hrpbiiapnrpeltework
Well-known member
איך שתנאי הקבלה לתואר שני בפסיכולוגיה הם ממש לא מה שהם צריכים להיות:
האמת שיש כמה תנאים שונים, אבל אף-אחד מהם לא צודק.
בואו נתחיל מהממוצע הנדרש בתואר הראשון בפסיכולוגיה. אם רוצים תואר שני בפסיכולוגיה קלינית, רוב המקומות רוצים ציון ממוצע בתואר של בין מינימום 88, ועד ל-90. זה לא רק גבוה ברמה לא הגיונית, זה גם לא באמת תורם או עוזר, ולא באמת מבטיח שהסטודנטים לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית יהיו מהיותר איכותיים, טובים או מתאימים, מתוך סך כל הסטודנטים שלמדו תואר ראשון בפסיכולוגיה.
באשר לתחומים האחרים של התואר השני בפסיכולוגיה, הציון הממוצע המינימאלי הדרוש בתואר הראשון לשם קבלה, נע על-פי רוב בין מינימום של 85 למינימום של 89. עדיין גבוה בצורה מוגזמת, ושוב, בניגוד למה שחושבים, לא באמת מבטיח שהסטודנטים לתואר שני יהיו מהיותר איכותיים, טובים או מתאימים, מתוך סך כל הסטודנטים שלמדו תואר ראשון בפסיכולוגיה.
בשנת 1905, פיזיקאי גרמני ויהודי המציא את הרעיון הגאוני, שהפיזיקה היא יחסית. הוא כמובן צודק, גם אם הגירסה ליחסות שהוא חשב עליה שגויה, אבל העניין הוא, שלא רק הפיזיקה יחסית, אלא האמת היא, שהכול יחסי, וכך גם הציונים, כמדד לאיכות של תלמיד או סטודנט.
ציונים במבחנים הם בכלל ובאופן כללי לא מדד אמין לשכל, אלא אולי בנוגע לידע בתחומים הספציפיים שהמבחנים בוחנים עליהם וגם זה לא מדויק בגלל שתורת המבחנים המודרנית היא לא משהו, אבל בסדר, זאת לא הנקודה כרגע, נזרום.
העניין הוא, שהחל מציון מסוים ומעלה, ציון גבוה יותר זה לא באמת אמין בשביל להראות ולהוכיח שמישהו מסוים יותר חכם, או יותר יודע, או בעל מסוגלות יותר גבוהה, ממישהו אחר, שקיבל ציון נמוך יותר, באותה קטגוריה של ציונים. כי החל מציון מסוים ומעלה, נשארו נקודות כה מעטות יחסית לצבור אותן, שההבדלים הופכים להיות על חמש נקודות, עשר נקודות, חמש עשרה נקודות, וכל-כך מעט נקודות, מתוך מאה נקודות, אלו נקודות מעטות מספיק בשביל שיהיה אפשר להרוויח או להפסיד אותן על השטויות הכי קטנות ולא רלוונטיות כמו חרדת מבחנים, חוסר ריכוז, עייפות, בלאק אאוט, מישהו מסוים במקרה למד את החלק המסוים ההוא במבחן ומישהו אחר למד לדוגמה אפילו עוד יותר דברים ולמד עוד יותר קשה ופשוט לא את החלק הזה ספציפית וכדומה'. ברמות האלו, ציון גבוה יותר ויותר, כאיזשהו מדד לאיזשהו משהו, זה כבר לא אמין. השאלה היא, איפה עובר קו הגבול.
לדעתי, קו הגבול הוא 80. כלומר, החל מרגע שמישהו הגיע לממוצע 80 בתואר, זה לא צריך לעשות בשבילנו או להיות בשבילנו, ואנחנו לא צריכים להסתכל על זה כעל הבדל כזה משמעותי, אם יש מישהו אחר שקיבל ממוצע 85, או 90, או 95, וזה שקיבל ממוצע 80, ממש לא בהכרח פחות חכם, מוכשר או בעל מסוגלות מהם.
