תעמולה
היום קראתי את הטור האישי של אורי פורת בידיעות אחרונות. אני מודה שבהתחלה הוא גרם לי לתחושת אי נוחות: הוא הצליח להעביר בדיוק את התחושה של אדם שמפלגתו גנבה את קולו, ואז שסתה בו את המשטרה כשנסה להפגין נגד זה. ואז אמרתי לעצמי: אלוהים, כמה קל לארגן תעמולה. עם לימודי האזרחות הלוקים בחסר שלנו, לא פלא שכ"כ הרבה אנשים כאן לא מבינים בכלל מהם גבולות חופש הביטוי. כשרוב מנהלי המאבק הכתום באים שואבים את השראתם לא מעקרונות של מנהל תקין וזכויות אדם אלא מצווים אלוהיים, לא פלא שהם והציבור שאליהם הם מדברים ולאט לאט מטפטפים להם את תפיסתם, לא מבינים זאת גם כן. פעם, הם שמעו איזה שמאלני מדבר על חופש ביטוי או חופש תנועה. לפעמים זה נראה שזה המקור היחיד שממנו הם יודעים מה זה. מה שאורי פורת שכח להזכיר, זה שהמאבק הכתום מתנהל בכמעט כל צומת בארץ, לרוב האין מפריע. הוא שכח לציין שהמאבק הכתום מתנהל בכרזות, בחלוקת סרטים ותלייתם, בעיתונים, ואפילו - בטור האישי שלו. באין מפריע. הוא שכח לציין שלמאבק הכתום אושרו לא מעט הפגנות: מול הכנסת, מול ביהמ"ש, וגם לפני שנה בכיכר רבין. את כל אלו אורי פורת לא זוכר. אצל פורת, אצל לא מעט מה"צד הכתום", חופש הביטוי של מתנגדי ההתנתקות מתנקז כולו לצעדה. הם גם לא יזכירו שלצעדה לא ניתן אישור כי מארגניה סרבו לספק מספיק פרטים על יעדיה; הם לא יזכירו שמארגניה קראו לפרוץ לשטח צבאי סגור; הם לא יזכירו שהם קראו לעשות זאת כדי לסכל החלטת ממשלה. מה שמילים יכולות לעשות. והתקשורת שהם כ"כ אוהבים לשנוא, נותנת להם במה. זה כבר הפך לקונצנזוס: כל נציג ציבור צריך להתמודד עכשיו עם השאלה של "סתימת הפיות". כאילו שהמילים פרי עטו של פורת הן כבר עובדה מוגמרת. והמאבק הכתום עשה את שלו: הציבור הרחב ישמע ויזדעזע. ולמי אכפת מהאמת. אבל זה לא החלק היחיד, וגם לא העיקרי למען האמת, שזעזע אותי. הרבה יותר מציקה לי תחושת ה"גנבו את הקול שלי" שפורת משדר ושרבים מחזיקים בה. ולמה? כי זה מעיד על תפיסה בעייתית מאד של דמוקרטיה. אפשר לומר שניסיון העבר שמלמד שמפלגות הפרו את הבטחתן לבוחרים (ברק בנה התנחלויות, שריד נכנס עם ש"ס לממשלה) ואיש לא פצה פה, אבל זו תהיה טעות. בגלל שזו לא הפרת הבטחה. הבוחר לא בוחר תוכנית אופרטיבית. הוא מצביע לאידיאולוגיה. אי אפשר - ואסור - לצפות שמפלגה תשאר כבולה לתוכנית האופרטיבית שלה, 4 שנים אחרי הבחירות. יש אילוצים פוליטיים, יש לחצים בינלאומיים, יש בעיות תקציב, דברים מתשנים. אי אפשר ללכת לבחירות כל פעם כי אחרת לא נתקדם לכלום. מה שחשוב זו האידיאולוגיה - וזו נשארה בדיוק כמו שהייתה ביום בה