את צריכה להבין שלא מדובר בעלבון
מילדה בת שנה, אלא בעלבון מהתחושה שבתך לא מוצאת בך נחמה , לא מוכנה לקבל ממך אהבה או עזרה. אגב, מדובר בילדה מאד חברותית ונעימה. אתמול היא הלכה בשמחה ובאהבה לדוד שהיא כמעט לא מכירה, חיבקה אותו כאילו הוא אביה האובד. ושעה לאחר מכן, בבית, סירבה להירגע על הידיים שלי ובעטה לרדת, כדי לרוץ לאבא שלה. שתקום האמא שלא תיעלב מזה. חס וחלילה, זה לא מתבטא בשום אנטגוניזם כלפי הילדה, אני לא כועסת עליה או נעלבת ממנה כמו שנעלבים מחברה. אני רק משתפת אתכם ומקווה אולי לשמוע שזו רק תקופה , גיל, שזה מוכר, והכי חשוב - שזה עובר...