לקרוא לילד בשמו
לרגל בחירת ספר הילדים האהוב ביותר ביום חמישי הבא, כונסו שניים מהעולים לגמר, מרים רות בת ה-95 ויהודה אטלס, יחד עם שתי תולעי ספרים צעירות ונדירות, לשיחה על איך כותבים ספר ילדים
שרית מקובר בליקוב | 17/6/2005 10:40
משב קיץ חבט במשעולי קיבוץ שער הגולן והעלה לאוויר מפצים זעירים של יסמין. בעיקול המוביל אל ביתה של מרים רות, סופרת הילדים האחראית ליצירה האהובה "מעשה בחמישה בלונים", השירו עצי הפלומריה תלתלי ניצנים לבנים. קשישות שדיוושו על אופניים קטנים וחתולה על גג פח לוהט התבסמו מריחם החריף. בחדרה של רות עלה ניחוח רענן של שזיף, אפרסק ושקד.אבל הסופרת העיוורת, בת 95, התרווחה בכורסתה העמוקה, הרחיבה נחיריה והתעקשה לדבר על זיעה. "כי לכתוב ספר ילדים זה כל כך קשה שיש לזה ריח של זיעה וריח של זיעה הוא לא נעים", התנצלה בפני אורחיה, הסופר יהודה אטלס ושני ילדים תאבי קריאה. "זה קשה, כי קודם אני חושבת על העלילה, אחר כך אני בונה לי אותה בראש, אחר כך מנסה להלביש עליה חרוזים, אחר כך ממלמלת אותה לעצמי ברחוב. אנשים עלולים לחשוב שיצאתי מדעתי, אבל לי לא אכפת. אני חייבת מקצב".
אטלס (בתקווה): "ואת מוחקת הרבה?".
רות: "מוחקת. מוחקת. בטח שמוחקת. וצריכה להגיד את השורות בקול רם ולהקשיב לעצמי ולתקן ולהוציא את השיר לטיול קטן בחוץ. ולקרוא אותו בלחישה ולהתרגל".
אטלס (בייאוש): "אבל בסך הכל הכללי זה מהר או לאט?".
רות: "לכל שיר או סיפור הזמן והקצב שלו".
ואתה?
"אני כותב לאט ובייסורים. פעם כתבתי שיר בשבע שנים. התחלתי אותו באבו רודס, אחרי מלחמת יום כיפור. יצא לי בקושי חצי בית. אני כותב ומוחק, כותב וזורק, כותב ומתעצבן. אני נושם ואומר לעצמי,'יופי, אני לא יודע לכתוב שירים'. אחר כך אני נמלך בדעתי, כי אני יודע מה לא בסדר: העט. ואז אני רץ אל המקרר. המקרר הוא ידידו הטוב ביותר של הכותב המתוסכל. גלידה, אבטיח, סנדוויץ'. כרס מקבלים מזה, רק לא שירים".
רות : "לכתוב ספר ילדים זה מאוד אישי. אני עובדת על שיר עד שהוא מוצא חן בעיני. ולפעמים, כשהוא מתארך יותר מדי, אני תוקעת למדגרה. ככה אני קוראת למגירה שלי בבית, שיש בה רישומים שלא יסתיימו לעולם".
אטלס (בקנאה): " יש מה ללמוד ממנה. אשרי מי שכותב מהר וגם נותן כבוד לילדים. מרים כותבת בלי לקרוץ למבוגרים מעבר לכתף שלהם. היא מתייחסת נטו אל לבם ולא מנסה למצוא חן בעיני אנשי עסקים שמוציאים את הספר לאור".
ואתה?
"אני שייך לדור שקורץ למבוגרים. אבל אני מקפיד על שירים עם רבדים שמתאימים גם לילד וגם למבוגר. כל אחד לוקח לעצמו מה שהוא מבין. צ'כשאני קם בבוקר, אני כל כך צריך לפשת'ן, עד שרק בקושי אני מצליח לכוון'. ילדים יבינו את זה באופן מסוים. מבוגרים יבינו את זה לגמרי אחרת".
כמחווה לספרים שילדים אוהבים לקרוא ומבוגרים אוהבים להתגעגע, יצאו זכיינית הערוץ השני "קשת" ו"מעריב" בפרויקט בחירת ספר הילדים העברי האהוב ביותר בכל הזמנים. ועדה שכוללת אנשי אקדמיה, רוח ואמנות, הרכיבה רשימה מפוארת של 30 ספרים המתמודדים על המקום הראשון. "איה פלוטו", "אליפים", "הכבש ה-16", "מיץ פטל" ו"חסמב"ה" הם רק מדגם מייצג. בחירת הספר המנצח תתקיים בשידור חי ביום חמישי הקרוב, בהנחיית כוכבי "ארץ נהדרת", במסגרת הספיישל "מה הסיפור שלך?". הקהל בבית מוזמן להשתתף באמצעות אתר האינטרנט של מעריב NRG ובעזרת SMS. בין הספרים שהגיעו לגמר נמצאים גם "מעשה בחמישה בלונים" של מרים רות, ו"והילד הזה הוא אני" של יהודה אטלס. מתבקש היה, אפוא, להפגיש את השניים לדיון על ספרות ילדים בנוכחות נציגי הדור הצעיר, שני תולעי ספרים קטנים, סקרנים ומנומשים.
