ראיון מילולי - ויזואלי על תהליך יצירתו של המאייר, סגנונו ובחירותיו האמנותית
רמי טל למד איור ב”ויצו”, ושני ספרים שאייר ראו אור בזמן קצר: “סבתא טורבו ואלפי התנינים הבכיינים” מאת איריס אליה כהן (הוצאת “טל מאי”) ו”הילדה שניסתה” מאת מאירה ברנע-גולדברג (הוצאת “כנרת זב”מ”). טל הוא המאייר העשרים ושבעה בפינת “תמונת פרופיל”, שמטרתה היכרות עם מאיירים מבטיחים ומקוריים שספר הביכורים שלהם ראה אור לאחרונה. אנו מקווים כי פינה זו תהווה פלטפורמה לחשיפה של המאיירים וסגנונם, ותאפשר הצצה לכישרונות חדשים בקרב המאיירים והמאיירות בארץ.
היי רמי, ספר קצת על עצמך. כיצד קיבלת את עבודת האיור הראשונה שלך?
אהלן! ? קודם כל, אני חייב לציין שמאוד מרגש עבורי להתראיין ל”תמונת פרופיל”. אני עוקב אחרי המדור (ואחרי “הפנקס” בכלל) כבר לא מעט שנים, ולקבל את ההזדמנות להיות חלק ממנו זה משהו שלא העזתי להעלות על דעתי שיקרה! עבודת האיור המשמעותית הראשונה שלי היתה איור שער למגזין “גליליאו צעיר”. רוני, עורכת העיתון המקסימה, אהבה את האיורים שלי ופנתה אליי. במסגרת איורי השער התאפשר לי להתפרע עם הדמיון ולהפגיש בין גיבורי תרבות שונים, כמו הפיזיקאי אלברט איינשטיין והאמנית פרידה קאלו, או האסטרונאוטים פורצי הדרך – ניל ארמסטרונג ומיי ג’מיסון.
האם גיבשת סגנון וטכניקה עמם אתה ניגש לעבודה?
בתור ילד אהבתי מאוד לצייר בצבעי עיפרון ובפסטל שמן, וזה נמשך עד לתקופת נעוריי ובגרותי. לפני עשר שנים בערך התוודעתי לציור במחשב וגיליתי את קיומו של ה”וואקום”, שזה בעצם מסך מחשב מיוחד שמאפשר לצייר ישירות עליו. באותו רגע החלטתי שאעשה הכול כדי להשיג אותו, ואחרי שנה של עבודה מפרכת זה קרה. ההתחלה היתה קשה, ולצייר במחשב זה לא קל כמו שזה נשמע. המגבלה הכי גדולה של תוכנת הפוטושופ היא ש… אין לה מגבלות! אבל ברגע שמצליחים לשלוט בה מגלים עולם חדש ומופלא והעבודה משתדרגת פלאים.
יש משהו בעבודה במחשב שנתן לי את התחושה שהכול אפשרי, ושגם אם אטעה אוכל לתקן. פתאום כבר לא פחדתי לטעות. מצאתי את עצמי מצייר ומוחק ללא הרף. אזרתי אומץ והתמודדתי לראשונה עם קווים וקומפוזיציות מורכבות. זה מאוד שחרר אותי וכנראה שזה משהו שהייתי צריך להתמודד אתו בדרך כזו או אחרת. בציור במחשב קל מאוד ליפול לסגנון צביעה מלאכותי ומכאני, ואחת המטרות שהצבתי לעצמי היא שהאיורים שלי יהיו קרובים יותר לסגנון ידני, על אף היווצרותם במחשב. השתדלתי לשמר את קווי הקונטור ולהוסיף לכל איור טקסטורות מגורענות ונגיעות של “לכלוך” שהפכו לסימן ההיכר שלי.
אילו ספרים אהבת בילדותך, והאם היה ספר שהשפיע עליך או זכור לך במיוחד?
