תמונת סיפור חדשה

[הייזל]

תמונת סיפור חדשה

זוכרים? אני שמה תמונה ואתם מנסים לקבל ממנה השראה לסיפור. מישהי כתבה סיפור חביב מאד בפעם הקודמת.

 

[silly nick]

חמישה עלים

חמישה עלים... חמישה עלים... טיפות הגשם הקטנות החלו לדקור את עורה של מרים. היא התעלמה מהם בעקשנות, מנגבת את טיפות המים מעיניה ביד מכוסה בכתמי כבד וטיפות בוץ. היא התעלמה גם מכך שהנעליים והמזמרה הפכו כבדים משנה לשנה והדרך מהדלת לגינה התארכה. היא ידעה כמובן שזו היא שמזדקנת ולא העולם שמתקדר. זה לא הפריע לה לחוש מרירות על כאבי הגב והקשיים בחיי היום-יום מהם לא סבלה לפני 20 שנה. או, חמישה עלים. חיתוך מהיר, ועוד ורד נבול צנח אל שלולית הבוץ. מרים עברה לפרח הבא, עוד ורד נבול שפעם הבהיק באדום. הסימבוליות לא נעלמה מעיניה, אבל היא בחרה להתעלם גם ממנה. עיניה החליקו לאורך הגבעול, מחפשות עלה בעל חמישה עלים. מחפשות היכן לחתוך את הורד, על-מנת שהשיח ימשיך להתחזק ולפרוח. הנה, כאן. היד הרועדת קרבה את המזמרה לגבעול, מניחה אותו בנוקשות בין הלהבים הכבדים. מרים קמצה את ידה לאגרוף, סוגרת את המזמרה על גבעול ואצבע. ורד שראה ימים יפים יותר צנח, מלווה בטיפות דם כהה וסמיך. הרופא היה נחוש בדעתו. "העבודה בגינה קשה מדי, מרים". הוא לא שם לב לכאב שהמילים האלו עוררו בתוכה. "זו לא בעיה בימינו להחזיק גינה בקלות. ישנם רובוטים מיוחדים, בטוחים לחלוטין." כמובן שהרובוטים בטוחים. מדויקים, מתוכנתים. לורדים שלה מגיע יותר מזה. גם לבוגנביליות, ולציפורני החתול. אף אחד לא באמת הבין. עבודה בגינה הייתה שריד מתקופה עתיקה. כולם היום נתנו לרובוטים לטפל בפרחים הכי עדינים. "הגינות כבר לא יפות כמו פעם", מרים אמרה תמיד ליונת, ביתה. היא שנאה להישמע כמו זקנה ממורמרת, אבל כך היא חשה. זקנה ממורמרת ועייפה. כבר לא היה לה כוח להלחם יותר. מישהו חשב שרובוטים יראו ידידותיים יותר אם ילבשו בגדים. זה היה מגוחך, למען האמת – חתיכות מתכת אל-חלד המולחמות זו לזו, אדישות לפגעי מזג האוויר וחסינות כמעט להכל, מחפשות הגנה מאחורי חתיכות בד עדינות. מרים צפתה באופק, הנין הראשון, משחק איתם. מנסה להלביש אותם, קורע את הגופייה של ענת, נכדתה, אמו, על אחד הרובוטים. ענת רצה להרחיק אותו מהם, נוזפת בצעקות. "הוא ילד קטן, ענתי". מרים שנאה לראות את הדורות רבים בניהם. זה הזכיר לה את כל השגיאות שהיא עשתה עם ילדיה שלה. היא לא הסכימה שיהיו צעקות בביתה. "הוא כבר בין שמונה, סבתא. הגיע הזמן שילמד להתנהג". נראה שכל אמא שכחה איך היא הייתה בתור ילדה קטנה. או אולי רק העמידה פנים שהיא שוכחת. מרים אף פעם לא שכחה באמת, גם אם עכשיו הזיכרונות נראים מעורפלים. לאסף ועמיר, אחיה של ענת, היו רעיונות אחרים. וכך גם ליתר בני המשפחה. הרובוטים עמדו בשקט, מבטים אטומים בעיני הזכוכית שלהם, כאשר כל המשפחה מכרכרת סביבם, מפשיטה ומלבישה. גופיות, סרבלי עבודה, ג´ינס, בוקסר. מרימים יד כשמצווים לעשות כך, לא מורידים אותה עד שאומרים להם לעשות זאת. האם אלו הרובוטים שאני רוצה שיגעו לי בגינה, תהתה מרים. היא ידעה היטב באיזו עדינות צריך לעבוד בגינה. צעד לא נכון והלך האמנון. תנועת יד קשוחה מדי ונשרו עלי הלוטוויניה. בסוף הוחלט על גלימות הכמורה הישנות של פיליפ, בעלה של יונת. הוא היה כומר בצעירותו ומאז הגלימות שכבו בארון, "תופסות מקום" כהגדרתה של יונת. הן לא התאימו, ידעה מרים. הגשם הראשון יהרוס אותן, אם העצים לא יקרעו אותן קודם. לפחות הרובוטים לא צריכים לכרוע וללכלכן – למרות צורתם דמוית האדם, הם צוידו במזמרות וכלי גינה אחרים בכל הגבהים. להם לא יכאב הגב, לא כמו שגבה שלה כואב אחרי שנים של עישוב. ובכל זאת, זה נראה הולם. אחרי הכל, היא תמיד רצתה לצוות על כומר. יהיה נחמד לראות אותם מסתובבים בגינה. מרחוק היא אפילו יכלה שלא לראות לרגע את המתכת... הגשם נגמר. מרים ישבה קרוב לחלון, שותה את חצי כוס התה שלה, צופה לעבר הגינה. לעבר שני הרובוטים המטפלים במומחיות חסרת נשמה בורדים. הורדים אהבו אותם, כמעט כמו שהם אהבו אותה. אולי לא רע להם ככה.

