כאמא ל-3 ילדים קטנים
אני מרגישה צורך להוסיף מילה. אני הייתי חולה בהודג'קינס לימפומה והיום אני לפני סיום ההקרנות. אני יודעת שלחרדה מהמחלה מתלווה קושי עצום בגלל הפחד איך להתמוודד עם ילדים קטנים. גם לי שלושה קטנטנים בבית, הקטנה בת שנתיים, בת ארבע, והגדול בן שש וחצי. החלטתנו לערב את הילדים בכל התהליך. היתרון העצום בילדים קטנים, שהם לוקחים הכל כמובן מאילו, בלי חרדות ברקע, בלי סיפורים ששמעו, בלי תאוריות שפיתחו, הכל פשוט. הצגנו את זה ככה: אמא חולה עכשיו. למחלה קוראים סרטן. יש כל מיני סוגים של סרטן. מהסרטן "שלי" מבריאים. אני נוסעת לבית חולים לקבל טיפול. יש לי רופא נפלא שמטפל בי. יש תרופות מצויינות שירפאו אותי. התרופות יגרמו לי להיות עייפה. התרופות גם גורמות לשיער ליפול. תהיה לי פיאה. אחר כך השיער יצמח. וזה היה הרבה יותר פשוט ממה שחשבנו. הילדים ספרו איתי את הטיפולים שעברתי, הכינו לי "טבלת יאוש" ואחרי כל טיפול כל אחד צייר וקישט את המספר שנמחק. ככה עקבנו יחד איך הזמן עובר. אפילו תלו לי סרטן צעצוע קטן ליד הטבלה. כשקיבלתי את הפיאה כולם מדדו אותה והיו הרבה צחוקים. דאגתי שכשאני איננה, מרגישה לא טוב או ישנה, תמיד יש בייביסיטר קבועה שכולם אוהבים. כשציירו לי על הגוף פסים עבור ההקרנות הם נורא התלהבו. הקטנים לוקחים הכל בקלות. הגישה שלי - לא להסתיר מהם כלום, להסביר להם בשפה שהם יכולים להבין ולהקיף אותם במשפחה חמה ותומכת. דרך אגב, שיתפנו גם את הגננות והכנו אותם לקלוט סימני מצוקה (שלא היו כלל לשמחתנו הרבה). אז גם יכלתי להיות רגועה שיש לי גיבוי בגן. כולם מאד תומכים במצב כזה - זה מאד עוזר. זהו, הילדים מסתגלים. למבוגרים הרבה יותר קשה... מקווה שאולי קצת קצת הצלחתי להקל על החשש מההתמודדות עם הילדים. מאחלת לכם מכל הלב שתעברו את תקופת הטיפולים הקרובה מהר ובקלות. גילה.
