תמונות משפחתיות

[No name for now]

תמונות משפחתיות ../images/Emo13.gif../images/Emo10.gif

במסגרת ה"חיים שכאלה" שאני עושה לסבתא שלי לכבוד יום הולדתה השמונים הבא עלינו לטובה (פחות מחודש וחצי), הכנתי עמוד לכל אחת מהמשפחות כיוון שעד עכשיו הדודים שלי די מתעלמים מהבקשות שלי לתמונות

, התחלתי את הדף למשפחה שלנו, תמונות מהחתונה של ההורים שלי מצאתי (אפילו צבעוניות

) ומצאתי תמונה שלי עומדת בלול

ושל אחי בגן אבל רציתי גם תמונה של ארבעתינו, אתם מכירים את הבעיה הזו שבצילומים משפחתיים תמיד מישהו חסר? (מישהו הרי צריך לצלם) בעיה ממש רצינית כי בסך הכל היו רק 9 שנים וחצי של ארבעתינו בעידן של מצלמות כבדות ומגושמות, רוב התמונות אקראיות מימי הולדת כשאנחנו מסתכלים על העוגה במקום על המצלמה

איזה יאוש

אפילו לא מצאתי תמונה יפה של כולנו ממסיבת בת המצווה שלי (יומיים לפני שהוא נפצע) בסוף מצאתי תמונה מאחד מימי ההולדת שלי (9? 10? 11?) שצילמו את ארבעתינו עומדים יחד ומחייכים למצלמה המסקנה ממש עצובה אבל כשיהיו לי ילדים אני תמיד אדאג שיהיו תמונות של כולם ביחד.

 

[kind of blue]

מאיפה זה מוכר? ...

אני הייתי בת מינוס חודש ביום כיפור. אין גם את זה.

 

[No name for now]

../images/Emo201.gif

לפעמים אני מרגישה שהיה לי מזל שלפחות הכרתי את האיש המקסים הזה, אני מסתכלת על התמונות שלו כנער, אני רואה נער שמח ואני עצובה אפשר לשאול שאלה קשה? את מרגישה איזה געגוע או שזו פשוט תחושה של "אין"?

 

[kind of blue]

שאלה טובה שאלת.

התחבטתי בה קשות עם עצמי (ולעיתים רציתי לחבוט בפסיכולוגית על חוסר היכולת לעזור להבין). התחושה היא של 'אין' ושל כעס מאד גדול. על הנסיבות. וגם עליו. מוזר, אבל אני מאד כועסת עליו.

 

[No name for now]

יקירתי את לא לבד

אין לי מלים חכמות לנחמה אבל אני מבינה את מה שאת מרגישה ואני בטוחה שאני לא היחידה אנחנו פה בשביל שתהיה סביבה תומכת לספר את הדברים האלה

 

[הכוכב הרביעי]

נא לא להכות את הפסיכולוגית

היא באמת לא אשמה (בזה שהיא אהבלה). מה שכן, בטח יש לכם גם איזה חדר כושר בטכניון. ואולי יש בו שק אגרוף. אם לא - גם כרית בבית תעשה ת'עבודה. הכעס הוא ברור וטבעי. אני לא חושב שיש כאן מישהו בפורום שלא כועס על אבא שלו ועל הנסיבות (וכל מי שאומר עכשיו "אני לא" מתבקש להפסיק להדחיק. זה מאד לא בריא). צריך לעבור תהליך של סליחה וקבלה, אבל את זה אפשר לעשות רק אחרי שמשחררים את הכעס. הדרך הטובה לעשות את זה לדעתי (בינתיים. יש סיכוי שאני אלמד עוד כמה טכניקות השבוע) היא ע"י הוצאתו בסביבה מוגנת. נדמה לי שכבר אמרתי את זה: מזהירים את בני הבית שאתם הולכים להשתגע לחצי שעה, נסגרים בחדר צורחים ומקללים במשך רבע שעה (על השעון), ואז יושבים עוד רבע שעה בשקט. חוזרים על זה במשך כמה ימים שצריך. טוב אני הלכתי לכמה ימים. אתם מוזמנים להמשיך להרביץ לכריות או לאלוף שטרן (הוא במילא כבר רגיל לזה מהבית כנסת שלו). מה שבא קודם.

 

[No name for now]

אני מבקשת לא להמליץ לאף אחד

להרביץ לאף אחד עוד יקחו את ההצעות האלה ברצינות

 

[kind of blue]

רעיון לא רע... אבל לא עובד בשבילי.

יש לי משפחה שבלי עין הרע, טפו טפו טפו... מדחיקה הכל. אין עם מי לדבר, אין מי שיספר, כל אחד עם המופרעויות שלו ושופך בלי חשבון על כולם. ככה שאני גידלתי ברקסים רגשיים חזקים כל כך - נאס"א מבקשים לקנות את הפטנט כבר שנים. אני לא יודעת בכלל לבטא כעס, בשום הקשר, לא רק בתחום שכול ויתמות. מערכות יחסים ועימותים, ריבים וצעקות - כלום. שותקת ומתה מבפנים.

 

[עדי כספי]

אבי נהרג שמלאו לי 5 חודשים....

אני מאד מזדהה עם תחושת ה''אין'' . בגיל 47 פתחתי את תיקו האישי הצבאי בפעם הראשונה. (מכיוון שהוא היה איש מודיעין נדרשו חודשים של אישורים והסכמות)-עיינתי ובכיתי מול שתי קצינות 4 שעות. רק אז הבנתי מה הפסדתי מה הוא עשה בצבא ומי הוא היה. מאז היותי ילד אמר לי נהגו האישי דובל'ה: אם אבא שלך היה בחיים- הוא היה ראש ממשלה. לאחר עיון בתיק הבנתי מדוע. ברגע זה בו אני כותב לך עיני מלאות דמעות- דמעות שוטפות את הנשמה - כך חכמים אמרו וכך אני נפטר מהכעס.

 

[הכוכב הרביעי]

ברוכה הבאה. ../images/Emo24.gif

ואני חייב שתסבירי לי משהו

. הצצתי בכרטיס שלך, שהוא כידוע למבוגרים בלבד, וממש לא הבנתי למה האכלת חתולים בטכניון היא עניין "למבוגרים בלבד". מצד שני, נדמה לי שראיתי פעם תמונה שמסבירה את זה. אני אחפש אותה.

 

[הכוכב הרביעי]

הנה. מסיבה פרועה בטכניון. זהירות!!!

 

[kind of blue]

הלו, בלי צחוקים על הטכניון!!!

כל מילה אמת..

 

[kind of blue]

תהרוג אותי, לא זוכרת למה...