אם כבר, אז ההפך. ציון ממוצע גבוה מידי בתואר הראשון זה דווקא סימן מבשר רעות שמעיד דווקא על חוסר כשירות, ודווקא על חוסר התאמה, כי כאילו, תחשבו על זה. אנשים שמקבלים ממוצע בתואר, כל תואר כלשהו, הראשון או בכלל, בכל חוג כלשהו, פסיכולוגיה או בכלל, של 90 ומעלה, מי אלו האנשים האלו, בעצם?
בלי חס וחלילה להעליב או לפגוע באנשים שפעם עשו תואר, כל תואר כלשהו, וסיימו בהצטיינות, כלומר 90 ומעלה, אבל האנשים האלו זה כל מיני פסיכופתים חולי נפש שיכולים לקבל 90 לפחות, כי הם היו מספיק חסרי חיים, או לחלופין, עם מספיק רצח בעיניים, בשביל ללמוד כל-כך קשה בשביל לקבל ציונים כל-כך גבוהים ברמה כל-כך חולנית, לא בקורס אחד או שניים כי אם זה היה המקרה אז עוד מילא, אלא בכל קורס וקורס כי זה מה שדרוש בשביל לקבל ממוצע שכזה, כי בסופו של דבר, העניין הוא, והנקודה היא, שאלו פשוט אנשים לא נורמאליים. ואני לא מתכוון לזה בצורה הטובה, כן? אני לא מתכוון לזה בצורה של "וואו איזה גאונים הם". אני מתכוון לזה שבאמת מדובר באנשים שבאמת יש איזשהו משהו לא בסדר אצלם שהם היו מסוגלים להביא את עצמם פיזית, מנטלית ואישיותית לכזה מקום עם עצמם ובתוכם, שהם היו מסוגלים ועבדו מספיק קשה, ומספיק מסביב לשעון, בשביל להגיע לציונים כל-כך גבוהים, בצורה כל-כך חולנית.
ואני לא חלילה אומר את זה מתוך מקום של קנאה או משהו, כן? אני בן-אדם נורא אובייקטיבי עם אינטליגנציה רגשית מאוד גבוהה וזה באמת מה שאני חושב.
לצורך המקרה, ואם לדוגמה נבחן את האנשים הכי מוצלחים וחשובים בעולם, נגלה שהם אמנם וכמובן, לא אמרתי שלא, היו ברובם תלמידים טובים, אבל הם לא הצטיינו. ודווקא הם אלו שהכי הצליחו. מה שזה מראה ומלמד זה את חשיבות המרכיב הרגשי, הנפשי, האישיותי והחברתי עבור הצלחה, והמרכיבים הרגשי, הנפשי, האישיותי והחברתי כמובן סותרים את המרכיב הלימודי, כי הרגש, הנפש, האישיות וחיי החברה לא רוצים שהאדם ישב על התחת וילמד עד אינסוף, כך שדווקא אלו שמגיעים לציונים של 90 ומעלה, לא מידי פעם בפעם אלא ברמת הממוצע, ולא רק בבית-ספר כשעוד קל יחסית אלא באקדמיה, אלו כנראה אנשים שחסרים להם מן המרכיבים האלו, והנה איך שהם "לא נורמאליים" ולא בדרך הטובה, והנה "הדפקות הקטנות" האלו שהופכות דווקא את המצטיינים לאנשים שעלולים להיות שלא המתאימים ביותר ללימודי תואר שני, בטח שלא בפסיכולוגיה קלינית, שזהו הרי תואר שהמסיימים אותו כמעט בוודאות יגיעו לתחום הטיפולי, שלא כמו מסיימי התואר הראשון, שיגיעו למחלקות משאבי האנוש של החברות השונות במשק.
ציון ממוצע טוב ונכון בתואר, כל תואר כלשהו, הוא לדעתי הוא בין 80 ל-89. אנשים שמקבלים בין 90 ל-100 בממוצע שלהם, אני לא אוהב אותם, לא בוטח בהם, ומסתכל עליהם בעין עקומה. לא יכול שלא לתהות לעצמי מהי "הדפקה".
מה עוד כל זה מזכיר לי? רופא עם אחוז ניתוחים מוצלחים גבוה מידי. זה באמת רופא אחד מהטובים שבטובים? ברור שלא. זה רופא הססן וחששן שחושש לקחת על עצמו תיקים מורכבים, מפחד מאתגרים ושחסרה לו כשירות.
