תסמונת המתחזה - תמיד היא תסמונת?

[חצישלישרבע]

תסמונת המתחזה - תמיד היא תסמונת?

שאלה שעלתה לי כשקראתי את אחד השרשורים כאן בדף, על החששות מהתאמה לדוקטורט. כותבת השרשור אמרה שהיא לא בטוחה שהיא "החומר המתאים" לדוקטורט, והתגובות היו שזו תסמונת מוכרת, שאין בעיה, ועם מספיק מאמץ, תמיד אפשר יהיה בסוף למצוא משהו, וספציפית, איזושהי תכנית לימודים בארה"ב. אז מתוך זה אני תוהה, האם כל אחד (=נניח כל אחד עם תואר שני, למרות שיש גם הרבה מסגרות של המשך ישיר לדוקטורט) הוא חומר מתאים לדוקטורט, והכל שאלה של כמה רחב הוא פורש את הרשת שלו, וכמה השקעה מושקעת בפרוצדורת הקבלה? הרי אופי העבודה על הדוקטורט הוא מאוד מסויים, מן הסתם כמו הרבה מקצועות אחרים. אם מישהו היה אומר "אני לא בטוח שאני מתאים להיות עו"ד", זה נשמע סביר, האם אין כזה דבר שמחליפים "עו"ד" ב"דוקטורנט"? הכל זה תסמונת המתחזה?

 

[I Was Hoping]

שאלה קשה

את שואלת בעצם מיהו הדוקטורנט המושלם לכך? בעיה. תמיד חשבתי ואני עדיין חושבת, שבאופן אישי לעשות דוקטוראט זה חלק בלתי נפרד מההתבגרות שלי. שלב שאני חייבת לעבור. בשביל זה צריך המון תשוקה למקצוע (לא זה בו אעסוק, אלא ל"מקצוע" הדוקטוראט עצמו), סבלנות, יכולת לפתח משמעת עצמית, יכולת אנליטית, כתיבה טובה וכו'. האם יש לי את זה? עדיין מוקדם בשבילי לקבוע. אבל אני בהחלט לא רואה משהו אחר שאני רוצה לעשות.

 

[22ק ו ס ם]

צריך להבדיל בין שני דברים

להתקבל לדוקטורט ולסיים אותו ואלו דברים שונים לגמרי. אני חושב שהרבה מאוד אנשים יכולים להתקבל לתוכנית דוקטורט כלשהיא בתחום שלהם אבל לסיים אותו זה סיפור אחר. אגב, גם מי שלא מסיים את הדוקטורט הוא לא בהכרח מתחזה ואני מעריך שלרוב אלו שלא מסיימים זה לא בגלל חוסר יכולת אלא סיבות חיצוניות כמו ירידה במוטיבציה, אי רצון להשקיע כל כך הרבה, או שינוי סדר עדיפויות בחיים כתוצאה מעבודה או הקמת משפחה למשל. בכל מקרה, הבעייה היא לא באדם. אם מקבלים אותך אז את לא מתחזה.

 

[מעיןבר]

ממה ששמתי לב

אצלינו לפחות, מי שכבר בוחר להמשיך לדוקטורט יכול לעשות את זה. בד"כ מי שלא באמת מתאימים נושרים כבר בשלב המאסטר. יש אנשים שמסיימים את המאסטר אבל יודעים שבזה הם סימו את הקריירה האקדמית. אחרי כל אלה יש את מי שהולכים לעשות דוקטורט ומבחינת היכולת הם ממש לא מתחזים, אבל כמו שכתב הקוסם לא כולם יסיימו בגלל שלל נסיבות של החיים.

 

[יעל אפריל]

לא תמיד זו תסמונת

כמו שחידד הקוסם, יש הבדל בין מי שמתקבל לדוקטורט לבין מי שמסיים אותו. בתחום שלי כל מי שרוצה וסיים תואר שני בציון המתאים מתקבל. אתמול אמר לי מרצה ש'אף פעם אין מספיק תלמידי מחקר' לכל הפרוייקטים שהוא רוצה. הסינון האמיתי הוא לא במי מתקבל, אלא במי מקבל איזה תקציב ומי מצליח לעשות משהו משמעותי. אני מכירה דוקטורנטים שלא כל כך מתאימה להם המסגרת הזו, על עבודה עצמאית, בודדת וחסרת תגמולים ובכל זאת הם עושים דוקטורט. מתחזים? אף אחד כאן לא קרא דיסרטציה בינונית של ממש? על אותם נתונים אישיים יש מי שירגיש שהוא מקבל קרדיט שמעל ליכולת האמיתית שלו (התסמונת) ויש מי שירגיש מצויין עם עצמו.