שאלה טובה! אני צריך לסובב רגע את גלגלי הנוסטלגיה כדי להיזכר. בילדותי נחשפתי להמון ספרים. אני זוכר בעיקר שהיו לנו בבית אסופות מאוירות של מעשיות האחים גרים ואנדרסן. יכולתי לקרוא בהן שעות, וכמובן לשקוע בתוך האיורים הישנים והטובים. בין כל הספרים הקלאסיים וספרי וולט דיסני שהיו אצלנו על המדף, זכור לי ספר אחד במיוחד: “יומנה של נילי”. מדובר בספר ילדים ישן שיצא לאור בבלגיה בשנות ה-60 (le journal de Veronique מאת: מוד פרר) ותורגם לעברית פחות או יותר באותה תקופה. אני קיבלתי אותו אי שם בתחילת שנות התשעים כשהייתי ילד. זה היה עותק משומש שראה ימים יפים יותר, אבל זה לא הפריע לי.
ספרי הסדרה
הסיפור, שנכתב במקור בצרפתית, מגולל את עלילותיהן של שתי חברות טובות. בשלב מסוים הן נפגשות ומכינות חביתיות מתוקות, והמתכון לחביתיות שולב בתוך הסיפור עצמו. אני זוכר את עצמי בתור ילד קטן, מציץ על הספר במטבח ואז רוכן מעל המחבת בזמן שאמא שלי הכינה את החביתיות. ריח החמאה המתוקה מילא את הבית כולו, וכדי להעביר את הזמן עד שהחביתיות ייאפו – קראנו בספר וחקרנו את האיורים הנפלאים של המאיירת הבלגית, נאדין פורסטר. למזלי הספר שרד את מבחן הזמן ושני מעברי דירה, ונמצא אצלי עד היום. דפיו עדיין מוכתמים בכתמי חמאה שמנוניים, כזכר לימים התמימים והמתוקים של פעם. אגב, בכל פעם שאני מכין חביתיות מתוקות, אני משתמש במתכון המקורי שלמדתי מהספר. גם היום!
ספר על תהליך העבודה על הספר “הילדה שניסתה”.
העבודה על “הילדה שניסתה” היתה מאתגרת ומרתקת במיוחד. לפני הספר הזה כבר התחלתי לעבוד על ספר מקסים אחר, “סבתא טורבו ואלפי התנינים הבכיינים”. אך בזמן שסבתא טורבו תפקד כספר ראשית קריאה, שבו לטקסט מקום משלו ולאיורים מקום משלהם, “הילדה שניסתה” הוא פיקצ’רבוק בכל רמ”ח איבריו. תחת ההגדרה הזאת אילצתי את עצמי לחשוב באופן שונה על הפורמט ועל תהליך האיור. הדבר הראשון שעשיתי, לאחר שקיבלתי מיעל גובר העורכת הנפלאה, את הקובץ המעומד עם הטקסט – היה לחשוב על תהליך בניית הקומפוזיציות. מטרתי היתה ליצור קומפוזיציות מסקרנות ומעניינות שיהפכו את חוויית הדפדוף למגוונת מכפולה לכפולה.
אני תמיד מתחיל בסקיצה מאוד מקושקשת ומבולגנת. כל כך מבולגנת עד שנראה לי לפעמים שאני היחיד שיוכל לפענח אותה, ושהמעצבת, העורכת והסופרת כנראה יחשבו שאני מצייר גרוע. אבל אז אני מרגיע את עצמי (ואותן) ונזכר שמטרת הסקיצות הראשוניות לבדוק את הקומפוזיציות, לבחון מיקומים של דמויות ואלמנטים, הבדלי עומק, גדלים וכו’… וכמובן – לשמור על המרחב והרמוניה סביב הטקסט. זה השלב שבו התחלתי לשאול את עצמי “איפה הסיפור מתרחש? איפה הילדה מנסה את מה שהיא מנסה?” (לא אגלה לכם מה היא מנסה, זה סוד!) התחבטתי המון בסוגיית עיצוב הסביבה, עד שיום אחד, כשטיילתי עם הכלבים שלי בפארק העגול שליד הבית בחיפה, זה הכה בי – כאן הכל קורה! שאר הדימויים כבר התחילו להציף את הראש מעצמם.
לאחר מכן אני עובר על הסקיצה עוד פעמיים. בכל שלב כזה אני תמיד מצייר בשכבה חדשה מעל הסקיצה הקודמת, עובר מחדש על הקווים, מתקן, מוחק ומשפר לפי ההערות, ומנקה את כל הקווים המיותרים.