מה עוד כל זה מזכיר? עורך דין עם אחוז הרשעות גבוה מידי שכדי לשמור על אחוז ההרשעות הגבוה ברמה מחרידה שלו הוא סוגר עסקאות טיעון עלובות ודוחות בניגוד לרצון הלקוח עם פושעים מסוכנים שביצעו פשעים מחרידים, שלא לדבר על כל התיקים שהוא גם לא לוקח כי הם "קשים לו מידי", כן?
לכן, ובאשר לציון הממוצע הנדרש בתואר הראשון כתנאי קבלה לתואר השני, הציון הממוצע הזה צריך להיות 80. זה צריך להיות הציון האחד היחיד כתנאי קבלה לתואר שני בכל האוניברסיטאות, כל החוגים וכל התארים, כי זה לא משהו שתקף רק בנוגע למעבר מתואר ראשון לתואר שני בפסיכולוגיה, אלא משהו שתקף, לדעתי, לכל המעברים מתואר ראשון, לשני, לשלישי וכדומה', בכל החוגים בכל האוניברסיטאות בכל העולם. זה כאילו, כמו חוק אוניברסלי, או שזה צריך להיות.
הבעיה היא, שלמרות ש-80 זה לא ציון נמוך, זה גם לא ציון גבוה, אלא קו הגבול של מה שאפשר להתחיל לקרוא לו "ציון טוב", שזה לא הישג ברמה נמוכה, אבל לא ברמה כזאת גבוהה, ולא חסרים אנשים שמגיעים לזה. למרבה המזל, ציון ממוצע ברמה כזאת או אחרת בתואר הראשון, זה לא תנאי הקבלה היחיד, ולא צריך להיות, אז יש לנו דברים אחרים בשביל לסנן באמצעותם. הנקודה היא שהציון הממוצע בתואר הראשון צריך להיות אחת מהמשוכות היותר קלות לעבור אותן בדרך אל הקבלה אל התואר השני, לא אחת מהיותר קשות.
זה בנוגע לציון הממוצע בתואר הראשון כתנאי קבלה לתואר השני בפסיכולוגיה, למרות שבעצם הדברים שאמרתי תקפים לא פחות בנוגע לכל המעברים לכל התארים המתקדמים בכל החוגים בכל האוניברסיטאות בכל העולם, אבל לא חשוב.
ועכשיו, איזה עוד תנאי קבלה יש עבור קבלה לתואר שני בפסיכולוגיה? מבח"ן המתאם כמובן, שגם הוא בעייתי מאוד וגם עליו יש לי ביקורת משמעותית.
אז מה לא בסדר עם המתא"ם?
וואו. מאיפה להתחיל?
איך אני אגיד את זה? מבחן המתא"ם שגוי לחלוטין בכל תוכנו ומתכונתו מתחילתו ועד סופו.
רוב בוגרי התואר הראשון בפסיכולוגיה שמנסים להמשיך לתואר שני, אלו שיתקבלו ואלו שלא יתקבלו, רוצים לסיים את דרכם בתור מטפלים, וזאת בניגוד ללדוגמה בוגרי תואר שני בפסיכולוגיה שמנסים להמשיך לתואר שלישי כי אלו כבר רוצים להיות חוקרים ומרצים באוניברסיטה.
משמעות הדבר, שבחינת המתא"ם צריכה להיות באשר להתאמתם של המועמדים לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית לתפקידים ועבודות טיפוליות.
הבעיה שלנו מתחילה בעצם זה שבחינת המתא"ם היא בנוגע להכול חוץ מזה.
הנה מה שבחינת המתא"ם מורכבת ממנו כיום:
פרק אחד שמשקלו שלושים אחוז מהציון, העוסק בשיטות מחקר בפסיכולוגיה. מה הקשר למה שכל המועמדים לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית רוצים לעבוד בו בסוף הדרך? כלומר טיפול. אין קשר. הפרק השני, שמשקלו 70% מהציון, עוסק בניתוח והבנה של מאמרים פסיכולוגיים. זה כבר יותר קשור, אבל הקשר לטיפול עדיין קלוש משהו. כי כאילו, למה? כי כאילו בהמשך הדרך מי שיתקבל לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית ובסוף הדרך יהיה "מטפל ברמה גבוהה", לדוגמה פסיכולוג קליני, עלול להצטרך להתעדכן בהתפתחויות והגילויים החדשים בעולם הטיפולי ובמחקר הפסיכולוגי? זה עדיין לא מרגיש לי בדיוק "שם".