אטלס ורות עם ילדים שאוהבים לקרוא. צילום: חיים אזולאי חיים אזולאי
אני אוהבת לקרוא, בעיקר עם אוכל, בעיקר לפני השינה
מדובר בפרויקט חייזרי משהו, לאור העובדה שילדי המילניום השלישי מעדיפים אינטרנט וטלוויזיה על פני ספר, ואם נורא יציקו להם, יתפשרו על "חבורת המגעילים" (שבה הגיבור העונה לשם פלוץ מורח סמכטה על הצלחות והכוסות). אמנם לגל קליינמן מבית הספר אלחריזי ורון כלב מבית הספר לאמנויות בתל אביב, שניהם בני 12 שמשתתפים בסדנת כתיבה, הקריאה היא סוג של תחביב, אבל את רוב החברים, הם מציינים בעוגמה, מותגים ומשחקי כדורגל מושכים הרבה יותר.
"אני בין היחידים בכיתה שקורא הרבה", אומר רון. "רוב החברים שלי לא מוכנים לגשת לספר. צריך לגרות אותם לזה. המורים וההורים עושים להם כל מיני פרויקטים, מבקשים מהם לכתוב יומני מסע, לתאר במחברת את מה שהם קראו בבית. אני חושב שזו טעות, כי הדרישות הופכות את הקריאה בספר מתענוג לחובה. אם המורים יקראו ספרים בכיתה עם התלמידים בשביל הכיף, לא כחלק ממשימה או שיעורי בית, זה יהיה הרבה יותר מתאים. הייתי מציע שהתקשורת תהפוך את הספרים למותג, בדיוק כמו שהיא מתלהבת מתוכנת מחשב או סדרה חדשה".
"אני אוהבת לקרוא, בעיקר עם אוכל, בעיקר לפני השינה", אומרת גל. "אני לא יכולה להירדם בלי לקרוא לפחות פרק בספר. אני מנסה לשכנע את החברות שלי להצטרף אלי, אבל זה לא עוזר כי יותר מעניין אותן להתעסק במסיבות ובעניינים אופנתיים".
מרים רות: "מזלזלים בכם בגלל שאתם כאלה קוראי ספרים?".
רון: "בהתחלה חשבו עלי שאני איזה חנון, כל הזמן עם האף בתוך הספר. נראה להם מוזר שאני מבין גם בכדורגל ולא רק באטלס ובספרים חינוכיים. אז התחלתי פחות להחצין את הקריאה. בזמן האחרון החלטתי להיות מי שאני והפכתי לאנציקלופדיה של הכיתה".
גל: "אני יוצאת דופן, אבל לטובה. החברות שלי יודעות שאני כמו כולן, רק עם תוספת".
אבל אטלס מודאג. "היום ילד שקורא או מנגן לא נחשב בכיתה", הוא אומר. "הילדים המקובלים הם אלה שמסתובבים עם ג'ל בשיער, ברזלים באוזניים וחתימות של שחקני כדורגל. היום הילדים רגילים לסיפוקים מיידיים וספר לא מתמסר בקלות. אז הילד קורא חצי עמוד וזורק. אבל אפשר לתקן. אפשר לחזור ולקרוא לילדים ספרים בכיתה. בכל יום חצי שעה, בלי שיעורי בית, כי ספר צריך לבוא מתוך הנאה, לא חובה. והוא הרבה יותר חשוב מחשבון ומהיסטוריה. כשאני סיימתי את בית הספר שכחתי הכל חוץ מהשיעורים שבהם המורה היתה חולה ונכנסה המורה המחליפה וקראה לנו את "עוזי והמנגנים הצעירים". זו היתה חוויה נפלאה שאפילו לא עלתה כסף".
"ילד שרובץ מול הטלוויזיה עייף מכדי לגשת לספר", אומרת רות. "והוא כבר לא ישים אותו מתחת לכרית כדי שלא יברח לו. אני הייתי מפחיתה את שעות הצפייה בטלוויזיה ומכוונת את ההורים לקרוא לילדים ספרים בכל גיל. והכי חשוב עם חיבוק. כי כשילד נלחץ אל האדם הכי חשוב בחייו ושומע ממנו סיפור הוא מזהה את הריח של הספר עם הריח של ההורים".
מהו ספר הילדים האהוב עליכם ביותר?
גל: "'תקוות גדולות' של צ'רלס דיקנס,'המכשפות' של רואלד דל ו'מיץ פטל' של חיה שנהב".
רון: "' הרוזן ממונטה כריסטו', 'מסביב לעולם ב-80 יום' ו'חסמב"ה'".
רות: "'מחניים' של פרנץ מולנר וכל שירי לאה גולדברג. גולדברג היתה משוררת גדולה. התפלאתי עד כמה היא מסוגלת, למרות שלא היתה לה משפחה משלה, להיכנס לעולמו ולבעיותיו של הילד. כשהכרתי אותה מקרוב הבנתי שהיא לא תעז לדבר על מה שהיא מעזה לכתוב".
אטלס: "'טרזן', ו'לימפופו' של קורניי צ'וקובסקי, עם הציורים המופלאים. קנו לי אותו כשהייתי בן ארבע והייתי מדקלם אותו בעל פה. וכמובן את'פו הדוב'. אני אוהב אותו גם היום. להיפגש עם ספר ילדים אהוב זה ממש כמו להיפגש עם אהבה ראשונה".
להמשך קריאהhttps://www.makorrishon.co.il/nrg/online/47/ART/946/526.html