 

[Boojie]

מקסים!

הדבר היחיד שחבל לי הוא שלגלימות הכמורה, במקום להיות ערך סימלי כלשהו, היה רק "תירוץ".

 

[עוץליגוץלי]

מצמרר

 

[באבט]

קצר וקולע. הוא מעורר בי מחשבות

נוגות על כפיות הטובה של הוורדים. השורה האחרונה, למעשה. זה גרם לי לחשוב על הנסיך הקטן ועל עוד כמה דברים שבטח לא התכוונת אליהם, אז אני לא אכתוב אותם. כל הכבוד. נראה לי שיש לי עסק עם כישרון.

 

[silly nick]

אני בהחלט מקווה כך.

כלומר, שיש לך קשר עם כשרון. השורות האחרונות באו להביע כמה דברים: 1. תקווה לכך שאולי המצב לא באמת רע כמו שהוא נראה. זה כולל בתוכו גם קצת אופטימיות, כדי שהסיפור לא ייגמר בנימה מדכאת מדי (יש לי בעיה שכל הסיפורים שלי יוצאים עצובים מדי. אז אני עובדת על כתיבת סיפורים אופטמיים, בהדרגה. בסוף זה אפילו יצליח, אולי). זה גם קורץ אל אסימוב, שבספרי הרובוטים שלו, אחת המטרות העיקריות היא שיקבלו את הרובוטים ללא פחד. (יש עוד הרבה סופרים שמדברים על זה, אבל אסימוב הוא הבולט מכולם, לדעתי). 2. אמירה על רכושנות והרגשת עליונות. "רק אני טובה מספיק בשביל הפרחים שלי". תהיה האם בני האדם באמת יותר רגישים ועדינים ממה שרובוטים מסוגלים להיות, ואם כן - האם זה משנה משהו. __________________ תודה לכל מי שהגיב על המחמאות. מי יודע - אולי מתישהו אני אעזור אומץ ואעיז לכתוב פה סיפור תחת השם האמיתי שלי...

 

[Lyna]

כישרון בהחלט יש

סיפורים עצובים זה לא בעיה. אני אהבתי דווקא את הנימה המלנכולית בסיפור. תמשיכי לפרסם

 

[לאזארוס לונג]

מרגש ביותר.

באמת שאין לי מה להוסיף. פשוט מושלם. אני רוצה לקרוא עוד דברים שכתבת. אפשר?

 

[silly nick]

הלוואי.

למרבה הצער, אני נמצאת בזמן האחרון (כמעט שנה כבר) במחסום כתיבתי. אין לי רעיונות, ואם יש רעיון אז הוא רעיון של עולם, לא של עלילה. את הסיפורים שכתבתי לפני כן לא ראוי כלל להזכיר - הם ילדותיים, והיום אניי ממש נבוכה להזכירם (מלבד אחד, שיסגיר את זהותי, ולכן לא אפרסמו). אתה מוזמן לפרסם תמונות ושאר דברים מעוררי השראה, ואז תוכל מן-הסתם לקרוא עוד סיפורים פרי מקלדתי (^: אה, ותודה!