משמעות הדבר, היא שכל הגורם השני בדרישות הקבלה לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית בנוי ועשוי לא נכון. ברור שצריך גורם שני וברור שצריך מבחן כלשהו, אבל בחינת המתא"ם היא לא מה שצריך, לפחות לא במתכונתה הנוכחית.
וזה איך שכל תנאי הקבלה הגדולים והמשמעותיים לתואר שני בפסיכולוגיה, קלינית ובכלל, הם למעשה שגויים לגמרי, ועכשיו ניגש אל הפיתרון.
מה תנאי הקבלה לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית באמת צריכים להיות ואיך שהם באמת צריכים להיראות:
באשר לציון הממוצע הנדרש בתואר הראשון, כאמור, הוא צריך להיות 80 ומעלה.
באשר לבחינת המתא"ם, הנה איך שבחינת המתא"ם באמת צריכה להיות:
פרק אחד ויחיד, שעליו נותנים מאה אחוז מהציון, העוסק באישיותו של המועמד ובהתאמתו לטיפול, ושבו המועמד ייצטרך לעבור מבחן אישיות נרחב ביותר בן שלוש מאות שאלות שבו תיבדק אישיות המועמד לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית והתאמתו לטיפול בהתבסס על אישיותיו ומאפייני אישיותו, בצורה המבוססת על מה שהמועמדים לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית או כל מסלול אחר של תואר שני בפסיכולוגיה, בכלל מכוונים אליו בסוף הדרך למען השם, שזה כאמור הטיפול, אם זאת לא בקשה גדולה מידי, כן?
מעבר לגורם השני בהחלטה בנוגע לקבלת המועמד לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית, צריך להיות גורם שלישי:
הגורם השלישי צריך להיות הערכה פסיכולוגית כוללנית ומקיפה עם שלוש דוקטורים בפסיכולוגיה שעובדים בשביל האוניברסיטה שאליה המועמד מנסה להתקבל ועם כל דוקטור כל מועמד ייפגש שלוש פעמים לפגישה של שעה בכל פעם, שלוש שעות בסה"כ עם כל אחד ותשע שעות בסה"כ עם כולם ביחד. במהלך כל השעות האלו המועמד צריך לספר להם את כל סיפור החיים שלו, למה הוא רוצה ללמוד תואר שני בפסיכולוגיה קלינית או איזה מסלול של תואר שני בפסיכולוגיה שהוא מנסה להתקבל אליו, מה משך אותו לתואר הזה ועוד ועוד כולל כמובן בדיקה של כל האישיות שלו וכל ההתאמה שלו לטיפול.
גורם הציון הממוצע בתואר הראשון בפסיכולוגיה צריך לקבל משקל של 50% בקבלת ההחלטה באשר לקבל המועמד ללימודי התואר השני בפסיכולוגיה. בחינת המתא"ם הנכונה והמתוקנת, שבעצם כבר לא באמת תהיה בחינת המתא"ם יותר אלא משהו אחר לגמרי ואז אולי צריך לשנות את השם או פשוט לבחור מבחן אישיות שכבר קיים והומצא ממזמן בסדר גודל של שלוש מאות שאלות במקום לכתוב אחד חדש כי האמת שיש כבר כמה כאלו ואז נבחר את השם בהתבסס על איך שכבר קוראים למבחן שנבחר אותו, המבחן הזה צריך לקבל משקל של 30% בקבלת ההחלטה, והגורם השלישי, ההערכה הפסיכולוגית של ההתאמה לתואר השני בפסיכולוגיה קלינית וכל התחום הטיפולי, צריך להיות 20% מהמשקל בקבלת ההחלטה.
את ציוני שלושת הגורמים צריך לשקלל יחדיו לציון אחד, ואז לקבל בהתבסס על כמות המקומות הפנויים, תחת המגבלות של איכות נדרשת מינימאלית. בכל זאת, יש לנו סטנדרטים.
