תסמונת "האחד"...
מי שמכיר אותי יודע שאני זו שכותבת גם את הבלוג של "מאוהבים באהבה". הרבה פעמים אנשים שואלים אותי, "את בחורה כל כך רומנטית, את מצליחה ליישם את כל מה שאת מאמינה בו?" ואז אני מרגישה איזו צביטה קטנה בלב, כאילו פתאום המציאות מכה בי, ואני מתחילה לחשוב - האם אי פעם אני אצליח ליישם את כל הדברים האלה? ואם אני כן, אבל האם את כל הרעיונות הרומנטיים שאני כל כך רוצה שיעשו בשבילי, מישהו יעשה? פעם דיברתי על המושג בדידות הרבה: "להיות לבד זה לא דבר פשוט. כי מי יהיה שם לתמוך בך כשאת מתמוטטת? מי ייתן לך אהבה ואמונה שאת מסוגלת להצליח, מי יאיר את האור שבך, מי ייתן לך את הכח להמשיך הלאה, ומי ייתן לך - תקווה? לא קל בכלל להיות לבד. במעין תחושה רעה שהכל נעלם עם הזמן. מעין תחושה של שיגעון, שאת לא יותר את, שכאילו יש בך כמה אנשים, שאת רואה דברים ושומעת דברים שלא באמת שם..ואת יודעת בוודאות שהם לא שם, אבל אין לך ברירה אלא להתמלא בתחושת האימה, שתמלא את החלל הריק הזה שבו היתה צריכה להיות האהבה. את מתמלאת חרדות וחששות ופחד גדול מפני משהו שאת אפילו לא בטוחה כל כך מהו, ומאמינה ויודעת שמה שיכול להפיג את כל זה זה אך ורק אהבה. אני כל כך רוצה יום אחד, ללכת הצידה ולעמוד, לנשום אוויר נקי שירוקן ממני את כל הדברים האלה, אני כל כך רוצה שבמקום הזה יבוא הנסיך הקטן שלי ופשוט ימלא אותי במעין אנרגיה חדשה טעונת הרבה אהבה, והכי הייתי רוצה זה להרגיש שוב שאני יכולה לבטוח בו, לפחות רק בו, שיציל אותי מפני עצמי, ולתת לו את אותה אהבה עצומה שכרגע אני לא מסוגלת ושאני יכולה לתת..." "אני התאהבתי באהבה ממזמן. יש לנו רומן עוד מאז הפעם הראשונה שראיתי אותה. היא יפה ומאירה ומלטפת - ממש כמו מלאך. אך אין לה גוף או כנפיים או פנים, רק משהו מבפנים ששובה אותך בתוכה כל כך חזק.. פתאום מרגישים פרפרים בתוך הלב, והלחיים מאדימות בביישנות, המבט מושפל, וכולך רועד. אתה רוצה להחזיק בה אבל היא צריכה את החופש שלה ובורחת. ובכל זאת מה שמשאר זה זיכרון מתוק מתוק שעושה לך רק טוב. לכמה רגעים אתה מרגיש שאתה מאושר ובשבילך זה הכל..." אני רואה את ההורים שלי, איך הם רבים כל כך הרבה בזמן האחרון, איך שניהם מרירים וקשי - יום, איך שניהם בודדים בתוך מערכת יחסים זוגית. מעולם לא ראיתי אותם אוהבים, לא מתנשקים, לא רוקדים, לא יוצאים... האהבה שלהם הכי גדולה היא אולי בתחום העבודה והניקיון של הבית. אפילו אני יודעת שאמא שלי שומרת את המחברת שבה היא היתה כותבת שירי אהבה לחבר שלה ואבא שלי שומר על התמונות של האקסיות שלו... אני לא רוצה להיות כמוהם. אני לא רוצה להרגיש בודדה בתוך מערכת זוגית. בתוך משפחה. בתוך חברים. לפני שבוע וחצי סבתא שלי נפטרה למשל, ודווקא זה בתוך כל הרעש, כאילו "איחד" את המשפחה, לכמה רגעים היה שקט היתה אהבה. עזרתנו אחד לשני, תמכנו אחד בשני.... באחד הימים של השבעה אבא שלי ליוה אותי לאוטובוס לבסיס, כי הייתי צריכה לנסוע בלילה לשמירה. ועצרנו ואכלנו גלידה. ודיברנו וצחקנו קצת אפילו, למרות שכאילו אסור. ואז הגיע האוטובוס, ונתנו נשיקה על הלחי בפרידה ואז עליתי על האוטובוס - תפסתי את המקום שלי