תמצית חופשת פסח - מרירות

[מחפשת אחר האמת85]

תמצית חופשת פסח - מרירות

כל חופשת הפסח הזאת התבזבזה לי ללא שום מעשה יעיל או התקדמות\ צמיחה אישית. או בכלל כל דבר שיגרום לי לההרגיש טוב עם עצמי.

היו ימים בטלים ריקים מכל תוכן בהם רק שאלתי שאלות כגון: מה עלי לעשות עכשיו? איך אני ממשיכה מפה הלאה? מה בעצם חסר לי? מה אני אמורה לעשות עם עצמי ברגע זה?.. אני מרגישה כזאת חולשה וחוסר באנרגיות שאין לי כוח לחיות. פשוט חרא לי. אין מוטיבציה לשום דבר... מרירות עד כמה שהיייתי נחושה בתהליך השינוי, הייתה לי תקווה שהנה עליתי על המסלול, מצאתי שאיפות להתמקד בהם, נראה כאילו יש לי משהו שמניע אותי בהליך העשייה --- אך כמתברר לי עכשיו מכל מה שעשיתי עד עכשיו- במציאות אמת לאמיתה לא הגעתי לשום דבר שיכול להראות על התקדמות

.. הבנתי שאני מחפשת אחר משהו שאני בעצמי לא יודעת מהו, שרועה ברחמים עצמיים, ולא מסוגלת להבחין בדברים החיוביים שבחיים. לא מזמן, הבנתי (בזכות בנאדם מאוד פיקח) למה אנשים לא שומרים איתי על קשרים לטווח הארוך ולמה קשה כל כך להסתדר איתי עד כדי ניתוק הקשר. האמת לא היה לי שום חידוש: חוסר פרופורציה בתפיסת העולם, שימוש במושגים ובתוויות ריקות מתוכן, אינטרסנטיות, הגבלה לעולם המושגים הפרטי שלי, הטווית מציאות מדומה בה בחרתי את איזור הנוחות. דבר נוסף הוא אי יכולת לקבל המלצות או עצות מהסובבים, דחייה של רעיונות שנוגדים את תפיסת העולם שלי ועוד... אני בהחלט לקחתי הכל לתשומת ליבי, עוד מישהו האיר את עיני בכך שהכוס שלי מלאה לגמרי, זה שאני חושבת שאני פיקחית ואינטלגנטית, שאני מבינה ויודעת מהחיים שלי - כל זה רק אגו מנופח חסר מודעות..

איפשהו מבפנים, כל הדברים הללו קיבלו אישור, זה רק השלים לי את חלקי הפאזל בפידבק שאני חולבת מהסביבה (כיוון שאני לחלוטין לא שפויה לראות את עצמי בצורה אובייקטיבית, אני זקוקה ממשובים מאנשים מהצד). היה לי איזה פיגור בגיל ההתבגרות שנמשך עד עצם היום הזה, ברמת ההתפתחות המנטלית אולי כן אני נמצאת בטווח הנכון, אך בבחינת הבנת תהליכי החיים וההתמודדות עם המציאות - נשארתי מאחור. אני אודנו נשארתי אותה טינאג'רית מתבגרת שמנסה לקבל משהו שהיא בעצמה לא יודעת מהו.. זה כאילו יש לי פער בהתפתחות, ועכשיו אני משמלמת עליו ביוקר. באתי לא מוכנה לקראת המציאות שהחיים הציבו בפני, ובגלל שהייתי מנוכרת לעצמי ולא שמעתי לקול הפנימי שלי שהשתוקק עם השנים , הפכתי לגולם רגשי חסר קשר לכל מה שקורה סביבו. אני מקווה שאני אכן מצליחה להעביר כאן את המטרה של הודעה זו, כי כבר נמאס לי לדשדש בתוך העירפול של עצמי. אני חשה כמו אחת שהפכה את דרך שפיכת הצרות שלה ברבים לאורך חיים מקובל, אחת שמתבכיינת וחופרת בתוך החרא של עצמה ועוד מקבלת מזה עונג (איזו אירוניה..

) עלה בדעתי שיכול להיות ששורש של כל המחשבות הריקות \ טורדניות\ כפייתיות\ חסרת זיקה למציאות, אלו הם הפחדים: רק לא מזמן קלטתי עד כמה אני מפחדת מדברים כאלו ואחרים (ואני בכוונה אקצין ואגזים כאן לצורך ההמחשה): פחד מפני הסטודנטים שלומדים איתי , פחד מפני השכנים , פחד מפני תגובות או ביקורת לא נעימה, פחד מפני סירוב או דחייה, פחד מפני איבוד עבודה, פחד מפני כישלון, מפני זה שלעולם לא אצא ממלכודת הבדידות, פחד מהמינוס בבנק והפחד הכי גדול שלי