האמת שיש כמה תנאים שונים, אבל אף-אחד מהם לא צודק.
בואו נתחיל מהממוצע הנדרש בתואר הראשון בפסיכולוגיה. אם רוצים תואר שני בפסיכולוגיה קלינית, רוב המקומות רוצים ציון ממוצע בתואר של בין מינימום 88, ועד ל-90. זה לא רק גבוה ברמה לא הגיונית, זה גם לא באמת תורם או עוזר, ולא באמת מבטיח שהסטודנטים לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית יהיו מהיותר איכותיים, טובים או מתאימים, מתוך סך כל הסטודנטים שלמדו תואר ראשון בפסיכולוגיה.
באשר לתחומים האחרים של התואר השני בפסיכולוגיה, הציון הממוצע המינימאלי הדרוש בתואר הראשון לשם קבלה, נע על-פי רוב בין מינימום של 85 למינימום של 89. עדיין גבוה בצורה מוגזמת, ושוב, בניגוד למה שחושבים, לא באמת מבטיח שהסטודנטים לתואר שני יהיו מהיותר איכותיים, טובים או מתאימים, מתוך סך כל הסטודנטים שלמדו תואר ראשון בפסיכולוגיה.
בשנת 1905, פיזיקאי גרמני ויהודי המציא את הרעיון הגאוני, שהפיזיקה היא יחסית. הוא כמובן צודק, גם אם הגירסה ליחסות שהוא חשב עליה שגויה, אבל העניין הוא, שלא רק הפיזיקה יחסית, אלא האמת היא, שהכול יחסי, וכך גם הציונים, כמדד לאיכות של תלמיד או סטודנט.
ציונים במבחנים הם בכלל ובאופן כללי לא מדד אמין לשכל, אלא אולי בנוגע לידע בתחומים הספציפיים שהמבחנים בוחנים עליהם וגם זה לא מדויק בגלל שתורת המבחנים המודרנית היא לא משהו, אבל בסדר, זאת לא הנקודה כרגע, נזרום.
העניין הוא, שהחל מציון מסוים ומעלה, ציון גבוה יותר זה לא באמת אמין בשביל להראות ולהוכיח שמישהו מסוים יותר חכם, או יותר יודע, או בעל מסוגלות יותר גבוהה, ממישהו אחר, שקיבל ציון נמוך יותר, באותה קטגוריה של ציונים. כי החל מציון מסוים ומעלה, נשארו נקודות כה מעטות יחסית לצבור אותן, שההבדלים הופכים להיות על חמש נקודות, עשר נקודות, חמש עשרה נקודות, וכל-כך מעט נקודות, מתוך מאה נקודות, אלו נקודות מעטות מספיק בשביל שיהיה אפשר להרוויח או להפסיד אותן על השטויות הכי קטנות ולא רלוונטיות כמו חרדת מבחנים, חוסר ריכוז, עייפות, בלאק אאוט, מישהו מסוים במקרה למד את החלק המסוים ההוא במבחן ומישהו אחר למד לדוגמה אפילו עוד יותר דברים ולמד עוד יותר קשה ופשוט לא את החלק הזה ספציפית וכדומה'. ברמות האלו, ציון גבוה יותר ויותר, כאיזשהו מדד לאיזשהו משהו, זה כבר לא אמין. השאלה היא, איפה עובר קו הגבול.
לדעתי, קו הגבול הוא 80. כלומר, החל מרגע שמישהו הגיע לממוצע 80 בתואר, זה לא צריך לעשות בשבילנו או להיות בשבילנו, ואנחנו לא צריכים להסתכל על זה כעל הבדל כזה משמעותי, אם יש מישהו אחר שקיבל ממוצע 85, או 90, או 95, וזה שקיבל ממוצע 80, ממש לא בהכרח פחות חכם, מוכשר או בעל מסוגלות מהם.
אם כבר, אז ההפך. ציון ממוצע גבוה מידי בתואר הראשון זה דווקא סימן מבשר רעות שמעיד דווקא על חוסר כשירות, ודווקא על חוסר התאמה, כי כאילו, תחשבו על זה. אנשים שמקבלים ממוצע בתואר, כל תואר כלשהו, הראשון או בכלל, בכל חוג כלשהו, פסיכולוגיה או בכלל, של 90 ומעלה, מי אלו האנשים האלו, בעצם?