והסתכלתי דרך החלון וראיתי את אבא שלי כל כך בודד. וזה עשה לי מאד עצוב. אני הסתכלתי עליו וראיתי אותי. "קשה להיות בלי אהבה. הימים האלה שבאים עלינו, ימי החורף מגבירים את תחושת הגעגוע אליה. כי כל כך חסר להתכרבל עם מישהו אוהב מתחת לפוך, אותו אחד שתתעוררי לקול נשמתו המחממת, לאחר לילה של אהבה אינסופית, ותסתכלי עליו ברכות ובראש כבר תכתבי עליו שיר אהבה שמאלצי... כל כך קשה להיות חולה מבלי שיהיה שם מישהו שיטפל בך במסירות... ולהיות עצובה שאין שם מישהו שיצחיק אותך.. הכל שחור כל כך והאור שבך נכבה". אולי אני צריכה דווקא למצוא אהבה חדשה מרעננת? "אני מישהי שמחפשת אהבה. אהבה אמיתית, מגוחכת, מכלה- הכל... " ממש כמו קארי בראדשו, שהדביקו לה את המחשבות שלי, רק בדיבוב אנגלי. אני רוצה את "האחד" שלי... אין לי סבלנות יותר לחכות. אני צריכה אותו. כאן. עכשיו. כמו אוויר לנשימה... צריכה אותו שיאהב אותי, שאוהב אותו. שיפנק אותי, שאפנק אותו. שיכתוב לי מכתבי אהבה, שאכתוב לו. שנצטלם ביחד, שנישן ביחד, שנרקוד ביחד, שנאכל ביחד, שנטייל ביחד. שנאהב את הכל ביחד. איפה הוא? אתם מכירים אותו? תשלחו אותו לפה... ומה אם מצאתי כבר את האהבה שלי, אבל אני לא האהבה שלו? מה אני עושה כדי אולי לנסות לחזור לאהבה שלי? לפעמים נדמה לי שרק גיא הוא האחד שלו, שאני רואה אותי ביחד איתו, עם הכלב שלו, עם הילדים שלנו, והבית בקיבוץ... כמו מיסטר ביג (או עכשיו שכולם יודעים את שמו - ג´ון) שפגע בקרי כמה וכמה פעמים, גם גיא פגע בי מאד. אבל אין מה לעשות. אם הוא "האחד" אז הוא "האחד". מה דעתכם?
מי שמכיר אותי יודע שאני זו שכותבת גם את הבלוג של "מאוהבים באהבה". הרבה פעמים אנשים שואלים אותי, "את בחורה כל כך רומנטית, את מצליחה ליישם את כל מה שאת מאמינה בו?" ואז אני מרגישה איזו צביטה קטנה בלב, כאילו פתאום המציאות מכה בי, ואני מתחילה לחשוב - האם אי פעם אני אצליח ליישם את כל הדברים האלה? ואם אני כן, אבל האם את כל הרעיונות הרומנטיים שאני כל כך רוצה שיעשו בשבילי, מישהו יעשה? פעם דיברתי על המושג בדידות הרבה: "להיות לבד זה לא דבר פשוט. כי מי יהיה שם לתמוך בך כשאת מתמוטטת? מי ייתן לך אהבה ואמונה שאת מסוגלת להצליח, מי יאיר את האור שבך, מי ייתן לך את הכח להמשיך הלאה, ומי ייתן לך - תקווה? לא קל בכלל להיות לבד. במעין תחושה רעה שהכל נעלם עם הזמן. מעין תחושה של שיגעון, שאת לא יותר את, שכאילו יש בך כמה אנשים, שאת רואה דברים ושומעת דברים שלא באמת שם..ואת יודעת בוודאות שהם לא שם, אבל אין לך ברירה אלא להתמלא בתחושת האימה, שתמלא את החלל הריק הזה שבו היתה צריכה להיות האהבה. את מתמלאת חרדות וחששות ופחד גדול מפני משהו שאת אפילו לא בטוחה כל כך מהו, ומאמינה ויודעת שמה שיכול להפיג את כל זה זה אך ורק אהבה. אני כל כך רוצה יום אחד, ללכת הצידה ולעמוד, לנשום אוויר נקי שירוקן ממני את כל הדברים האלה, אני כל כך רוצה שבמקום הזה יבוא הנסיך הקטן שלי ופשוט ימלא אותי במעין אנרגיה חדשה טעונת הרבה אהבה, והכי הייתי רוצה זה להרגיש שוב שאני יכולה לבטוח בו, לפחות רק בו, שיציל אותי מפני עצמי, ולתת לו את אותה אהבה עצומה שכרגע אני לא