תעזרו לי לפני שאזיק לה

[דוריס789]

תעזרו לי לפני שאזיק לה

יש לי ילדה בת 5 שלא אוכלת דבר, כך היה תמיד ותמיד התעצבנתי מזה. לאחרונה אני מוצאת את עצמי מקללת אותה, אומרת לה שלא מגיע לה לאכול כלום חוץ מדשא ועשב כמו החיות (אם היא כבר מבקשת אוכל ואני עושה לה היא לא אוכלת וזה הורס אותי). לאחרונה הקטע הזה מוציא אותי מדעתי והפה שלי מתחיל להגיד דברים שאני ממש מצטערת עליהם אחר כך אבל שוב ושוב אומרת אותם, וכל פעם עם תוספת חדשה. נמאס לי מכל הקטע של האוכל איתה ובגלל זה, לצערי, גם נמאס לי ממנה לפעמים. הצילו לפני שאני אזיק לה נפשית לכל החיים.

 

[רותי&ע]

את חייבת לקבל עזרה

ולדעתי את זקוקה לעזרה מקצועית וזה יותר ממה שהפורום יכול להציע לך. טוב שאת מודעת לבעיה. והבעיה היא הרבה מעבר לנושא האוכל. הבעיה היא ביחס שלך אליה ובאיך לחנך אותה/להתנהג איתה. אני מציעה שתפני ליעוץ משפחתי וכמה שיותר מהר. אדם מקצועי יוכל לכוון אותך איך לגשת אל הילדה ואיך להתנהג איתה. וכמה שיותר מוקדם יותר טוב.

 

[tvas]

עזרה ומהר! ! !

היי דוריס, מאוד עצוב לי לקרוא את מה שאת כותבת . אבל אני מחזקת אותך על ששיתפת את הפורום במצב הכל כך עדין שאת נמצאת בו. אני לא סמכות מקצועית אבל מהר, בלי להשתהות גשי לקבל עזרה. את גורמת בכל דקה נזק גדול לעצמן, לנפשך ולילדתך. אני מבקשת לתת עצה קטנה - אוכל הוא חלק מחווית החיים שלנו. הוא אמור להיות כייפי, צבעוני, מרגש וכמובן טעים. אם לא נשקפת כל בעיה בריאותית - תניחי לה, היא זקוקה לך, לאהבה שלך, לשקט שלך ולתמיכה שלך ואני בטוחה שגם את. אחרי שהסערה תשכח תנסי לדבר, להבין - מה היא אוהבת, מה טעים לה, תשתפי אותה בקניות, בהכנות - זה יכול לעזור. בכל מקרה דוריס - בבקשה, גשי ליעוץ מהר ככל האפשר. כתבי לי tvas

 

[Iris-1]

דוריס הי. מעבר לכל מה שכתבו לך

רק עצה קטנה שעובדת אצלנו: היה לי את הקטע שהכנתי אוכל ולא אכלו כלום אבל לא קיללתי ולא ירדתי על הילדות. לעומת זאת בעצה עם מישהי מנוסה (כן אנחנו בטיפול משפחתי בגלל ילדה אחרת שלי עם בעיה אחרת). העליתי עם הנושא ונתנו לי עצה נהדרת: לשבת עם הילדה ועם נייר ועפרון/עט ולכתוב כל מה שהיא אוהבת לאכול. אח"כ הולכים לחנות ביחד (ואני מדגישה ביחד) וקונים לפי הרשימה את המצרכים שהיא אמרה שהיא אוהבת. חוזרים הביתה ושתעזור לך לסדר את המקרר/ארונות. כל פעם שצריך להכין ארוחה אתן מכינות ביחד. היא אומרת מה היא רוצה ואת מוציאה לה על המקום. אסור לה ללכת לשום מקום אחר בזמן שאתן מכינות אוכל אלא אם כן זה שירותים והיא חוזרת אליך. כאשר האוכל מוכן יושבים איתה. מסדרים לה על הצלחת בצורה יפה (לפחות כמעט כמו בפרסמת של טבעול). אין לך מושג כמה זה שינה אצלנו. אני לא יכולה להגיד שאוכלים אצלי נהדר אבל אוכלים וזה מה שחשוב. והכי חשוב אוכל זה לא רק מה שאת מכינה אלא תסתכלי מסביב מה היא אכלה במשך היום גם שקית במבה או כל חטיף אחר זה אוכל בשבילה וקלוריות לא הכי נהדרות שבעולם אבל קלוריות. אז גשי לשיחה עם משהו מקצועי ואני מקווה שגם העצה שלי תועיל לך. בהצלחה.

 

[אמא של קשת]

תנשמי עמוק

כל הזמן! כשאני מרגישה שאני הולכת להתעצבן על הילדים שלי, אני אומרת לעצמי, רגע, חסר לי חמצן בראש, ומזכירה לעצמי לנשום. זה עוזר! דבר שני - זה אומנם נוגד את כל הפולניות שלי (לא במקור...), אבל אסור להתרגש מאוכל. לילדים יש תקופות שהם חיים על אוויר. אני ניסיתי הכל - לשבת לאכול איתם, ממש, כמו שצריך. לתת להם לשחק עם האוכל. להאכיל אותם. לתת להם לטייל במטבח בזמן שאני מנסה להאכיל אותם. לגוון. לא לגוון. לשיר. לרקוד. היום הם תועמים מה שאני מכינה בזמן ההכנה, מה שמשאיר מעט מאוד מקום לארוחה... שגם אותה הם רק טועמים. אבל מדי פעם יוצא שהם אוכלים יפה, גומרים הכל מהצלחת ומבקשים עוד (ומזה רק טועמים...). חוץ מזה, את בעצמך אומרת שאת נכנסת כאן למעגל לא בריא - לצאת ממנו זאת עבודה קשה שהיא כולה עליך (עזרה מבחוץ זה רעיון מעולה, אפילו להזמין חברים לזמן האוכל). מה שהיא לומדת ממך עכשיו זה בטח לא הרגלי אכילה נכונים. אם את רוצה ´תמיכה און ליין´ את מוזמנת לפנות אלי באי מייל. תרגישי טוב, בהצלחה!