הצביעו לה מתנגדי ההתנתקות מהימין: ימין כלכלי, שמרנות ביחסי דת ומדינה, המשך בניית התנחלויות וקביעת עמדות בשטח (פשוט רק בגדה). אפילו השחיתות ואופיו הדורסני של שרון נשארו כפי שהיו. נניח שחס וחלילה הייתה רעידת אדמה בגוש קטיף. האם למישהו יש ספק ששרון היה מפנה אותו? האם זו בגידה במצע? לא. כי המצע נשאר כשהיה: גבולות ישראל יהיו מעבר ל-67. אבל משיקולים שונים שלא היו ביום הבחירות, הממשלה הגיעה למסקנה שיש לפנות את עזה. הפתרון שפורת מציע הוא מאד מסוכן: אף מפלגה לא תוכל לעשות שום דבר שחורג ממה שאמרה. אי אפשר יהיה להקים ממשלות; כל חודשיים יתקיימו בחירות; אינסוף עתירות יוגשו לבג"ץ ויבזבזו כסף למדינה וזמן שיפוטי על חשבון דברים אחרים. מפלגת שלטון שתבטיח הקלות במיסים ותעלה מס סיגרים תצטרך ללכת לבחירות. *זה* הנתיב שפורת ומתנגדי ההתנתקות מובילים אליו בדרישתם לבחירות ולמשאל עם, כשהם מדרבנים בחוסר אחריות תחושת דיכוי באוכלוסיה ומודל של דמוקרטיה לא מתפקדת. מתנגדי ההתנתקות: תסתכלו רגע על המדיניות של הממשלה בכל תחום שהוא. תסתכלו על מדיניות הממשלה בגדה (טוואי הגדר, ההתנחלויות, מדיניות המחסומים המחמירה שלא הוקלה למרות ההבטחות). תסתכלו על התקציב, תסתכלו על השמירה הקפדנית על דרישות המפלגות הדתיות לסטטוס קוו. אתם רוצים להגיד לי שזה "שינוי של 180 מעלות"? באמת, חברים - קצת אחריות חברתית.
היום קראתי את הטור האישי של אורי פורת בידיעות אחרונות. אני מודה שבהתחלה הוא גרם לי לתחושת אי נוחות: הוא הצליח להעביר בדיוק את התחושה של אדם שמפלגתו גנבה את קולו, ואז שסתה בו את המשטרה כשנסה להפגין נגד זה. ואז אמרתי לעצמי: אלוהים, כמה קל לארגן תעמולה. עם לימודי האזרחות הלוקים בחסר שלנו, לא פלא שכ"כ הרבה אנשים כאן לא מבינים בכלל מהם גבולות חופש הביטוי. כשרוב מנהלי המאבק הכתום באים שואבים את השראתם לא מעקרונות של מנהל תקין וזכויות אדם אלא מצווים אלוהיים, לא פלא שהם והציבור שאליהם הם מדברים ולאט לאט מטפטפים להם את תפיסתם, לא מבינים זאת גם כן. פעם, הם שמעו איזה שמאלני מדבר על חופש ביטוי או חופש תנועה. לפעמים זה נראה שזה המקור היחיד שממנו הם יודעים מה זה. מה שאורי פורת שכח להזכיר, זה שהמאבק הכתום מתנהל בכמעט כל צומת בארץ, לרוב האין מפריע. הוא שכח לציין שהמאבק הכתום מתנהל בכרזות, בחלוקת סרטים ותלייתם, בעיתונים, ואפילו - בטור האישי שלו. באין מפריע. הוא שכח לציין שלמאבק הכתום אושרו לא מעט הפגנות: מול הכנסת, מול ביהמ"ש, וגם לפני שנה בכיכר רבין. את כל אלו אורי פורת לא זוכר. אצל פורת, אצל לא מעט מה"צד הכתום", חופש הביטוי של