" תני צלצול כשתגיעי הביתה"
בשבת האחרונה, הגיעה אחותי לבד. כל משפחתה חולים והיא גם החלה הצטננות קשה. אמא כל כך שמחה שהיא הגיעה. זה מדהים איך יכולת הדיבור חוזרת אליה. דיבור והכי חשוב הבעת הרצונות, הצרכים והמחשבות שלה. כשאחותי נפרדה ממנה היא נסתה לשדל אותה להשאר עוד קצת ונתנה תשובות הגיוניות. ואז אחרי שנפרדה ממנה ואחותי כבר יצאה מהבית היא קראה לה חזק שתשוב ואמרה לה " תני צלצול כשתגיעי הביתה", אחותי בעיניים נוצצות אמרה " כבר שנתיים לא שמעתי את המשפט הזה!".... זה היה מרגש עד דמעות. ולהבדיל משהו אחר לגמריי , לפני יומיים ראיתי סרט בטלוויזיה המלווה שתי נשים בדמי ימיהן כשהן גוססות. אחת צעירה עם ילדים קטנים והשנייה מבוגרת יותר, אך ברור ששתיהן צעירות מידי וששירת חייהן באמצע נפסקת. הסרט ליווה אותן ואת המשפחה ברגעי החוזק והחולשה.ומה שמאוד בלט לי זה שהאהבה שעטפו אותן בני המשפחה, בעיקר הבעלים, חיזקה אותן מאוד ועיכבה את רוע הגזרה. וחשבתי , שוב להבדיל אלפי הבדלות, גם על האהבה הרבה והטיפול המסור שכולנו כאן מרעיפים על יקירנו. למשל, על המצב הקשה שאמא היתה ואיך בבית עם האהבה הרבה שהיא מקבלת היא מתאוששת. ( לא, מהאלצהיימר היא לא נרפאת) ושאלתי עצמי האם דברים כמו אהבה או חוש הומור הן כמו תרופה לא קובנציונאלית, שעשוייה במקרים מסויימים לעזור לנצח מחלות קשות כמו סרטן ( כמובן בעזרת הרפואה הקובנציאלית) ומהוות כמו מורפיום, למקרים שהמחלה מנצחת ??????? מחר יום האהבה, ובלי להכנס לסוגייה מי היה ולנטיין או אנטישמיותו, או לזה שזה חג לאוהבים, שולחת לכם, לכל אחד ואחד מכם וליקירכם, חג אהבה שמח!!!!!!!!
בשבת האחרונה, הגיעה אחותי לבד. כל משפחתה חולים והיא גם החלה הצטננות קשה. אמא כל כך שמחה שהיא הגיעה. זה מדהים איך יכולת הדיבור חוזרת אליה. דיבור והכי חשוב הבעת הרצונות, הצרכים והמחשבות שלה. כשאחותי נפרדה ממנה היא נסתה לשדל אותה להשאר עוד קצת ונתנה תשובות הגיוניות. ואז אחרי שנפרדה ממנה ואחותי כבר יצאה מהבית היא קראה לה חזק שתשוב ואמרה לה " תני צלצול כשתגיעי הביתה", אחותי בעיניים נוצצות אמרה " כבר שנתיים לא שמעתי את המשפט הזה!".... זה היה מרגש עד דמעות. ולהבדיל משהו אחר לגמריי , לפני יומיים ראיתי סרט בטלוויזיה המלווה שתי נשים בדמי ימיהן כשהן גוססות. אחת צעירה עם ילדים קטנים והשנייה מבוגרת יותר, אך ברור ששתיהן צעירות מידי וששירת חייהן באמצע נפסקת. הסרט ליווה אותן ואת המשפחה ברגעי החוזק והחולשה.ומה שמאוד בלט לי זה שהאהבה שעטפו אותן בני המשפחה, בעיקר הבעלים, חיזקה אותן מאוד ועיכבה את רוע הגזרה. וחשבתי , שוב להבדיל אלפי הבדלות, גם על האהבה הרבה והטיפול המסור שכולנו כאן מרעיפים על יקירנו. למשל, על המצב הקשה שאמא היתה ואיך בבית עם האהבה הרבה שהיא מקבלת היא מתאוששת. ( לא, מהאלצהיימר היא לא נרפאת) ושאלתי עצמי האם דברים כמו אהבה או חוש הומור הן כמו תרופה לא קובנציונאלית, שעשוייה במקרים מסויימים לעזור לנצח מחלות קשות כמו סרטן ( כמובן בעזרת הרפואה הקובנציאלית) ומהוות כמו מורפיום, למקרים שהמחלה מנצחת ??????? מחר יום האהבה, ובלי להכנס לסוגייה מי היה ולנטיין או אנטישמיותו, או לזה שזה חג לאוהבים, שולחת לכם, לכל אחד ואחד מכם וליקירכם, חג אהבה שמח!!!!!!!!