תנטוס וארוס
פרויד טען שיש שני דחפיים אלמנטרים בנפש: ארוס ותנטוס. תנטוס - היצר להרוס, וארוס - היצר ליצור. על פי פרויד, היצר להרוס הוא דווקא יצר להרס עצמי - שנובע מתוך הרצון למות - או בעצם - לחזור לרחם. אצל אנשים 'נורמאלים' היצרים הללו מאזנים אחד את השני. יצר החיים מרסן את יצר ההרסנות העצמית, ומונע ממנו להתממש. כשרע לנו - יצר ההרסנות מתגבר כי אנחנו רוצים לרחם - למקום שבו היה לנו הכי טוב - ואצל רוב האנשים זה מתאזן בזכות יצר החיים, אבל לא אצל כולם. יש אנשים (ולא מספיק מעט מהם) שאצלהם אין איזון מספיק בין שני היצרים, ויצר ההרסנות טיפה יותר חזק. זה בד"כ לא מספיק חזק בשביל הרסנות של ממש - כי בכל זאת יש גם את המאזנים הפיזיולוגים והכימיים, אבל בהרבה מאד מקרים זה מתבטא בנטיה להרס עצמי - רגשי או אפילו פיזי. יש אנשים שמתעלים את זה לספורט אתגרי, יש אנשים ששותים אלכוהול בכמויות מוגזמות, עושים סמים או חיים חיי מותרות מוגזמים, ולעומתם יש אנשים שלא יודעים מה לעשות עם זה, ובמקרים קיצוניים (לא קיצוניים מספיק) גם פוגעים בעצמם בצורה פיזית באופן ישיר. בגלל שאצל רובנו בכל זאת יש איזה טיפה קטנה של יצר חיים, ופגיעה עצמית פיזית היא דבר שקשה מאד להגיע אליו בגלל מכלול המחסומים הפסיכולוגיים והפיזיולוגים שיש לנו, רובנו הגדול מעתיק את הדחף מפגיעה עצמית פיזית לפגיעה עצמית נפשית. בגלל זה אנחנו נכנסים למערכות יחסים שאנחנו יודעים מראש שיפגעו בנו, בגלל זה אנחנו מפתחים אובססיות לא בריאות מתוך ידיעה שלמה שזה רע לנו, ובגלל זה אנחנו ממשיכים לעשות את אותם דברים שאין תועלת שנעשה ושרק יכולים לפגוע בנו - אבל בכל זאת ממשיכים לעשות אותם שוב ושוב ושוב. תסלחו לי על כל הבלבוליאדה התאירוטית, היייתי חייב לספק לעצמי הסבר למה אני כל הזמן מכניס את עצמי מחדש למצבים שרק יכולים לפגוע בי - ולמה אני כל הזמן חוזר וממשיך לחשוף את עצמי בכח לטריגרים שלי. איכשהו כשמנסחים את זה בצורה תיאורטית ו- 'קרה' שכזאת יותר קל לקבל את זה.
פרויד טען שיש שני דחפיים אלמנטרים בנפש: ארוס ותנטוס. תנטוס - היצר להרוס, וארוס - היצר ליצור. על פי פרויד, היצר להרוס הוא דווקא יצר להרס עצמי - שנובע מתוך הרצון למות - או בעצם - לחזור לרחם. אצל אנשים 'נורמאלים' היצרים הללו מאזנים אחד את השני. יצר החיים מרסן את יצר ההרסנות העצמית, ומונע ממנו להתממש. כשרע לנו - יצר ההרסנות מתגבר כי אנחנו רוצים לרחם - למקום שבו היה לנו הכי טוב - ואצל רוב האנשים זה מתאזן בזכות יצר החיים, אבל לא אצל כולם. יש אנשים (ולא מספיק מעט מהם) שאצלהם אין איזון מספיק בין שני היצרים, ויצר ההרסנות טיפה יותר חזק. זה בד"כ לא מספיק חזק בשביל הרסנות של ממש - כי בכל זאת יש גם את המאזנים הפיזיולוגים והכימיים, אבל בהרבה מאד מקרים זה מתבטא בנטיה להרס עצמי - רגשי או אפילו פיזי. יש אנשים שמתעלים את זה לספורט אתגרי, יש אנשים ששותים אלכוהול בכמויות מוגזמות, עושים סמים או חיים חיי מותרות מוגזמים, ולעומתם יש אנשים שלא יודעים מה לעשות עם זה, ובמקרים קיצוניים (לא קיצוניים מספיק) גם פוגעים בעצמם בצורה פיזית באופן ישיר. בגלל שאצל רובנו בכל זאת יש איזה טיפה קטנה של יצר חיים, ופגיעה עצמית פיזית היא דבר שקשה מאד להגיע אליו בגלל מכלול המחסומים הפסיכולוגיים והפיזיולוגים שיש לנו, רובנו הגדול מעתיק את הדחף מפגיעה עצמית פיזית לפגיעה עצמית נפשית. בגלל זה אנחנו נכנסים למערכות יחסים שאנחנו יודעים מראש שיפגעו בנו, בגלל זה אנחנו מפתחים אובססיות לא בריאות מתוך ידיעה שלמה שזה רע לנו, ובגלל זה אנחנו ממשיכים לעשות את אותם דברים שאין תועלת שנעשה ושרק יכולים לפגוע בנו - אבל בכל זאת ממשיכים לעשות אותם שוב ושוב ושוב. תסלחו לי על כל הבלבוליאדה התאירוטית, היייתי חייב לספק לעצמי הסבר למה אני כל הזמן מכניס את עצמי מחדש למצבים שרק יכולים לפגוע בי - ולמה אני כל הזמן חוזר וממשיך לחשוף את עצמי בכח לטריגרים שלי. איכשהו כשמנסחים את זה בצורה תיאורטית ו- 'קרה' שכזאת יותר קל לקבל את זה.