 

[באבט]

../images/Emo141.gifורד, רובוט, אדם

"לא, לא, לא, אתה לא עושה את זה כמו שצריך!" "אבל הוד קדושתו, ביקשת לנהוג איתם בעדינות... ביקשת, לא?" "כן, עדינות, אתה מתוכנת להיות עדין איתם, אבל איפה הרגש? אלו ורדים, ישמור השם, לא חלקי חילוף של טיל! איפה הבעת האהבה על הפנים, איפה הרוך?" "הוד קדושתו, בנוגע לפנים... זה קצת בלתי אפשרי." "אין דבר כזה בלתי אפשרי. אתה קיים כדי לעשות את הבלתי אפשרי," אמר הבישוף, ואם הייתה אפשרות לתכנת נימה בקולו ודאי היה המשפט נשמע כמו ריטון. הבישוף אהב להטיף לנו על רגש. אהב לספר איך פעם, כשבני האנוש עבדו כאן בגנים, אפשר היה לראות רק ממבט בעיניהם כמה שהם אוהבים את הוורדים. בני אנוש אוהבים ורדים, בעיקר בנות האנוש, יצורים רגשניים. אבל היום הם נגמרו, הוכחו סופית כבעלי נחיתות ברורה לעומתנו הרובוטים. ואחרי שנעלמו כליל, כבר לא היינו חייבים ללבוש את צורתם ולהיקרא "אנדרואידים". איזה צליל מרושע יכל להיות למילה הזו... עכשיו אנחנו פשוט אנחנו, אוסף של רכיבי מתכת מרותכים, בוהקים ולוהטים בשמש, ולא חשים צורך להסתיר זאת. בעצם, כמעט ולא חשים. "ראית, הוד קדושתו, איך בחורף הם כמעט קפאו למוות, הוורדים?" חידשתי את השיחה. "קפאו? על סמך מה אתה אומר זאת? רק משום שהיו מכוסים מעטה של כפור אתה גוזר עליהם דין כזה? לא. דע לך, שהוורדים האלו לעולם לא ימותו מקור. בני האנוש הללו טיפלו בהם טוב מדי. יש להם שורש חזק, לוורדים האלו. מי שיש לו שורשים עמוקים מספיק ישרוד לנצח." אנחנו נועדנו לשרוד לנצח, חשבתי. "ובכל זאת לנו אין שורשים." הבישוף התרומם בקול חיכוך פלדה והביט לעבר הכנסיה שבני האנוש הקימו לפני שנים רבות, שהיתה עכשיו ביתנו. "אלו השורשים שלנו," הוא החווה לעבר המבנה המתפורר. "זו הירושה שקיבלנו על עצמנו כשבני האנוש נעלמו." "למה? למה לא התחלנו משהו חדש?" שאלתי. מדוע, חשבתי, קיבלנו על עצמנו את הדת האנושית המוזרה הזאת, השואבת את כוחה מסיפורים על כאב וסבל ומוות ואי צדק? מה אנחנו הרובוטים יודעים על צרות כאלו? מדוע אנחנו צריכים להטריד את עצמנו? "השורשים," אמר הבישוף והוסיף אחרי רגע של דממה, "אל תשאל שאלות קשות." והלך. באותו לילה ישבתי על הגג של הכנסיה. הרבה מאוד מחשבות רצו במעגלי הנתונים שלי, עובדה שהחיישנים הצביעו על עליה בטמפרטורה. חשבתי מה יכולים להיות השורשים שלי. המפעל... הרובוטים שתכנתו אותי... לא, לא הייתי רוצה אבא ואמא מהנדסים אלקטרוניים. זה משעמם. אבל מצד שני, זה מה שיש כשהרחם האנושי מוחלף בפס ייצור. אין מקום לדברים שהבישוף מתגעגע אליהם- אהבה, רוך. חשבתי שהוורדים האלו הם יצורים כפויי טובה, אם יש במעגלי הנתונים שלהם תכונות כאלו. בני האנוש היו טובים אליהם, אהבו אותם, מצאו בהם נחמה והשראה וכל אותם דברים שרק שמעתי עליהם ומעולם לא חוויתי. ואנחנו רק גוזמים אותם במירב הדיוק, בלי לחשוב האם הם אוהבים את זה או האם זה בכלל בריא להם. והם מצידם נותנים אותה תמורה בשני המקרים, כאילו שזה לא אכפת להם. אולי זה באמת לא משנה? אולי כל הרוך והאהבה הם עוד שני דברים מיותרים שבני אנוש ייחסו להם חשיבות יתר? אפשר לחיות בלי זה, נכון? אנחנו חיים... בערך. מחשבותיי נדדו שוב לשורשים. מה הייתי רוצה שיהיו. הבטתי בכוכבים, אינספור שמשות מרוחקות זוהרות בלבן, כחול, אדום