תסורס טל גורדון

תסורס טל גורדון

ערב יום שישי נאה לכולם. חיפאית אנוכי, ןאף על פי כן לא שמתי פעמי לפסטיבל הסרטים אלא החלטתי להשתכר עד אובדן חושים ולבכות על מר גורלי בפורום המשובח שהקמתם. בוודאי תשאלו מה גרם לי לפנות אליכם דווקא עכשיו, לאחר שנה של מחלה והתעלמות גורפת ממנה (אם אפשר לקרוא לריטואל התרופות היומי שמזכיר סצינה לא מוצלחת של הטרנסג'נדר מפריסיליה מלכת המדבר התעלמות... ) ובכן, התשובה מתחבאת במדור הסופש של אחד מעיתוני ארצנו בו טל גורדון- זמרת מוצלחת לכל הדעות ומגישת רבע תוכנית בערוץ החינוכי העזה להתבכיין בפני מדינה שלמה כי עקב קריעת פוליפ בגרונה - לא פחות ולא יותר היא נאלצה לעבור טיפול סטרואידי שגרם לה 'להתנפח כמו בלון'. באמת בא למות כמה שכלבת הרוטויילר המעורבת הזו גרמה לי לרצות לבכות (ואף לבכות, למה להסתיר?) פאקינג שנה אני על סטרואידים, ומלבד להעלות את כמותם לפני חודש, ולהגיד לי משהו בסגנון- " נו אז מה אם התחיל לך קטרקט בגיל 22, השמנת ב8 קילו פניך עגולים כישבנו של עופר שכטר ואת שעירה כבבון צעיר, לפחות את חיה" הרופא שלי לא מעלה ולו פתרון יצירתי אחד, ובאופן עקרוני בא לי למות ואם אפשר אז תוך שינה, והחלאה השמינה? אמן תמות הבהמה הטיבטית מתאונה קטלנית בחדר הנוחיות בקניון רמת אביב. די. נשבר הזין. לא רוצה לופוס. לא רוצה שאנשים שאני לא מחבבת בכלל ישאלו אותי מה שלומי בקול הכי אמפטי שלהם, לא רוצה פריחה של מחוצ'קנת בת 16 עד סוף חיי, לא רוצה להסתובב עם חולצות ארוכות בקיץ וממש לא רוצה לפתוח כל בוקר ב17 כדורים. מה תגידו? לא עשיתי חודשיים בדיקת קומפלימנטס, חצי שנה לא לקחתי אופטלגין, וממחר אתחיל לאכול נתרן כאחוזת אמוק. למי אכפת.
 

gaia20

New member
זאבת ערבות יקרה

קבלי יללה מזדהה, ומה נעשה עם המצב? נצעק? אפשר
נרביץ לכרית? רצוי
נבכה? גם יכול להיות
ויותר מזה? כמה דברים: קודם כל, נכין נס קפה משובח...מושקע...אפילו עם קצף.... ואז, נדליק סגריה, אני תמיד חושבת יותר צלול עם סגריה ביד
ואז, נפתח ספר טלפונים (או לחילופין, נתייעץ עם איזה פורום בתפוז) ונמצא רופא אחר, ומיד!
לא מקובלת עלי התשובה של "בלה בלה בלה לפחות את חיה" זו תשובה של רופא חסר סבלנות ולא רגיש בכלל
יש פתרונות, יש תרופות אחרות (כן, גם אם מדובר ב 17 כדורים) אחרי שמצאנו רופא אחר, נתחיל לחשוב אחרת- שיש יותר נורא! יש סרטן, יש איידס יש סוכרת (18,000 זריקות כדי להגיע לגיל 18!!!) ולא שאין לנו על מה לבכות...כן, יש לנו צרות משלנו.... אבל יש לנו מה לעשות נגד זה??? זאבת ערבות - זה לא סוף העולם! זה לא כזה נוראי! שירי תרום לי את חתימתה לשעבר-קשה יש רק בלחם (וגם אותו בסוף אוכלים, לא?
) תרימי עיניים, יש דברים אחרים להתעסק בהם מעבר למגירת התרופות והפרצוף של הרופא המלומד אך החסר הבנה\רגישות וכו'... אנחנו פה בכל מקרה. תודה שפנית אלינו.
 