בסוף הגענו אל הסקיצה הסופית. גם בשלב הזה דברים מאוד דינאמיים ויכולים להשתנות. דוגמה לכך היא המבנה שהילדה בנתה. בסקיצה הקודמת הוא היה מין ספרייה גדולה ומפוארת שכללה המון ספרים וחפצים משומשים שהילדה אספה בדרך, כמעין קריצה לאהבת ספרים ולמיחזור חפצים ישנים. אבל אז החלטנו שעדיף לא לסטות מהמסר האמתי של הסיפור, ולכן הפכנו את המבנה לבית עץ גבוה. הסקיצה לא חייבת להיות נקייה ושונה כל כך, וברגע שהסקיצה סגורה ורואים שהכול עובד – אפשר להתחיל לצבוע.
תהליך הצביעה הוא השלב הכי מרגש בתהליך, כי זה הרגע שבו הסיפור והאיורים מתחילים להתעורר לחיים. בשלב הצביעה הראשון אני סוגר את כל הצורות והאלמנטים באיור עם בלוקים של צבעים שטוחים וחלקים. הצביעה מאוד גסה ואני מתייחס אליה כמעין סקיצה צבעונית. כלומר, ניסוי וטעייה ובדיקה של מה עובד ומה פחות. זה השלב שבו אני גם מגדיר לעצמי את סקאלת הצבעים שאעבוד אתה לאורך כל הספר.
ההשראה שלי לצבעוניות של הסיפור נגזרת מאותו פארק עגול במציאות שהיווה גם את ההשראה לעיצוב הסביבה, עם גוונים של ורוד, ירוק, וצהוב. לתוך אלו שפכתי גם גוונים כחולים וכתומים, ובכל כפולה שיחקתי עם המינונים והכמויות שלהם בצורה אחרת.
אחרי ששוחחנו, מאירה, יעל, אורית (המעצבת) ואני על הצבעוניות ועל הנראות של הכפולות, התחלתי לדייק את הצבעים. ניקיתי, שיפצתי וצבעתי הכול מחדש. בסוף הוספתי קווי קונטור דקים ועדינים.
בשלב האחרון, שהוא גם האהוב עליי ביותר – אני נותן את הטאץ’ הסופי. מוסיף שכבות אחרונות של אור וצל, טקסטורות ושכבות של אותו “לכלכוך מגורען” שאני מאוד אוהב. זה הרגע שבו האיור נראה כמו שדמיינתי אותו בראש. הסיפור מתחיל די ריאליסטי, עם סצנת רחוב, ומסתיים כמעין פנטזיה או חלום בחלקת טבע סוריאליסטית. אחד משיאי הקסם בעלילה, שלא במקרה מגיע גם באמצע הסיפור, מתרחש ברגע הזה. זהו רגע של הפתעה וגילוי. רגע שמשתתפות בו כל הדמויות בסיפור, חוץ מהילדה, שזאת הכפולה היחידה שבה היא לא נמצאת, ולא במקרה. רגע של מסתורין – מה קרה חצי שעה לפני השקיעה? ואיפה הילדה? גם הצבעוניות הגיעה לשיאה בכפולה הזאת, ועזרה לי להמחיש ולבטא את הרגע המיוחד בצורה הטובה ביותר.
כיצד אתה מעצב את הדמויות, איך אתה יודע שמצאת את העיצוב הוויזואלי הנכון לדמות?
עיצוב הדמויות בשני הספרים הראשונים שעבדתי עליהם לקח אותי למקומות חדשים ומפתיעים – בעיקר כי הבנתי שמטרת הדמויות היא להיות זכירות, אפילו אייקוניות במובן מסוים. לצורך כך ניסיתי להכניס אלמנטים שייצרו עניין וייחודיות בדמויות. בסבתא טורבו, למשל, זאת רעמת השיער הענקית של הסבתא שנותנת מסגרת הומוריסטית ללחיים העגלגלות שלה. ב”הילדה שניסתה” – הסיפור היה אחר. כבר מההתחלה הי לי ברור שהילדה שלנו לא תיראה “מושלמת”, וזה מה שהנחה אותי כשציירתי אותה בפעם הראשונה בספר הסקיצות שלי: ילדה מעט מלאה עם תסרוקת קארה שחורה, מנומשת וממושקפת ועם גשר בשיניים.
המשך בתגובה
