למה, את מכירה מישהו שמחפש עובדים?
יש משהו בחוויה של כתיבה לטלוויזיה ששונה מקולנוע, והופך אותה למיוחדת. סרט קולנוע הוא אירוע חד פעמי (עד שמגיעים סרטי ההמשך, כמובן), יש התחלה אמצע וסוף, וברגע שמסיימים לכתוב את הטיוטה האחרונה, המחויבות של התסריטאי כלפי הקהל כמעט ונעלמת. לעומת זאת, בכתיבה לטלוויזיה יש מחויבות מתמשכת כלפי הקהל לחדש ולהמציא את עצמה מחדש (אלא אם כן אתם כותבים בשביל חיים סבן או אהרון ספלינג, אני מניח). בסדרת טלוויזיה גם קיים אתגר יותר גדול וקשה לדעתי, של פיתוח דמויות. בסרט יש לך שעה וחצי פחות או יותר לבסס דמות, לעשות שיקרה לה משהו, ולפתור את העניין. בסדרה, צריך כל פעם להמשיך ולפתח את הדמות, להוסיף לה עניינים, לחשוף דברים חדשים, וזה עניין מסובך כי צריך להיות עקביים, לשים לב לפרטים, לעקוב אחרי הכתיבה שלך ולשים לב שמה שקורה בפרק ה80 לא סותר את מה שקרה אי שם בפרק 4, וכמו כן צריך לשים לב שלא מעמיסים על הדמות יותר מדי, כמו מה שקרה לדמות של אנדי סיפוויץ בNYPD, למשל, שבאופן שיטתי התסריטאים חיסלו את כל היקרים לו עד שזה כבר נראה לא אנושי יותר. יש מעין קושי מתמשך לשמור על רמה גבוהה לאורך כל הסדרה, תוך כדי ניסיון לחדש ולשבור שיאים חדשים אבל מצד שני - לא להתדרדר לקיצוניות, למוגזמות בלתי אמינה, או למיצוי הקונספט של התוכנית, כמו שקרה באלי מקביל או בפרקליטים, בדוסון קריק, מלרוז פלייס (הגרועים מכל), או בנישואים פלוס (לא בדיוק שיא הכתיבה הדרמטית, אבל תנסו להשוות בין הפרקים הראשונים והפרקים האחרונים - זה שמיים וארץ). למעשה הסדרה היחידה שאני זוכר שהתחילה מטורפת ולאט לאט נרגעה היא פארקר לואיס, שבמבט לאחור, היה בה משהו ממש מוצלח שלא היה כמותו בטלוויזיה. כמובן, אני מבסס את כל מה שאמרתי כאן על אפס שנים של ניסיון בכתיבה לטלוויזיה, וכמעט זמן זהה בכתיבה לקולנוע.