1ט ל י

New member
../images/Emo24.gif

את ההרגשה 'רוצה למות, רצוי מתוך שינה' אני מכירה טוב מאד. הרגשת הייאוש מבעבעת בי הרבה מאז חליתי. אני שמנה מטבעי, לא הייתי צריכה לקחת סטרואידים בשביל זה, וגם כמעט ולא לקחתי אף פעם סטרואידים... שנתיים וחצי הזאב המעצבן הזה איתי, קצת יותר משנתיים ידעתי שזה זה, וקצת יותר משנה וחצי הרופא הודיע לי שזה סופית זה. עם זאת, עדיין לא התרגלתי ללכת עם חולצות ארוכות, למרוח קרם הגנה או לחבוש כובע
חס וחלילה... אפילו משקפי שמש
אני שוכחת לשים בתיק, למרות שהעיניים שלי צורבות כל פעם מחדש. את הכדורים אני שונאת לקחת, והמינונים רק גדלים
. ביום כואב לי אפילו לנסוע באוטו גם אם בטעות זכרתי ללבוש חולצה ארוכה, אני כבר לא זוכרת איך הים נראה (אבל לפחות השיזוף נשאר, כי מספיקות לי 3 דקות בשמש בכדי חקבל צבע, לרוב אדום) ובקיצור לא פיקניק. ובכל זאת, אני לא מוצאת את זה מנחם שהמצב של כולכן פי 10 יותר גרוע משלי! אני לא מוצאת את הסבל שלכן מנחם בשום צורה!!! להיפך, זה גורם לי לפחד מהעתיד לבוא, ממה שיהיה, ממה שיכול להיות בגלל הזאב המטופש הזה שהחליט להתנחל בגוף שלי ושלכן!!! אוף! די כבר, שילך, יש לנו מספיק צרות גם ככה, החיים לא קלים גם בלעדיו... אבל... לצעוק עליו לא עוזר, להתעצבן
עליו לא עוזר, לבכות
עוזר לו להתחזק, ואם אני אמות
, זה אומר שהוא ניצח (כלב
בן כלבה)... אז, אני אקח תרופות, אזהר מהשמש, אנוח כשאני עייפה (וזה קורה הרבה בזמן האחרון), ואלמד לחיות עם הפאקינג לופוס הזה, כי הוא לא הולך לשום מקום, ואני בטח שלא! חג שמח, ושבת שלום
 

ל3

New member
ברוכה הבאה

וכן, אני באמת מאמינה שאת לא לבד עם התחושות האלה- כלונו היינו בסרט הזה וחלקנו עדיין שם. אני לא חושבת שעובר יום אחד בחיי מאז שגילו לי את המחלה שאני לא שואלת מדוע דווקא לי ואילו היה אחרת... וכן, זה כבר למעלה מ- 6 שנים ( וואלה הזמן טס). את רומן הסטרואידים אני מכירה מאוד מקרוב. אני והוא חברים צמודים כבר למעלה משנה והגענו לצמידות מאוד גדולה של 60 מ"ג ביום וגם סטרואידים תוך ורידי כך שהמשקל באמת משהו מוכר ומעצבן ומתיש. את 20 הקילוגרמים הנוספים שלי קבלתי ירושה ממנו, ירושה שמאוד קשה להיפרד ממנה. עכשו אנחנו ביחסים די קררים ואני האמת מנסה לחתוך- נשבר לי ממנו ואני רוצה להמשיך האלה אך כמו שגאיה כבר כתבה, באמת כשממש רע לי אני נזכרת שתמיד יש גרוע יותר. שיכולתי לצאת נכה, עיוורת, חסרת בית וכל וכהנה וכהנה. נכון שצרת רבים נחמת טפשים אך היא נחמה בכל אופן. צריך לקחת כל יום כאילו הוא יום חדש עם אפשריות חדשות ופשוט לחיות את הרגע. זוהי משימה לא קלה ודורשת התמדה וכוח רצון אך היא אפשרית במיוחד עם עושים אותה ביחד ואת אכן לא לבד!!! ודבר אחרון, אכן הסיסמה הקודמת שלי הייתה : "קשה יש רק בלחם" וזוהי סיסמא שמלווה ותלווה אותי לתמיד שירי
 

gaia20

New member
רגע רגע

עכשיו יש משפט מחודש!
קשה יש רק בלחם וגם אותו בסוף אוכלים! שיהיה בוקר נפלא ממני מחדשת המשפטים
 
למעלה