הוא הפחד מעצמי! למרות שאני בפיגור של 3 שנים (אני בת 21 עם שכל של בת 18 לכל היותר), מרגישה כמו נערה מתבגרת שנאבקת יום יום עם עצמה במלחמת הקיום האינסופית... אני לא מבינה למה אני כל כך אטומה לקחת את מה שאומרים לי אנשים שיודעים קצת יותר מהחיים שלהם, ולברור מזה עיצות מועילות לחיים או רעיונות לצאת מהבוץ. נדמה כי ההרגלים שלי כל כך מקובעים (כל המסיכות, השקרים, הפחדים, חוסר חמור בביטחון עצמי) עד כי יום אחד הכל יתפוצץ לי בפרצוף ואני אמצא את עצמי בלב החיים עוד כמה שנים, בלי הישגים, בלי הזדמנויות, בלי שאיפות, ורק ריקנות עופפת אותי מכל עבר..

נימה פסימית, אני יודעת, לא מתאים לי, אבל ככה יצא לי הכי טוב להעביר את מה שעבר עלי בפסח 2007

 

[סליידר]

אני כל כך מזדהה איתך....

ובנוסף אני רוצה להגיד שהחופש הזה גרם לי להתחיל לעשות משהו עם עצמי.. לפחות לרצות לעשות... יותר חדר כושר.. להתחיל ללמוד בזמן הצבא לקראת מה שיבוא אחרי.. ועוד כל מיני דברים אני לא מנצל את הזמן שיש לי ואת ההזדמנויות. העברתי את החופש בחברים, מחשב, חגים, ובעיקר "האנטומיה של גריי". זה מדכא אותי. לא האנטומיה, עצם זה שזה מה שעשיתי. אני מת לחזור מחר לצבא.

 

[MetalSinagouge]

זו בטח תקופה כזו...

גם אצלי זה ככה. לפני החופש הייתי פשוט היפראקטיבי. הרגשתי בפנים משהו שאני מכנה אושר. עכשיו?... זה כל כך מתקשר לדיון למטה... רציתי לדון איתכם, באי הפורום בסוגייה מסויימת והיא התאבדות. נתקלתי היום במשהו מעניין של הפילוסוף קאמי, בקשר לאבסורד שלו. לא ממש הבנתי מה שקראתי, אבל שיהיה: Camus' ideas on the Absurd In his essays Camus presented the reader with dualisms: Happiness and sadness, dark and light, life and death, etc. His aim was to emphasize the fact that happiness is fleeting and that the human condition is one of mortality. He did this not to be morbid, but to reflect a greater appreciation for life and happiness. In Le Mythe, this dualism towards became a paradox: We value our lives and existence so greatly, but at the same time we know we will eventually die, and ultimately our endeavours are meaningless. Whilst we can live with a dualism (I can accept periods of unhappiness, because I know I will also experience happiness to come), we cannot live with the paradox (I think my life is of great importance, but I also think it is meaningless). In Le Mythe, Camus was interested in how we experience the Absurd and how we live with it. Our life must have meaning for us to value it. If we accept that life has no meaning and therefore no value, should we kill ourselves? Meursault, the Absurdist hero of L'Étranger, is a murderer who is executed for his crime. Caligula ends up admitting his Absurd logic was wrong and is killed by an assassination he has deliberately brought about. However, while Camus possibly suggests that Caligula's Absurd reasoning is wrong, the play's anti-hero does get the last word, as the author similarly exalts Meursault's final moments. Camus's understanding of the Absurd promotes public debate; his various offerings entice us to think about the Absurd and offer our own contribution. Concepts such as cooperation, joint effort and solidarity are of key importance to Camus. Camus made a significant contribution to our understanding of the Absurd, and always rejected nihilism as a valid response. "If nothing had any meaning, you would be right. But there is something that still has a meaning." Second Letter to a German Friend, December 1943. מה מונע מאיתנו להתאבד? לההתחרר מהעול הזה של העולם לטובת אי קיום (לפחות לפי מה שידוע כרגע למדע)?

 

[0Pandemonium0]

פחד.

 

[MetalSinagouge]

זה אבסורד!111

אנחנו שבויים של עצמנו... ואו. קהלת זה אחד הדברים הכי מבאסים שיש... מה שיותר מבאס זה הפיתרון שלו.

 

[0Pandemonium0]

אני רוצה לקרוא את הספר הזה וכל הזמן

שוכח.

 

[פרובוקטור]

תקרא את כולו עד הסוף

ותראה שהפתרון אינו פחד.

 

[Gilliana]

יצר ההשרדות

אינסטינקט הטבוע בכל יצור חי באשר הוא.

 

[Master Boo]

מונע ממי?

