה בחצר. פתאום הבנתי - מה מחשבות? מה??? לפני שישים וקצת שנים יהודים שנכנסו פנימה לא היו זוכים לחשוב בדרכם החוצה. הבנתי את השאיפה לנורמליות. לחיים נורמליים. ואיזה מין חיים נורמליים יש ליהודי שעוד שנייה נכנס לתאי הגזים ונשלח אל המוות? ואיזה נורמליות יש ליהודי שמנסה להימנע מהגורל הזה ולהיאבק בנאצי חמוש? מה יותר נורמלי - לההרג תוך כדי מאבק אחרון עם הנאצי, או אולי להיכנס לתוך תאי הגזים ולהתפלל שתהיה איזשהי תקלה או שיגמר הגז או שתהיה לי מספיק נשימה כדי לשרוד את החדר הזה? אני לא מתיימר להבין באמת. אבל שם באותו מקום הבנתי קצת יותר.
כחייל בצה"ל
אני מניח שתמיד אפשר להעביר ביקורת. תמיד אפשר למצוא סיבות מדוע המסע מיותר או לא אידאלי. ובהכרח יותר כיף לצאת למסיבות בתל-אביב מאשר להתעסק עם נושאים כואבים שנטועים עמוק בטבע האדם ובהיסטוריה הקרובה של העם (ושל האנשים הקרובים אליך). המסע גרם לי לחשוב הרבה על מצבים שבהם צה"ל נמצא. על ההתמודדות עם האויב תוך כדי קרב, וגם בהתייחסות למחבלים שנתפסו, או עם אוכלוסיות שקיימות בשטח. עצם השיקול, המחשבה, ההשוואה, הבדיקה העצמית וההתעסקות עם הנושא - נותנים את התוצאות שלהם. במיוחד כשאתה יושב על אדמה זרה ומשוחח על זה עם עוד 50 אנשים, החל ממפקדים בכירים, ועד כאלו שאולי בעתיד יפקדו על חיילים אבל בינתיים משרתים כחיילים פשוטים. אישית אני רואה תוצאות במיוחד בתחום האפור בין פיקוד על חיילים מתוקף תפקידי לבין השמירה על כבודם וחירותם מתוקף היותם בני אדם. השפעה קצת יותר מעשית היא הקפדה שלי מול חיילים על שפה. כולם יודעים שבצבא השפה היא ייחודית וסלנגית במיוחד. שתי מילים שנכנסו לסלנג הצבאי לציון דברים שלילים הן "מוות" וגם "שואה". בסביבה הקרובה שלי זה כבר לא יקרה. כל אדם שישתמש במילים האלו ויפזר סתם מוות כדי לציין שיעמום או חוסר תפקוד - קיבלו ממני הערות. גם המפקדים שלי קיבלו ממני הערות כאלו. אתם לא יודעים כמה התעניינות וסקרנות בנושא השואה ישנה בקרב החיילים בצבא. כשחזרתי לארץ גיליתי גל אדיר של אנשים שרצו לדעת, לשמוע חוויות ודיעת, לראות תמונות. אפילו חיילים שלא היו כ"כ קרובים, פתאום הזמינו אותי למסטיק בשק"ם, כדי להיפגש ולשמוע. עד היום, כ-5 חודשים אחרי שחזרתי מהמסע, אני מכיר 5 אנשים מהסביבה הקרובה שלי, שדיברו איתי על המסע, ראו את ההשפעה של המסע עלי, והחליטו לצאת גם הם למסע. בימים הקרובים יצא עוד מסע כזה, ובו ישתתפו 3 אנשים מהסביבה הקורבה שלי.
אני מניח שתמיד אפשר להעביר ביקורת. תמיד אפשר למצוא סיבות מדוע המסע מיותר או לא אידאלי. ובהכרח יותר כיף לצאת למסיבות בתל-אביב מאשר להתעסק עם נושאים כואבים שנטועים עמוק בטבע האדם ובהיסטוריה הקרובה של העם (ושל האנשים הקרובים אליך). המסע גרם לי לחשוב הרבה על מצבים שבהם צה"ל נמצא. על ההתמודדות עם האויב תוך כדי קרב, וגם בהתייחסות למחבלים שנתפסו, או עם אוכלוסיות שקיימות בשטח. עצם השיקול, המחשבה, ההשוואה, הבדיקה העצמית וההתעסקות עם הנושא - נותנים את התוצאות שלהם. במיוחד כשאתה יושב על אדמה זרה ומשוחח על זה עם עוד 50 אנשים, החל ממפקדים בכירים, ועד כאלו שאולי בעתיד יפקדו על חיילים אבל בינתיים משרתים כחיילים פשוטים. אישית אני רואה תוצאות במיוחד בתחום האפור בין פיקוד על חיילים מתוקף תפקידי לבין השמירה על כבודם וחירותם מתוקף היותם בני אדם. השפעה קצת יותר מעשית היא הקפדה שלי מול חיילים על שפה. כולם יודעים שבצבא השפה היא ייחודית וסלנגית במיוחד. שתי מילים שנכנסו לסלנג הצבאי לציון דברים שלילים הן "מוות" וגם "שואה". בסביבה הקרובה שלי זה כבר לא יקרה. כל אדם שישתמש במילים האלו ויפזר סתם מוות כדי לציין שיעמום או חוסר תפקוד - קיבלו ממני הערות. גם המפקדים שלי קיבלו ממני הערות כאלו. אתם לא יודעים כמה התעניינות וסקרנות בנושא השואה ישנה בקרב החיילים בצבא. כשחזרתי לארץ גיליתי גל אדיר של אנשים שרצו לדעת, לשמוע חוויות ודיעת, לראות תמונות. אפילו חיילים שלא היו כ"כ קרובים, פתאום הזמינו אותי למסטיק בשק"ם, כדי להיפגש ולשמוע. עד היום, כ-5 חודשים אחרי שחזרתי מהמסע, אני מכיר 5 אנשים מהסביבה הקרובה שלי, שדיברו איתי על המסע, ראו את ההשפעה של המסע עלי, והחליטו לצאת גם הם למסע. בימים הקרובים יצא עוד מסע כזה, ובו ישתתפו 3 אנשים מהסביבה הקורבה שלי.
בני הרשקוביץ
New member
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.