 

[ללס1]

מרצה חכם התחיל את ההרצאה שלו במשפט מוזר

שכל אחד יכול להיות דוקטור. אני זוכרת שהסתכלתי עליו במרום מעמדו וחשבתי לעצמי, על מה הוא מדבר ..היום,בשלבים של כתיבת התזה אני חושבת שאני מתחילה להבין אותו. בעצם להתחיל ולסיים מחקר דרוש מלבד יכולת אינטלגנציה ממוצעות וקצת ,הרבה הרבה רצון ,המון המון השקעה והתמדה. אם יש רצון כוח מניע ותנאים מתאימים כמובן אז אפשר להתחיל ולסיים. ואולי זו דרך לעודד את עצמי שגם אני אתחיל ואסיים ביום מן הימים...

 

[להפתעתך]

זה דווקא לא משפט מוזר

אני חושב שהקריטריונים לקבלת דוקטורט באמת מאפשרים לכל מי שמתאפיין בתכונות אופי מסוימות, בעיקר יכולת התמדה גבוהה ויכולת התמקדות להצליח בשלב הזה. מעבר לסף מסוים אבל כנראה לא מאוד גבוה, תכונות האופי יותר חשובות מהתכונות האינטלקטואליות לפעמים, ולמרבה הצער וכבר שמעתי מחוקרת אחת ש "יש גאונים באקדמיה שאף אחד לא שמע עליהם לעומת הרבה מאוד בינוניים עם תפוקה גבוהה שמגיעים הרבה יותר רחוק". אמנם מבחינה פורמלית "יבשה", הדרישה מדוקטורנט היא להרים תרומה מקורית בתחום שאותו הוא חוקר אבל אף אחד לא הגדיר את סדר הגודל של "התרומה המקורית". כעיקרון המבחן הוא במספר פרסומים טובים כאשר לפחות בתחומים שאני מכיר מקרוב לא מדובר ברעיונות ומחקרים מרהיבים מבחינת המקוריות שבהם. כמובן שעבודה תחת ועם מנחים חזקים גם תדרוש יכולות אינטלקטואליות גבוהות מעבר לתכונות אופי מתאימות. אני די מאמין שכל סטודנט סביר לפיזיקה או לחינוך יכול להמשיך לדוקטורט כפונקציה של רצון.

 

[22ק ו ס ם]

מה מפתיע בזה?

עבודה קשה מביאה אותך הרבה יותר רחוק מכישרון נטו. יש אנשים עם IQ 150 ומעלה שהם עניים ולא עושים כלום עם זה.

 

[להפתעתך]

לא אמרתי שזה מפתיע אבל אתה עונה מנק' מבט של

פרט. ברור שאין שום ספק שתכונות כמו ביטחון עצמי, יכולת לעבוד קשה, יכולת להתמקד וכ"ו הן הרבה יותר "סקסיות" מ"סתם" יכולת אינטלקטואלית גבוהה מאוד שמחוברת לגוף שחסר במידה זו או אחרת תכונות כאלו. אחרי שמנקים את מרכיב המזל, ההצלחה היא 99% עבודה קשה ו1% כישרון, אם אפשר לתאר זאת כך. פרט יצליח יותר אם יהיה בעל יכולת תקשורתית מאוד גבוהה (בראיונות לתארים מתקדמים מתרשמים גם מזה, ויש שפע מטלות אקדמיות שמבלי משים קשורות לכך) עובד קשה וכ"ו. השאלה היא אם לאקדמיה מבחינה מהותית המשקל הכמעט מוחלט שיש לתכונות האלו הוא תמיד משתלם.