מסוגלת ושאני יכולה לתת..." "אני התאהבתי באהבה ממזמן. יש לנו רומן עוד מאז הפעם הראשונה שראיתי אותה. היא יפה ומאירה ומלטפת - ממש כמו מלאך. אך אין לה גוף או כנפיים או פנים, רק משהו מבפנים ששובה אותך בתוכה כל כך חזק.. פתאום מרגישים פרפרים בתוך הלב, והלחיים מאדימות בביישנות, המבט מושפל, וכולך רועד. אתה רוצה להחזיק בה אבל היא צריכה את החופש שלה ובורחת. ובכל זאת מה שמשאר זה זיכרון מתוק מתוק שעושה לך רק טוב. לכמה רגעים אתה מרגיש שאתה מאושר ובשבילך זה הכל..." אני רואה את ההורים שלי, איך הם רבים כל כך הרבה בזמן האחרון, איך שניהם מרירים וקשי - יום, איך שניהם בודדים בתוך מערכת יחסים זוגית. מעולם לא ראיתי אותם אוהבים, לא מתנשקים, לא רוקדים, לא יוצאים... האהבה שלהם הכי גדולה היא אולי בתחום העבודה והניקיון של הבית. אפילו אני יודעת שאמא שלי שומרת את המחברת שבה היא היתה כותבת שירי אהבה לחבר שלה ואבא שלי שומר על התמונות של האקסיות שלו... אני לא רוצה להיות כמוהם. אני לא רוצה להרגיש בודדה בתוך מערכת זוגית. בתוך משפחה. בתוך חברים. לפני שבוע וחצי סבתא שלי נפטרה למשל, ודווקא זה בתוך כל הרעש, כאילו "איחד" את המשפחה, לכמה רגעים היה שקט היתה אהבה. עזרתנו אחד לשני, תמכנו אחד בשני.... באחד הימים של השבעה אבא שלי ליוה אותי לאוטובוס לבסיס, כי הייתי צריכה לנסוע בלילה לשמירה. ועצרנו ואכלנו גלידה. ודיברנו וצחקנו קצת אפילו, למרות שכאילו אסור. ואז הגיע האוטובוס, ונתנו נשיקה על הלחי בפרידה ואז עליתי על האוטובוס - תפסתי את המקום שלי והסתכלתי דרך החלון וראיתי את אבא שלי כל כך בודד. וזה עשה לי מאד עצוב. אני הסתכלתי עליו וראיתי אותי. "קשה להיות בלי אהבה. הימים האלה שבאים עלינו, ימי החורף מגבירים את תחושת הגעגוע אליה. כי כל כך חסר להתכרבל עם מישהו אוהב מתחת לפוך, אותו אחד שתתעוררי לקול נשמתו המחממת, לאחר לילה של אהבה אינסופית, ותסתכלי עליו ברכות ובראש כבר תכתבי עליו שיר אהבה שמאלצי... כל כך קשה להיות חולה מבלי שיהיה שם מישהו שיטפל בך במסירות... ולהיות עצובה שאין שם מישהו שיצחיק אותך.. הכל שחור כל כך והאור שבך נכבה". אולי אני צריכה דווקא למצוא אהבה חדשה מרעננת? "אני מישהי שמחפשת אהבה. אהבה אמיתית, מגוחכת, מכלה- הכל... " ממש כמו קארי בראדשו, שהדביקו לה את המחשבות שלי, רק בדיבוב אנגלי. אני רוצה את "האחד" שלי... אין לי סבלנות יותר לחכות. אני צריכה אותו. כאן. עכשיו. כמו אוויר לנשימה... צריכה אותו שיאהב אותי, שאוהב אותו. שיפנק אותי, שאפנק אותו. שיכתוב לי מכתבי אהבה, שאכתוב לו. שנצטלם ביחד, שנישן ביחד, שנרקוד ביחד, שנאכל ביחד, שנטייל ביחד. שנאהב את הכל ביחד. איפה הוא? אתם מכירים אותו? תשלחו אותו לפה... ומה אם מצאתי כבר את האהבה שלי, אבל אני לא האהבה שלו? מה אני עושה כדי אולי לנסות לחזור לאהבה שלי? לפעמים נדמה לי שרק גיא הוא האחד שלו, שאני רואה אותי ביחד איתו, עם הכלב שלו, עם הילדים שלנו, והבית בקיבוץ... כמו מיסטר ביג (או עכשיו שכולם יודעים את שמו - ג´ון) שפגע בקרי כמה וכמה פעמים, גם גיא פגע בי מאד. אבל אין מה לעשות. אם הוא "האחד" אז הוא "האחד". מה דעתכם?