בלי חס וחלילה להעליב או לפגוע באנשים שפעם עשו תואר, כל תואר כלשהו, וסיימו בהצטיינות, כלומר 90 ומעלה, אבל האנשים האלו זה כל מיני פסיכופתים חולי נפש שיכולים לקבל 90 לפחות, כי הם היו מספיק חסרי חיים, או לחלופין, עם מספיק רצח בעיניים, בשביל ללמוד כל-כך קשה בשביל לקבל ציונים כל-כך גבוהים ברמה כל-כך חולנית, לא בקורס אחד או שניים כי אם זה היה המקרה אז עוד מילא, אלא בכל קורס וקורס כי זה מה שדרוש בשביל לקבל ממוצע שכזה, כי בסופו של דבר, העניין הוא, והנקודה היא, שאלו פשוט אנשים לא נורמאליים. ואני לא מתכוון לזה בצורה הטובה, כן? אני לא מתכוון לזה בצורה של "וואו איזה גאונים הם". אני מתכוון לזה שבאמת מדובר באנשים שבאמת יש איזשהו משהו לא בסדר אצלם שהם היו מסוגלים להביא את עצמם פיזית, מנטלית ואישיותית לכזה מקום עם עצמם ובתוכם, שהם היו מסוגלים ועבדו מספיק קשה, ומספיק מסביב לשעון, בשביל להגיע לציונים כל-כך גבוהים, בצורה כל-כך חולנית.
ואני לא חלילה אומר את זה מתוך מקום של קנאה או משהו, כן? אני בן-אדם נורא אובייקטיבי עם אינטליגנציה רגשית מאוד גבוהה וזה באמת מה שאני חושב.
לצורך המקרה, ואם לדוגמה נבחן את האנשים הכי מוצלחים וחשובים בעולם, נגלה שהם אמנם וכמובן, לא אמרתי שלא, היו ברובם תלמידים טובים, אבל הם לא הצטיינו. ודווקא הם אלו שהכי הצליחו. מה שזה מראה ומלמד זה את חשיבות המרכיב הרגשי, הנפשי, האישיותי והחברתי עבור הצלחה, והמרכיבים הרגשי, הנפשי, האישיותי והחברתי כמובן סותרים את המרכיב הלימודי, כי הרגש, הנפש, האישיות וחיי החברה לא רוצים שהאדם ישב על התחת וילמד עד אינסוף, כך שדווקא אלו שמגיעים לציונים של 90 ומעלה, לא מידי פעם בפעם אלא ברמת הממוצע, ולא רק בבית-ספר כשעוד קל יחסית אלא באקדמיה, אלו כנראה אנשים שחסרים להם מן המרכיבים האלו, והנה איך שהם "לא נורמאליים" ולא בדרך הטובה, והנה "הדפקות הקטנות" האלו שהופכות דווקא את המצטיינים לאנשים שעלולים להיות שלא המתאימים ביותר ללימודי תואר שני, בטח שלא בפסיכולוגיה קלינית, שזהו הרי תואר שהמסיימים אותו כמעט בוודאות יגיעו לתחום הטיפולי, שלא כמו מסיימי התואר הראשון, שיגיעו למחלקות משאבי האנוש של החברות השונות במשק.
ציון ממוצע טוב ונכון בתואר, כל תואר כלשהו, הוא לדעתי הוא בין 80 ל-89. אנשים שמקבלים בין 90 ל-100 בממוצע שלהם, אני לא אוהב אותם, לא בוטח בהם, ומסתכל עליהם בעין עקומה. לא יכול שלא לתהות לעצמי מהי "הדפקה".
מה עוד כל זה מזכיר לי? רופא עם אחוז ניתוחים מוצלחים גבוה מידי. זה באמת רופא אחד מהטובים שבטובים? ברור שלא. זה רופא הססן וחששן שחושש לקחת על עצמו תיקים מורכבים, מפחד מאתגרים ושחסרה לו כשירות.