 

[FPNH]

זאת תסמונת שנובעת מתפיסה מוטעית

כאילו הדוקטורט זה משהו מאד ייחודי ויוצא מן הכלל. לדעתי אין כזה דבר "חומר מתאים לדוקטורט". דוקטורט אולי לא מתאים לכל אחד, אבל להערכתי (וניסיוני) גם מי שהיה סטודנט בינוני בתואר ראשון יש לו את הכישורים האינטלקטואליים לעשות דוקטורט. אופי העבודה על הדוקטורט הוא לא מאד מסויים. הוא מאד משתנה בתלות בסטודנט, במנחה ובתחום.

 

[yairma1]

אם אפשר להשתלב בדיון ולומר:

בהמשך לדבריו של הקוסם, גם אני חושב שיש הבדל בין להתקבל לבין לסיים. אבל יש גם הבדל בין לסיים לבן לעבוד כדוקטור. על משקל לעבוד כעו"ד. למשל, כשמדברים על עבודה כעו"ד לא שואלים אם הוא יכול לסיים את הלימודים, דבר שאינו ברור מאליו, אלא האם יוכל לעבוד כעו"ד - שזה כניראה מצריך כמה תכונות נוספות. כדי לא להתעכב יותר מדי על עו"ד אזי גם בדוקטורט זה המצב: ראשית, באמת יש טווח רחב של דרישות קבלה בתחומים שונים. מדרישות מינימום והלאה. יש גם הבדל בין המוסדות השונים ובין הארצות השונות. כך שבאמת, נראה שהקבלה לתוכנית דוקטורט היא פונקציה של חיפוש. למי שיש כישורים ותעודות המעידות על יכולת אקדמית, יהיה לו יותר קל ולמי שלא, יותר קשה. (כמובן אנו מדברים על אנשים שסיימו איזה שהיא למידה אקדמית בסיסית ולא סיום ארבע שנתי בחוג לשירה במכון הנכון - רק כדי להבהיר את הנקודה...). ואכן, אחרי שמתקבלים נכנסים לתוקף תכונות נוספות. אבל גם כאן יש טווח לא קטן. יש שעושים את כל העבודה לבד עם עזרה מינימלית, יש שנפגשים ומונחים על בסיס שבועי עם מנחה אכפתי ומוכשר ויש שעובדים בצוות מעבדה ואולי "נעים עם הזרם". יש גם כאלו שהמנחה נותן מאגר נתונים ומבקש "רק" כתיבה בסיסית לנושא חדשני. לאחר הסיום, יש טווח רחב של פעילויות שהדוקטור הטרי יכול לעשות. החל מפוסט בארץ או בחו"ל ועד עבודת מחקר במעבדה מקצועית, ייעוץ, הוראה או מפתח כלי סיקור של חברה זו או אחרת. מגוון די רחב. יכול להיות שאף לא יעשה עם הדוקטורט כלום. למד מתוך עניין וממשיך בעבודתו הקודמת בלי שלתואר תהיה השפעה מיוחדת על חיי היום יום המקצועיים (לפחות בטווח הקצר). כך שהשאלה נראית לי רחבה והמושג "חומר מתאים לדוקטורט" הינו בעל פנים רבות. לכן, לפחות לטעמי וכמו שאמרו אחרים לפני, ההחלטה הינה אישית ומשיקולים אישיים בלי לדון יותר מדי בשאלות על "התאמה אובייקטיבית" או אחרת להיות דוקטור. יאיר

 

[אורידיקה]

ממרומי כתיבת התיזה

ובשלב שהדוקטורט נראה לי רחוק מאי פעם, אני יכולה לומר, ממה שלמדתי על עצמי, שבשביל לעשות דוקטורט צריך יותר מיכולת אינטלקטואלית מרהיבה. אני מניחה שאני אוכל להתקב לדוקטורט, ומבחינת "הנתונים היבשים" אני ללא ספק מתאימה. אני שומעת המון ש"את חייבת לעשות דוקטורט, יש לך רעיונות יפים/ את חכמה", אבל לי אישית (ומן הסתם לעוד הרבה שהתקבלו לדוקטורט) חסר משהו, אפשר לקרוא לזה הניצוץ, הברק בעיניים, אופי של חוקר, זה הדבר עשה שעושה אותך דוקטורנט מוצלח (ובהמשך חוקר מוצלח), שאין לו קשר לאינטילגנציה, חשיבה וכו'.