חסרים אנשים שהתאבדו? איך שאני רואה את זה יש כמה סיבות (שאני יכול לחשוב עליהן כרגע) שאני בטוח שלכל מתאבד-פוטנציאלי יש אחרת (או אחרות): 1. פחד מהמעשה. 2. פחד מלאחר המעשה. 3. דאגה לסביבה- משפחה, חברים, אהובים. 4. הפחד מלפספס את מחר.

 

[MetalSinagouge]

מה יש לאחר מעשה?

אתה מתכוון לתופעות הלוואי המעניינות שקורות לאחר תלייה למשל? אבל אם יש דאגה אז כמו שהסביר פרובוקטור כנראה שהרצון להתאבד הוא לא אמיתי. 4 זה חזק. נכון שזה יכול להיות חבל אם אחרי כל מאמצי השלום של אמדינג'אד הוא יתייאש, יתאבד ויום למחרת יהיה שלום כלל עולמי לנצח?

 

[Master Boo]

כן.

או סתם בן אדם שנמאס לו מזה שאין לו כסף, התאבד, ולמחרת הבן/דוד/אבא/חבר זכה ב20 מליון בלוטו. "מה אם". ולא התכוונתי לתופעות הלוואי, התכוונתי ל"עולם" ש"אח"כ".

 

[MetalSinagouge]

This is hell?

 

[Master Boo]

heaven, hell, פוטייטו, פוטאטו.

 

[פרובוקטור]

אתה מדבר בטח על ההקדמה

לספר "הדילמה של סיזיפוס". הרעיון הבסיסי של קאמי הוא שאם יש לך מה להפסיד (לחליפין עברת סף מסויים של "אושר" או "טוּב") אתה לא תתאבד.

 

[MetalSinagouge]

נשמע הגיוני.

אבל מה אם יש בנאדם שהוא Born to lose?

 

[פרובוקטור]

הוא אומר שני דברים:

1. ברמה הפשטנית, על פניו עדיף לו שיתאבד. 2. ברובד יותר עמוק הוא מדבר על סיזיפוס (המיתוס היווני על אדם שנגזר עליו לגלגל כל הזמן סלע ענק לראש של גבעה וברגע שהוא יסיים האבן תתגלגל למטה וחוזר חלילה) ומגיע לתובנות מעניינות. החשובה בהן היא שסיזיפוס בוחר בכל פעם לגלגל את הסלע לראש ההר מחדש. משמע שסיזיפוס, מסיבה כלשהי מוצא עניין, סיפוק או מענה לצורך כלשהו בגלגול הסלע שוב ושוב. לכן, קיימת האפשרות שסיזיפוס בכלל מאושר! קאמרי מקביל את סיזיפוס לאדם, שכביכול אין לו מה להרוויח והוא חי חיים של סבל ומאבק מתמיד. אותו אדם אולי לא מגיע למטרות שלו (או למטרות שאנחנו מייעדים לו), אבל אולי הסיפוק והאושר שלו מגיעים מהדרך שהוא עושה, מהתהליכים הקשים ומהמאבקים שלו. ככלל קאמי מגיע למסקנה שאדם אינו סכום ההצלחות או ההגשמות שלו בחיים, אלא סיכום של התהליכים שהוא בוחר לעבור וההשלכות של הבחירות שלו על עצמו (ולא על התוצאה הסופית נטו). לכן, מושגים כמו "מנצח", "מפסיד" או "מפסיד תמידי" לא כל כך רלוונטים בפרקטיקה כי אין שלב מסכם שבו בודקים איפה כל אחד עומד (לוח נקודות בסוף סיבוב) והרבה יותר נכון, לדעת קאמי, לראות אם אדם חוזר על הבחירות שלו (כמו סיזיפוס) כי זו הוכחה שטוב לו עם אותן בחירות והוא מאושר.

 

[MetalSinagouge]

אבל אולי יש עוד אפשרות:

יכול להיות שאדם מטבעו הוא מזוכיסט. למשל לאנשים רגילים BDSM נראה כמו סטייה כי זה נחשב למשהו שמיעוטים נהנים ממנו. אולי אותם מתאבדים הם השפויים בינינו.

 

[פרובוקטור]

אפשר

אבל אנחנו מדברים על קאמי והוא לא עוסר בזה מכיוון שנורמטיבית זה לא המצב המצוי ובסופו של דבר, מזוכיזם אינו עניין בריא (נפשית ופיזיולוגית).

 

[0Pandemonium0]

לא בריא נפשית? אני חושב שלמזוכיסטים

הוא דווקא מאוד עוזר מבחינה נפשית. פיזיולוגית המזוכיזם מזיק, כמובן, מעצם הגדרתו, אבל בסופו של דבר הפצעים נרפאים והגוף חוזר למצבו. זו לא מחלה כרונית.

 

[פרובוקטור]

זה לא פותר את הבעיה

אלה מלבה את התופעה הלא בריאה זהו (לפעמים לרמות מסוכנות לפרט ולסביבה).