נחמד אך פשטני מדיי אכן יש נטיה לקטלג כל שונות כפתולוגיה, וכל קושי כסימפטום במקום כהתחבטות שהיא המקור לכל צמיחה ויצירה. יש סגידה לעגל הזהב של הנורמליות. אבל יש אנשים, כולל ילדים, שיש להם קשיים אמיתיים, ורק במידה שתהיה התייחסות גם לקשיים שלהם, יוכלו לחגוג את הפוטנציאל שלהם. ילד ADHD למשל, שלא יקבל התייחסות לקשייו וצרכיו המיוחדים (ואני לא נכנסת לשאלה איזו התייחסות בדיוק, כן או לא ריטלין) עלול לגדול להיות לא מהפכן אלא למשל מספר בסטטיסטיקה של קטטות- כקורבן ו/או תוקף. מי שיש לו הפרעה בי-פולרית ואינו מטופל, עלול להתאבד או להגיע לסוף מר אחר. וגם אוטיסט שלא יקבל הכנה והכרה בצרכיו המיוחדים וגם טיפול בקשייו (לא נסיון למגר או האוטיזם, אלא טיפול בקשיים הספציפיים שמפריעים לו, לא להוריו או למערכת), סופו עלול להיות עגום מאד. אין מילה שממצה בנאדם, לא אבחנה ולא אף אחת מהמילים היפות בסוף הסרטון. החוכמה היא להתייחס למכלול שבאדם.