 

[פלפל אנגלי]

אני חושבת שתסמונת המתחזה קשורה בעיקר לפער

הפער בין איך שהחברה, האקדמיה, המנחים, ה-Peers, אנשי התחום שלך תופסים אותך לבין התפיסה העצמית. אני לא בטוחה עד כמה היא קשורה לעצם ההתאמה לדוקטורט - כדי להתקבל לדוקטורט מה כבר צריך? ציונים סבירים/גבוהים, המלצות, כתיבת מאמר (בחו"ל), קשרים, עוד משהו? כדי לסיים - צריך אורך רוח, התמדה, רצון לעסוק בתחום. עוד משהו? השאלה היא איפה נמצא הדוקטורנט באמצע, מה התחושות שלו לגבי ההתאמה שלו למסלול ולנקודת הסיום שלו (ולאחריה). אגב, מהיכרותי עם סטודנטים למשפטים ועו"ד - כן, לגמרי, תסמונת המתחזה תופסת גם שם. בענק.

 

[22ק ו ס ם]

אני חושב שזה גם קשור לתפיסת האקדמיה כמגדל השן

להרבה אנשים דוקטורט נשמע משהו מאוד גדול ומרשים, וזה בהחלט כך בסופו של דבר, אבל מה שרוב האנשים לא קולטים זה שדוקטורט הוא תהליך ארוך, שכל שלב ממנו הוא הרבה יותר ארצי ופחות מעורר השראה. דוקטורט הוא פשוט סיכום של מאמצים סיזיפיים שהרבה מאוד אנשים יכולים לעשות (ולא בוחרים מסיבות שונות). אבל כמו שאמרתי והוזכר פה יש הבדל בין קבלה ללימודים, הדוקטורט עצמו ומה שקורה אחרי זה. אני חושב שהשלב האחרון שבו בעלי תואר דוקטורט עושים דברים מרשימים באקדמיה הוא זה שבאמת מרתיע וקשה יותר להתחזות בו. הבעייה היא שיחסית, יש מעט מאוד אנשים באמת מכשכמם ומעלה באקדמיה אבל בעיניי הסטודנט שרק מתחיל דוקטורט נראה שיש פער ענק בינו לביניהם\ פער שלא ניתן לגשר עליו. בהקשר הזה צריך לזכור שגם עם משהו נראה מאוד מאיים ורחוק, ברגע שמפרקים אותו למשימות קטנות הוא אפשרי. הרי גם תואר ראשון נראה די מאיים למי שרק מתחיל ללמוד אבל בסוף התואר זה פתאום נראה הרבה יותר קל ואפשרי. ברגע שיש פער גדול בין ההתחלה לסוף אז הוא יכול לשתק אבל כשנמצאים "שם" רואים את הדברים בצורה אחרת. לכן למי שחושב שדוקטורט נראה משימה בלתי אפשרית, הייתי ממליץ לחשוב על דברים כמו תואר ראשון או כל דבר אחר בחיים שנראה פעם בלתי מושג, וברגע שמגיעים אליו נראה טריוויאלי למדי ולזכור את ההרגשה הזו.

 

[פלפל אנגלי]

נדמה לי שחלק מזה הוא תוצאת ההשתדלות

של חלק מאנשי האקדמיה לשמר את תפיסת מגדל השן. אמנם בחוץ, ובמיוחד בישראל, היא נשחקה עד דק, אבל בתוך האקדמיה עצמה - כלומר בין הסטודנטים פעורי העיניים שנכנסים בשערי האוניברסיטה לבין המרצים שלהם, נשמר דיסטנס (במיוחד בתואר הראשון, אולי גם קצת בשני) שמשחק לטובתם של המרצים בשימור המעמד. כשמתחילים להבין שאותם מרצים הם אנשים כמוני וכמוך, אולי מוכשרים יותר בנושא מסוים (או בפן מסוים של נושא מסוים), אולי בעלי כושר התמדה (ואולי לא), תחושת הפער הבלתי ניתן לגישור מתעמעמת קלות.