מה עוד כל זה מזכיר? עורך דין עם אחוז הרשעות גבוה מידי שכדי לשמור על אחוז ההרשעות הגבוה ברמה מחרידה שלו הוא סוגר עסקאות טיעון עלובות ודוחות בניגוד לרצון הלקוח עם פושעים מסוכנים שביצעו פשעים מחרידים, שלא לדבר על כל התיקים שהוא גם לא לוקח כי הם "קשים לו מידי", כן?
לכן, ובאשר לציון הממוצע הנדרש בתואר הראשון כתנאי קבלה לתואר השני, הציון הממוצע הזה צריך להיות 80. זה צריך להיות הציון האחד היחיד כתנאי קבלה לתואר שני בכל האוניברסיטאות, כל החוגים וכל התארים, כי זה לא משהו שתקף רק בנוגע למעבר מתואר ראשון לתואר שני בפסיכולוגיה, אלא משהו שתקף, לדעתי, לכל המעברים מתואר ראשון, לשני, לשלישי וכדומה', בכל החוגים בכל האוניברסיטאות בכל העולם. זה כאילו, כמו חוק אוניברסלי, או שזה צריך להיות.
הבעיה היא, שלמרות ש-80 זה לא ציון נמוך, זה גם לא ציון גבוה, אלא קו הגבול של מה שאפשר להתחיל לקרוא לו "ציון טוב", שזה לא הישג ברמה נמוכה, אבל לא ברמה כזאת גבוהה, ולא חסרים אנשים שמגיעים לזה. למרבה המזל, ציון ממוצע ברמה כזאת או אחרת בתואר הראשון, זה לא תנאי הקבלה היחיד, ולא צריך להיות, אז יש לנו דברים אחרים בשביל לסנן באמצעותם. הנקודה היא שהציון הממוצע בתואר הראשון צריך להיות אחת מהמשוכות היותר קלות לעבור אותן בדרך אל הקבלה אל התואר השני, לא אחת מהיותר קשות.
זה בנוגע לציון הממוצע בתואר הראשון כתנאי קבלה לתואר השני בפסיכולוגיה, למרות שבעצם הדברים שאמרתי תקפים לא פחות בנוגע לכל המעברים לכל התארים המתקדמים בכל החוגים בכל האוניברסיטאות בכל העולם, אבל לא חשוב.
ועכשיו, איזה עוד תנאי קבלה יש עבור קבלה לתואר שני בפסיכולוגיה? מבח"ן המתאם כמובן, שגם הוא בעייתי מאוד וגם עליו יש לי ביקורת משמעותית.
אז מה לא בסדר עם המתא"ם?
וואו. מאיפה להתחיל?
איך אני אגיד את זה? מבחן המתא"ם שגוי לחלוטין בכל תוכנו ומתכונתו מתחילתו ועד סופו.
רוב בוגרי התואר הראשון בפסיכולוגיה שמנסים להמשיך לתואר שני, אלו שיתקבלו ואלו שלא יתקבלו, רוצים לסיים את דרכם בתור מטפלים, וזאת בניגוד ללדוגמה בוגרי תואר שני בפסיכולוגיה שמנסים להמשיך לתואר שלישי כי אלו כבר רוצים להיות חוקרים ומרצים באוניברסיטה.
משמעות הדבר, שבחינת המתא"ם צריכה להיות באשר להתאמתם של המועמדים לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית לתפקידים ועבודות טיפוליות.
הבעיה שלנו מתחילה בעצם זה שבחינת המתא"ם היא בנוגע להכול חוץ מזה.
הנה מה שבחינת המתא"ם מורכבת ממנו כיום:
פרק אחד שמשקלו שלושים אחוז מהציון, העוסק בשיטות מחקר בפסיכולוגיה. מה הקשר למה שכל המועמדים לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית רוצים לעבוד בו בסוף הדרך? כלומר טיפול. אין קשר. הפרק השני, שמשקלו 70% מהציון, עוסק בניתוח והבנה של מאמרים פסיכולוגיים. זה כבר יותר קשור, אבל הקשר לטיפול עדיין קלוש משהו. כי כאילו, למה? כי כאילו בהמשך הדרך מי שיתקבל לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית ובסוף הדרך יהיה "מטפל ברמה גבוהה", לדוגמה פסיכולוג קליני, עלול להצטרך להתעדכן בהתפתחויות והגילויים החדשים בעולם הטיפולי ובמחקר הפסיכולוגי? זה עדיין לא מרגיש לי בדיוק "שם".
