תמיכה דרושה...
יצאתי אתמול לדייט והוא לא הטיפוס שלי. יותר מדי נאיבי, חנון כזה. אותי מעניינים גברים כריזמטיים, נון שלנטיים, ציניים וכו' וכו'. כאילו, מצד אחד אפשר להאמין שגברים כאלה הם בדיוק מה שאני לא צריכה, במיוחד כאשר כל הציניות מלווה באטימות רגשית. מצד שני, גברים שמתלהבים מכל מיני דברים שאני זוקפת גבה לגביהם (למשל, הודו, אבל זו סתם דוגמא, אין לי דוגמא יותר טובה חוץ מהתיאור הכללי שנתתי של חנוניות/ נאיביות) באים עם רגישות אינטרינזית בד"כ שעושה אותם בני אדם יותר רגישים לזולת. אני כבר לא יודעת מה לעשות... היום כל המחשבות חזרו. אני מרגישה רע מאוד... כאילו פישלתי... כאילו... זו היתה ההזדמנות שלי ועכשיו היא נעלמה. כאילו אין לי מקום בעולם הזה, שום דבר לא מעניין אותי, אני לא יכולה להמשיך הלאה, לא יכולה לנשום כבר. אני מנסה לעבוד וקשה לי מאוד (במקום זאת באתי לכתוב פה, כמובן שאני אחזור לעבודה אחר כך ואנסה לעשות את הדברים שאני חייבת לעשות). אני לא רואה אופטימיות בכלל בעתיד שלי, במיוחד לא בזה שאני הולכת לשנות מקום עבודה ומקווה גם להתקרב יותר לתחומים שמעניינים אותי. איך ממשיכים הלאה בכלל כשמרגישים כך?... האם זה אי פעם ישתנה? אני מאוד מאוד מודאגת כי אני מרגישה לא נורמאלית. כאילו, זה לא לגיטימי שאני אחשוב ככה על מישהו. שאני ארגיש כך. שאני אענה את עצמי במחשבות של מה היה יכול להיות ואיזה טיפשה אני שלא דחפתי את הקשר הלאה, שלא הקשבתי לו כשאמר שהוא צריך עוד זמן (וגם אמר שבתקופה הקרובה הוא עסוק מעל הראש ולא נוכל להיפגש, כאילו הוא רצה אבל לא יכל). המחשבות האלה משביזות אותי. האם כל האנשים מרגישים כך כשמישהו שהם אוהבים לעולם לא יהיה איתם? אני רואה אנשים נופלים, מערכות יחסים נגמרות, והם קמים אחרי זמן קצר (חודשים) על הרגליים. הם לא חשים צורך לדבר, להתקשר, לרצות כל כך חזק. הם לא חושבים שהחיים נגמרו. למה אני לא נורמאלית?...
אני רק רוצה להרגיש שזה נורמאלי אבל זה לא. ואני גם רוצה לדעת שיום אחד זה ייגמר אבל אני כל כך סקפטית שפתאום זה יבוא, אחרי שנתיים של נסיונות נואשים לשכוח.
יצאתי אתמול לדייט והוא לא הטיפוס שלי. יותר מדי נאיבי, חנון כזה. אותי מעניינים גברים כריזמטיים, נון שלנטיים, ציניים וכו' וכו'. כאילו, מצד אחד אפשר להאמין שגברים כאלה הם בדיוק מה שאני לא צריכה, במיוחד כאשר כל הציניות מלווה באטימות רגשית. מצד שני, גברים שמתלהבים מכל מיני דברים שאני זוקפת גבה לגביהם (למשל, הודו, אבל זו סתם דוגמא, אין לי דוגמא יותר טובה חוץ מהתיאור הכללי שנתתי של חנוניות/ נאיביות) באים עם רגישות אינטרינזית בד"כ שעושה אותם בני אדם יותר רגישים לזולת. אני כבר לא יודעת מה לעשות... היום כל המחשבות חזרו. אני מרגישה רע מאוד... כאילו פישלתי... כאילו... זו היתה ההזדמנות שלי ועכשיו היא נעלמה. כאילו אין לי מקום בעולם הזה, שום דבר לא מעניין אותי, אני לא יכולה להמשיך הלאה, לא יכולה לנשום כבר. אני מנסה לעבוד וקשה לי מאוד (במקום זאת באתי לכתוב פה, כמובן שאני אחזור לעבודה אחר כך ואנסה לעשות את הדברים שאני חייבת לעשות). אני לא רואה אופטימיות בכלל בעתיד שלי, במיוחד לא בזה שאני הולכת לשנות מקום עבודה ומקווה גם להתקרב יותר לתחומים שמעניינים אותי. איך ממשיכים הלאה בכלל כשמרגישים כך?... האם זה אי פעם ישתנה? אני מאוד מאוד מודאגת כי אני מרגישה לא נורמאלית. כאילו, זה לא לגיטימי שאני אחשוב ככה על מישהו. שאני ארגיש כך. שאני אענה את עצמי במחשבות של מה היה יכול להיות ואיזה טיפשה אני שלא דחפתי את הקשר הלאה, שלא הקשבתי לו כשאמר שהוא צריך עוד זמן (וגם אמר שבתקופה הקרובה הוא עסוק מעל הראש ולא נוכל להיפגש, כאילו הוא רצה אבל לא יכל). המחשבות האלה משביזות אותי. האם כל האנשים מרגישים כך כשמישהו שהם אוהבים לעולם לא יהיה איתם? אני רואה אנשים נופלים, מערכות יחסים נגמרות, והם קמים אחרי זמן קצר (חודשים) על הרגליים. הם לא חשים צורך לדבר, להתקשר, לרצות כל כך חזק. הם לא חושבים שהחיים נגמרו. למה אני לא נורמאלית?...
מה שכן, כרגע, שיש נושאים שמעסיקים אותי, אני מרגישה שיש לי יותר מה להביא למפגשים עם אנשים, בניגוד לרגיל שלי בחודשים האחרונים, בהם הרגשתי שעיקר מה שיש לי להביא זה מסכנות ואת זה התביישתי ולא רציתי להביא.. בכל מקרה, אני לא מתכוונת לחזור לדייטינג בקרוב.. משתדלת לבנות את עצמי בכיוונים אחרים וכולי תקווה שזה גם ישפיע על הערכתי העצמית כשארגיש מוכנה לחפש אהבה שוב.