תמיד רציתי להביע את הרגשות שלי אבל
כנראה אף פעם לא יכלתי... זה לא שאני אטומה, כי אני בכלל לא כזאת. וזה לא שאני ואתה לא היינו קרובים, כי קרבה כזאת אף פעם לא חוויתי לאף אדם, במיוחד לא לבן. אבל מה אפשר להגיד עכשיו? שכל המילים נגמרו. לא לי אלא לך. ואף פעם לא פתחתי את ליבי אלייך כי פחדתי, ועשיו אני עוד יותר מפחדת. פעם היה בי פחד כי אם אפתח את ליבי בפנייך, אוהב אותך עוד יותר. ועכשיו יש בי פחד כי מפני ששתקתי- איבדתי אותך לתמיד. והתשובה היא כן... התאהבתי בך במהרגע שראיתי אותך לראשונה. אני הייתי בת 16 ואתה בן 18. ראיתי אותך בארץ זרה, מקום שבחיים שלי לא הכרתי. הייתי במשלחת נוער במשך חודש וככה הכרתי אותך. את האירחת ידיד שלי אצלך בבי וידידה שלך אירחה אותי. מהיום הראשון שנפגשנו לא יכלנו לסגור את הפה. דיברנו על הכל והרגשנו כמו נשמות תאומות שלא נפגשו כבר מאה שנה. אני זוכרת בפרטי פרטים כל דבר שהיה. הנשיקה הראשונה... הרגע הרומנטי הראשון והאחרון.... וכמובן את הפרידה. הפרידה הייתה כואבת, והרגשתי כמו שלא הרגשתי בחיים ויש לציין כי סכינים ומחטים קטנות בכל חלקי גופי וליבי היו יכולים להיות פחות כואבים מהניתוק ממך- והניתוק היה גדול. חזרתי לארץ, בוכה ובדיכאון וחודשיים לא רציתי לצאת מהבית. לא אכלתי, לא שתיתי וכל היום רק חשבתי עליך. הטלפונים והאימיילים ממך היו התרופה היחידה שיכלה להרגיע אותי מידי יום ביומו ואחרי זה הניתוק נראה עוד יותר גדול. בניתי סביבי חומה שאף בן אדם לא יוכל לעולם לפרוץ. שם כלאתי את מחשבותיי ורגשותיי כלפיך ונשבעתי כי איש לעולם לא ידע על כך. עברו שנתיים וחשבתי שלעולם לא אראה אותך שוב. בהפתעה גמורה החלטתי לטוס לאותה הארץ לבקר את חברה שלי, והרגשתי שלראות אותך תהיה סגירת מעגל מצויינת בשבילי. הגעתי לשם לשלושה שבועות. אחרי יומיים אצל חבברתי נסעתי לפגוש אותך, וכי היית מאוד קרוב וגרת בעיר הקרובה אליי. בחיים לא אשכח את הפגישה הראשונה שלי איתך- את האיחוד הזה מחדש איך שאני קוראת לו. יצאתי מהאוטו של חברתי ובאתי לנקוש על דלת ביתך. פתאום בהפתעה גמורה אתה את הדלת פתחת וראיתי אותך. ואז הבנתי. הבנתי שלא הפסקתי לאהוב אותך במשך השנתיים האלה ושאתה בשבילי היית היחיד. הדייר הקבוע של ליבי שאינו רוצה לעזוב. השלושה שבועות שבילינו היו מדהימים, אך החומה שבנינו סביב הקשר שלנו סירבה להתפוגג. פתאום היינו רק ידידים. אנשים זרים אחד לשני. לא כי רצינו בזאת, אלא כי פחדנו שאם את החומה נהרוס, כל הרגשות יצופו. ואז הפרידה השנייה תהיה קשה עוד יותר. ואני לא רציתי לבלות את כל ימי בחושך על מספר ימים שביליתי באור. כל יום אחרי שראיתי אותך חזרתי לבית ובכיתי על הכרית כל הלילה. איך שאני רוצה לנשק אותך, וגעת בך בתור יותר מסתם ידידה, ואני לא יכולה. בלילה לפני שטסתי חזרה כתבתי לך מכתב. כתבתי לך שאינני יכולה שתדע את ברגשות שלי. ואני אינני רוצה לדעת את שלך למרות שאני יודעת בוודאות שאתה אוהב אותי. אני לא רוצה לסבול יותר. כתבתי לך שעדיף שננתק את הקשר לזמן מה. ניתוק הקשר לא יביא בהכרח שלא נתראה שוב, אלא הוא יביא להחלמת ליבי, וליבך, אחרי יותר משנתיים שהוא היה שבור. אבל כבר חודש עבר מאז, ומאז שדיברתי איתך. אני לא מרגישה שליבי התאחה, אני רק מרגישה שעשעתי טעות. אני אוהבת אותך, אני רוצה לצעוק את זה לכל העולשם שישמע. אבל לא לך. אני הייתי בשבילך טעות כי הרסתי גם אותך, לא רק אותי. אולי אתה אף פעם לא תדע, אבל תמיד תשאר בליבי ואני תמיד אוהב אותך. תמיד תהיה בשבילי היחיד, החבר המושלם, הבעל המושלם והאהוב המושלם שלעולם לא יהיה שלי. לפחות לא in this life time!. הלוואי שהגורל היה אחרת. אבל הוא בחר להפריד כבר ביננו מהתחלה. הלוואי שרק הייתי יודעת במה חטאתי שזה מגיע לי או לך, אבל העובדה הזאת לא תשתנה: אני אוהבת אותך.