משמעות הדבר, היא שכל הגורם השני בדרישות הקבלה לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית בנוי ועשוי לא נכון. ברור שצריך גורם שני וברור שצריך מבחן כלשהו, אבל בחינת המתא"ם היא לא מה שצריך, לפחות לא במתכונתה הנוכחית.
וזה איך שכל תנאי הקבלה הגדולים והמשמעותיים לתואר שני בפסיכולוגיה, קלינית ובכלל, הם למעשה שגויים לגמרי, ועכשיו ניגש אל הפיתרון.
מה תנאי הקבלה לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית באמת צריכים להיות ואיך שהם באמת צריכים להיראות:
באשר לציון הממוצע הנדרש בתואר הראשון, כאמור, הוא צריך להיות 80 ומעלה.
באשר לבחינת המתא"ם, הנה איך שבחינת המתא"ם באמת צריכה להיות:
פרק אחד ויחיד, שעליו נותנים מאה אחוז מהציון, העוסק באישיותו של המועמד ובהתאמתו לטיפול, ושבו המועמד ייצטרך לעבור מבחן אישיות נרחב ביותר בן שלוש מאות שאלות שבו תיבדק אישיות המועמד לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית והתאמתו לטיפול בהתבסס על אישיותיו ומאפייני אישיותו, בצורה המבוססת על מה שהמועמדים לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית או כל מסלול אחר של תואר שני בפסיכולוגיה, בכלל מכוונים אליו בסוף הדרך למען השם, שזה כאמור הטיפול, אם זאת לא בקשה גדולה מידי, כן?
מעבר לגורם השני בהחלטה בנוגע לקבלת המועמד לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית, צריך להיות גורם שלישי:
הגורם השלישי צריך להיות הערכה פסיכולוגית כוללנית ומקיפה עם שלוש דוקטורים בפסיכולוגיה שעובדים בשביל האוניברסיטה שאליה המועמד מנסה להתקבל ועם כל דוקטור כל מועמד ייפגש שלוש פעמים לפגישה של שעה בכל פעם, שלוש שעות בסה"כ עם כל אחד ותשע שעות בסה"כ עם כולם ביחד. במהלך כל השעות האלו המועמד צריך לספר להם את כל סיפור החיים שלו, למה הוא רוצה ללמוד תואר שני בפסיכולוגיה קלינית או איזה מסלול של תואר שני בפסיכולוגיה שהוא מנסה להתקבל אליו, מה משך אותו לתואר הזה ועוד ועוד כולל כמובן בדיקה של כל האישיות שלו וכל ההתאמה שלו לטיפול.
גורם הציון הממוצע בתואר הראשון בפסיכולוגיה צריך לקבל משקל של 50% בקבלת ההחלטה באשר לקבל המועמד ללימודי התואר השני בפסיכולוגיה. בחינת המתא"ם הנכונה והמתוקנת, שבעצם כבר לא באמת תהיה בחינת המתא"ם יותר אלא משהו אחר לגמרי ואז אולי צריך לשנות את השם או פשוט לבחור מבחן אישיות שכבר קיים והומצא ממזמן בסדר גודל של שלוש מאות שאלות במקום לכתוב אחד חדש כי האמת שיש כבר כמה כאלו ואז נבחר את השם בהתבסס על איך שכבר קוראים למבחן שנבחר אותו, המבחן הזה צריך לקבל משקל של 30% בקבלת ההחלטה, והגורם השלישי, ההערכה הפסיכולוגית של ההתאמה לתואר השני בפסיכולוגיה קלינית וכל התחום הטיפולי, צריך להיות 20% מהמשקל בקבלת ההחלטה.
את ציוני שלושת הגורמים צריך לשקלל יחדיו לציון אחד, ואז לקבל בהתבסס על כמות המקומות הפנויים, תחת המגבלות של איכות נדרשת מינימאלית. בכל זאת, יש לנו סטנדרטים.