 

[אמא של קשת]

וגם

עם ילדה בת 5 כבר אפשר לדבר, תנסי להסביר לה (ולעצמך קודם) מה בדיוק המצוקה שלך, יכול להיות שהיו לה תשובות, רעיונות ופתרונות מצויינים.

 

[נילי של ס&כ]

דוריס יקרה, שלום

אמא שלי, בת לניצולת שואה, הייתה צווחת עליי לאכול. היא היתה מכה, צועקת, מקללת, מכריחה אותי להשאר לשבת עד שאני אגמור את כל האוכל (מה שהוביל לתחמנות מצידי ולחתולים שבעים במיוחד בחצר). היו לה התפרצויות נירוטיות בכל מה שהיה קשור באוכל. זה השאיר בי צלקות לכל החיים. זה יצר התנייה אצלי, לקשר בין אוכל לבין נחמה, בין אוכל לבין קבלה והסכמה מצד הסביבה - זה בניגוד גמור למציאות. כך שכשאני מדוכאת או מפוחדת - אני הולכת לאכול, ואני שוקלת היום 20 ק"ג יותר מדי בגלל זה. תעצרי ותשאלי את עצמך - מה אכפת לך? שלא תאכל. הבת שלי ניסתה עלי את הנשק הזה. התעלמתי, והיא גילתה שיותר משהיא מזיקה לי - היא מזיקה לעצמה ונשארת רעבה. כשהיא סירבה לאכול ארוחת צהריים, הבהרתי לה שאין עוד אוכל עד ארוחת הערב, ועמדתי בתנאי הזה כשהיא החליטה שהיא כן רעבה שעה אח"כ. (היא ציפתה שאני ארוץ לתת לה לאכול ברגע שהיא תבקש, "העיקר שתאכל", כי ככה אמא שלי עושה). כשהבת שלי גילתה שהיא לא שולטת בי באמצעוץ האוכל - היא התחילה לאכול מסודר ובלי שטויות. עוד דבר חשוב: אל תנהיגי כלל של "תגמרי מהצלחת". להיפך - שימי לה מלכתחילה כמות אוכל קטנה יותר, כדי שכשהיא תגמור היא תבקש עוד. זה גם עוזר לחוויה של האכילה. וטיפ נוסף - פחות בריא, אבל יעיל במקרה שחשוב לך מאוד שהיא תאכל: בגיל הזה הם נורא תחרותיים. תעשי איתה תחרות מי מכן תגמור את האוכל בצלחת ראשונה (אבל רק אם את שמה לה כמות קטנה יחסית בצלחת. אל תנסי לרמות אותה ולמלא לה את הצלחת כדי שתאכל יותר - הם עולים על זה מיד). בשורה תחתונה: אל תכניסי את עצמך למצוקה נוספת כרגע. אם התפרצת - אז התפרצת. זה בגלל שאת בן-אדם, ולבני אדם יש גבול יכולת ספיגה. אל תיכנסי למעגל של: היא מעצבנת אותי - אני מקללת אותה - אני מרגישה רגשי אשמה - אני מפתחת חוסר אונים - אני מתרגזת - היא מעצבנת אותי - אני מקללת.... ותקחי בחשבון שהיא יודעת טוב מאוד שהיא שולטת בך עם האוכל, ולכן היא עושה את זה. יש להם הכישרון למצוא את הפיוז הכי קצר שלנו, ולגרד שם... בהצלחה

 

[אמנון מרגלית]

אוי הנסיון...הנסיון..../images/Emo43.gif

הרשי לי לשתף אותך בנסיוני. יש לי בן שעד גיל 5 פשוט לא אכל. לא עזרו רופאים, פסיכולגים, צעצועים, הבטחות, ריקודים וכד´... כל ארוחה היתה סיוט מתמשך. יום אחד הציע רופא "דיאטת מים" - כלומר הילד לא רוצה לאכול- שלא יאכל אבל מים הוא חייב לשתות. לא עזר - במשך שלושה ימים הבחור פשוט לא אכל ואנחנו "נשברנו" וחזרנו לתחינות/איומים/הבטחות וכד´ פתאום בגיל חמש בערך זה עבר לו והוא התחיל לאכול, חבל על הזמן. היום הוא בן 26 ואין לו שום בעיה. מה אני רוצה לאמר לך ? חבל על העצבים/ההתרגזויות/הקללות וכד´ - תהיי רגועה - לא רוצה שלא תאכל !! לא לעשות לה אוכל מיוחד כי "זה מה שמחשק לה" אלא לקרוא לה לאכול בשעות ידועות מראש עם הארוחה שהכנת לכולם וזהו... אגב, אצל ידידה שלי עזר מאד הכנסת כלב הביתה...הם התחילו לאכול יחד (לא אותו אוכל אבל באותו זמן)... הרבה בריאות

אמנון מרגלית