 

[22ק ו ס ם]

נכון, בארה"ב יש יותר דיסטנס בעיקר בתואר

הראשון, בארץ פחות. אני חושב שבלימודים מתקדמים העבודה שאנחנו הסטודנטים עושים קרובה יותר ויותר לזו של המרצים ולכן רואים שהשד לא נורא כל כך.

 

[סטיב הקלידן]

אני בסך הכל באמצע התואר השני,

אבל היכרתי ועודני מכיר מספיק דוקטורנטים במחלקה שלי(כימיה). ברור שיש ויש,כן, אבל בסך הכל אני חושב שרוב הדוקטורנטים הם לא גאונים או משהו כזה,אלא פשוט אוהבים במידה זו או אחרת את התחום שלהם(ולא,לא כל אחד מתלהב מהתחום שלו...הרבה עושים זאת מ"אינרציה") ויש להם מוטיבציה לעסוק במחקר בו למשך כמה שנים. לא פחות ולא יותר - כי לא כל אחד בא עם "רעל" וניצוץ בעיניים, למרות שאישית אני חושב שבשביל לקבל את המיטב מהלימודים הללו וכן להנות מהם כמה שיותר - זה מה שחשוב. אני אישית מקווה בתום התואר השני להתחיל מיד את השלישי. גם כי אין מה לעשות עם תואר שני בתחום שלי ועם הנסיון שלי בו, וגם כי אני באמת רוצה לעשות את זה, ולעסוק במחקר בתחום שמעניין אותי(תחום מעט אחר ככל הנראה,כדי שיהיה לי מה לעשות איתו...פרקטיקה שלא תבוא על החשבון העניין חלילה). ועוד דבר-אצלינו אישית במשפחה אין יותר מדי אקדמאים ואני הראשון שבכלל סיים תואר ראשון במשפחה היותר מצומצמת..לכן, כשמזכירים אותי בענייני תואר שני ("וכנראה גם שלישי"), מדברים עליי כאילו קיבלתי 10 פרסי נובל מינימום, כאילו אני אחד מפלאי תבל. לי אישית ברור שזה(=תואר שני/שלישי) זה עוד שלב לימודי בסך הכל, והמון עושים את זה(איפה שאני נמצא). ככה ש"עילוי" כנראה שאני לא(אבל כן מתלהב ומתעניין מהמחקר שלי).

 

[נועה לביא]

ודאי שלא כל אחד מתאים לדוקטורט

(גם אם טכנית הוא יכול להמשיך) תסמונת המתחזה נחשדת כאשר מישהו מצד אחד חש משיכה אמיתית, ומצד שני חש תחושה לא מבוססת שהוא "לא מתאים", והחוסר התאמה הזו היא מאוד ערטילאית, לא תכונות מסויימות שהוא חושב שאין לו או שיש לו שהופכות אותו ללא מספיק מתאים.

 

[להפתעתך]

אני לא בטוח שיש הגדרה רשמית לתסמונת הזאת

אני למשל סובל "ממנה", ולכאורה יש לי סיבות לחשוב שהיא "אמיתית": נפגשנו בפעם הראשונה כאשר פישלתי במצגת מרכזית אחת (בלק אאוט מהתרגשות). זה התחבר עם זה שלא עניינו אותי ניסויים בבעלי חיים ונושאי המחקר של המגמה שלי ועברתי למגמה אחרת באמצע לימודי התואר השני מה ששם אותי על פרופיל נמוך, ומכך שבהשוואה לשני חברים טובים שלי אין לי ידע תפעולי וניסיון בעבודה עם שיטות מחקר מאוד מאוד מתקדמות. אני גם היפר אקטיבי ומרחן זמן-אבל גם הם כאלו וזה לא הפריע לאחד מהם לפרסם מאמר ככותב ראשון בNature ע"ס התזה שלו, להיות מצטיין רקטור ולהקים מאפס מעבדה עבור עבודת דוקטורט שהוא התחיל לא מזמן. אני יודע שגם אני טוב, הם לא חושבים אחרת, ובכל זאת כל הניסיון הרע גורם לי לחשוב לפעמים שאני לא מתאים.