כנראה אף פעם לא יכלתי... זה לא שאני אטומה, כי אני בכלל לא כזאת. וזה לא שאני ואתה לא היינו קרובים, כי קרבה כזאת אף פעם לא חוויתי לאף אדם, במיוחד לא לבן. אבל מה אפשר להגיד עכשיו? שכל המילים נגמרו. לא לי אלא לך. ואף פעם לא פתחתי את ליבי אלייך כי פחדתי, ועשיו אני עוד יותר מפחדת. פעם היה בי פחד כי אם אפתח את ליבי בפנייך, אוהב אותך עוד יותר. ועכשיו יש בי פחד כי מפני ששתקתי- איבדתי אותך לתמיד. והתשובה היא כן... התאהבתי בך במהרגע שראיתי אותך לראשונה. אני הייתי בת 16 ואתה בן 18. ראיתי אותך בארץ זרה, מקום שבחיים שלי לא הכרתי. הייתי במשלחת נוער במשך חודש וככה הכרתי אותך. את האירחת ידיד שלי אצלך בבי וידידה שלך אירחה אותי. מהיום הראשון שנפגשנו לא יכלנו לסגור את הפה. דיברנו על הכל והרגשנו כמו נשמות תאומות שלא נפגשו כבר מאה שנה. אני זוכרת בפרטי פרטים כל דבר שהיה. הנשיקה הראשונה... הרגע הרומנטי הראשון והאחרון.... וכמובן את הפרידה. הפרידה הייתה כואבת, והרגשתי כמו שלא הרגשתי בחיים ויש לציין כי סכינים ומחטים קטנות בכל חלקי גופי וליבי היו יכולים להיות פחות כואבים מהניתוק ממך- והניתוק היה גדול. חזרתי לארץ, בוכה ובדיכאון וחודשיים לא רציתי לצאת מהבית. לא אכלתי, לא שתיתי וכל היום רק חשבתי עליך. הטלפונים והאימיילים ממך היו התרופה היחידה שיכלה להרגיע אותי מידי יום ביומו ואחרי זה הניתוק נראה עוד יותר גדול. בניתי סביבי חומה שאף בן אדם לא יוכל לעולם לפרוץ. שם כלאתי את מחשבותיי ורגשותיי כלפיך ונשבעתי כי איש לעולם לא ידע על כך. עברו שנתיים וחשבתי שלעולם לא אראה אותך שוב. בהפתעה גמורה החלטתי לטוס לאותה הארץ לבקר את חברה שלי, והרגשתי שלראות אותך תהיה סגירת מעגל מצויינת בשבילי. הגעתי לשם לשלושה שבועות. אחרי יומיים אצל חבברתי נסעתי לפגוש אותך, וכי היית מאוד קרוב וגרת בעיר הקרובה אליי. בחיים לא אשכח את הפגישה הראשונה שלי איתך- את האיחוד הזה מחדש איך שאני קוראת לו. יצאתי מהאוטו של חברתי ובאתי לנקוש על דלת ביתך. פתאום בהפתעה גמורה אתה את הדלת פתחת וראיתי אותך. ואז הבנתי. הבנתי שלא הפסקתי לאהוב אותך במשך השנתיים האלה ושאתה בשבילי היית היחיד. הדייר הקבוע של ליבי שאינו רוצה לעזוב. השלושה שבועות שבילינו היו מדהימים, אך החומה שבנינו סביב הקשר שלנו סירבה להתפוגג. פתאום היינו רק ידידים. אנשים זרים אחד לשני. לא כי רצינו בזאת, אלא כי פחדנו שאם את החומה נהרוס, כל הרגשות יצופו. ואז הפרידה השנייה תהיה קשה עוד יותר. ואני לא רציתי לבלות את כל ימי בחושך על מספר ימים שביליתי באור. כל יום אחרי שראיתי אותך חזרתי לבית ובכיתי על הכרית כל הלילה. איך שאני רוצה לנשק אותך, וגעת בך בתור יותר מסתם ידידה, ואני לא יכולה. בלילה לפני שטסתי חזרה כתבתי לך מכתב. כתבתי לך שאינני יכולה שתדע את ברגשות שלי. ואני אינני רוצה לדעת את שלך למרות שאני יודעת בוודאות שאתה אוהב אותי. אני לא רוצה לסבול יותר. כתבתי לך שעדיף שננתק את הקשר לזמן מה. ניתוק הקשר לא יביא בהכרח שלא נתראה שוב, אלא הוא יביא להחלמת ליבי, וליבך, אחרי יותר משנתיים שהוא היה שבור. אבל כבר חודש עבר מאז, ומאז שדיברתי איתך. אני לא מרגישה שליבי התאחה, אני רק מרגישה שעשעתי טעות. אני אוהבת אותך, אני רוצה לצעוק את זה לכל העולשם שישמע. אבל לא לך. אני הייתי בשבילך טעות כי הרסתי גם אותך, לא רק אותי. אולי אתה אף פעם לא תדע, אבל תמיד תשאר בליבי ואני תמיד אוהב אותך. תמיד תהיה בשבילי היחיד, החבר המושלם, הבעל המושלם והאהוב המושלם שלעולם לא יהיה שלי. לפחות לא in this life time!. הלוואי שהגורל היה אחרת. אבל הוא בחר להפריד כבר ביננו מהתחלה. הלוואי שרק הייתי יודעת במה חטאתי שזה מגיע לי או לך, אבל העובדה הזאת לא תשתנה: אני אוהבת אותך.