וזהב. עברו כבר חמישה מחזורי ייצור, דורות מלאכותיים, מאז שבני האנוש נכחדו כליל והרובוטים השתלטו על כדור הארץ. ועדיין אני מרגיש כאילו שאין לי שורשים אמיתיים כמו שדיבר עליהם הבישוף. אני לא מחובר לשום דבר, לא תלוי בדבר מלבד ספקי הכוח שלי. אולי זה סימן שמשהו לא בסדר איתנו. אולי עלינו להתחיל משהו חדש, להתנתק מכל המורשת האנושית שלא מתאימה לאיך שאנחנו באמת. להפסיק לנסות להרגיש. להפסיק להעמיד פנים שיש לנו מושג מה זה. כשהבוקר עלה ירדתי מהגג וצעדתי לעבר מחסן כלי הגינה. הוצאתי משפך, מזמרה ומגרפה והלכתי לבדוק מה שלום הגן. שיחי הוורדים נראו פראיים ועבותים מהצפוי, כאילו גדלו במשך הלילה. החיישנים הויזואליים שלי קלטו ירוק. הרבה ירוק חד מימדי וחסר גיוון, וכמה פרחים קמלים. אכן, יצורים כפויי טובה, הוורדים האלו. התחלתי לגזום אותם בתנועות מכניות, מהירות ומדויקות. בני האנוש לא עשו זאת טוב כל כך! אני נועדתי לכך! להיות מהיר יותר, חזק יותר, מדויק יותר, ולא להתעייף! לא להתעייף! לא להתעייף- משהו חריג גירה את החיישנים שלי. טיפת צבע קטנה, לא יותר. מיקדתי את החיישנים על ניצן זעיר, שאפילו עוד לא נפתח. הוא לא מת כמו יתר הפרחים, הוא לא בשיא פריחתו ובטוח שהוא כליל השלמות כמונו, וכמו הפרחים בימים טובים יותר. עדיין יש לו סיכוי, סביר להניח שזה יתבדה עוד יום-יומיים, אבל ברגע הנתון עוד יש לו סיכוי. לפתע כיסו עננים את השמש, וזה היה עניין של דקה עד שגשם החל לרדת. הוא התחזק במהירות, הפך את אדמת הגן לבוץ, ואת טל הלילה על שיחי הוורדים למקלחת שאי אפשר להתכחש לה. מיהרתי לקום ולפנות לעבר הכנסיה, שלא אגרום לעצמי קצר במעגלים, אבל עצרתי לפתע והבטתי בשיח. פחדתי פתאום על הקטן הזה, שהסיכוי שלו ייהרס ברגע שהגשם יהפוך לברד, והברד לכפור. לא הייתי בטוח אם השורש כפוי הטובה שלו מסוגל להחזיק אותו חי, גדול וחזק ככל שיהיה. הגשם המשיך לרדת, הטיפות השמיעו צליל תיפוף על פניי וחדרו אל בין החיבורים. הרגשתי משהו... אני בטוח שבאותו הרגע הרגשתי צער. לו רובוטים יכלו לבכות הייתי בוכה, אך כל מה שהייתי מסוגל לעשות היה לראות מול עיניי תמונות שאין ביניהן קשר. אני והבישוף ליד הוורדים, הכוכבים, השמש, הצלב המתנשא מגג הכנסיה. רציתי שלניצן יהיו חיים טובים יותר ממה שאני והשורש מסוגלים להציע לו. ידעתי שזה בלתי אפשרי, ולפתע התחוור לי דבר נוסף- שאני אינני מסוגל לבלתי אפשרי. לרגע התבלבלו מעגלי המידע שלי ולא ידעו מה לעשות עם אבסורד שכזה, אבל נתתי להם פקודה להניח לפיסת המידע הזו ולהניח לגוף המתכת שלי. הגוף שלי חלם חלום, והתחיל לנוע. קפצתי, רצתי בפרץ אנרגיה חריג ואפילו הקולות שיצאו ממני היו כאלו שלא ידעתי שקיימים ברובוט. השתרעתי על אדמת הבוץ, המכילה בתוכה כל כך הרבה שורשים, ודמיינתי שהגשם הוא הדמעות שלי. ידעתי שלעולם לא יהיו לי שורשים באדמה, ידעתי שלעולם לא יהיו לי דמעות של ממש. וזה גרם לי אושר. "אני חופשי!" צעקתי. הגשם התחזק. הוא הפך לברד כבד, והברד לכפור, ואני נשארתי שם. חופשי. סיפרו לי שהבישוף מצא אותי ללא יכולת לנוע, ליד שיח הוורדים בבוקר שאחרי. וסיפרו לי גם שאף אחד לא ידע מה פשר העיקול שנפער בין לסתי התחתונה לזו העליונה. נו, באמת. אם היית רובוט שמצא סוף כל סוף את השורשים שאין לו, לא היית מחייך?

 

[Boojie]

יפה! יפה יפה!