מתנגדי ההתנתקות מתנקז כולו לצעדה. הם גם לא יזכירו שלצעדה לא ניתן אישור כי מארגניה סרבו לספק מספיק פרטים על יעדיה; הם לא יזכירו שמארגניה קראו לפרוץ לשטח צבאי סגור; הם לא יזכירו שהם קראו לעשות זאת כדי לסכל החלטת ממשלה. מה שמילים יכולות לעשות. והתקשורת שהם כ"כ אוהבים לשנוא, נותנת להם במה. זה כבר הפך לקונצנזוס: כל נציג ציבור צריך להתמודד עכשיו עם השאלה של "סתימת הפיות". כאילו שהמילים פרי עטו של פורת הן כבר עובדה מוגמרת. והמאבק הכתום עשה את שלו: הציבור הרחב ישמע ויזדעזע. ולמי אכפת מהאמת. אבל זה לא החלק היחיד, וגם לא העיקרי למען האמת, שזעזע אותי. הרבה יותר מציקה לי תחושת ה"גנבו את הקול שלי" שפורת משדר ושרבים מחזיקים בה. ולמה? כי זה מעיד על תפיסה בעייתית מאד של דמוקרטיה. אפשר לומר שניסיון העבר שמלמד שמפלגות הפרו את הבטחתן לבוחרים (ברק בנה התנחלויות, שריד נכנס עם ש"ס לממשלה) ואיש לא פצה פה, אבל זו תהיה טעות. בגלל שזו לא הפרת הבטחה. הבוחר לא בוחר תוכנית אופרטיבית. הוא מצביע לאידיאולוגיה. אי אפשר - ואסור - לצפות שמפלגה תשאר כבולה לתוכנית האופרטיבית שלה, 4 שנים אחרי הבחירות. יש אילוצים פוליטיים, יש לחצים בינלאומיים, יש בעיות תקציב, דברים מתשנים. אי אפשר ללכת לבחירות כל פעם כי אחרת לא נתקדם לכלום. מה שחשוב זו האידיאולוגיה - וזו נשארה בדיוק כמו שהייתה ביום בה הצביעו לה מתנגדי ההתנתקות מהימין: ימין כלכלי, שמרנות ביחסי דת ומדינה, המשך בניית התנחלויות וקביעת עמדות בשטח (פשוט רק בגדה). אפילו השחיתות ואופיו הדורסני של שרון נשארו כפי שהיו. נניח שחס וחלילה הייתה רעידת אדמה בגוש קטיף. האם למישהו יש ספק ששרון היה מפנה אותו? האם זו בגידה במצע? לא. כי המצע נשאר כשהיה: גבולות ישראל יהיו מעבר ל-67. אבל משיקולים שונים שלא היו ביום הבחירות, הממשלה הגיעה למסקנה שיש לפנות את עזה. הפתרון שפורת מציע הוא מאד מסוכן: אף מפלגה לא תוכל לעשות שום דבר שחורג ממה שאמרה. אי אפשר יהיה להקים ממשלות; כל חודשיים יתקיימו בחירות; אינסוף עתירות יוגשו לבג"ץ ויבזבזו כסף למדינה וזמן שיפוטי על חשבון דברים אחרים. מפלגת שלטון שתבטיח הקלות במיסים ותעלה מס סיגרים תצטרך ללכת לבחירות. *זה* הנתיב שפורת ומתנגדי ההתנתקות מובילים אליו בדרישתם לבחירות ולמשאל עם, כשהם מדרבנים בחוסר אחריות תחושת דיכוי באוכלוסיה ומודל של דמוקרטיה לא מתפקדת. מתנגדי ההתנתקות: תסתכלו רגע על המדיניות של הממשלה בכל תחום שהוא. תסתכלו על מדיניות הממשלה בגדה (טוואי הגדר, ההתנחלויות, מדיניות המחסומים המחמירה שלא הוקלה למרות ההבטחות). תסתכלו על התקציב, תסתכלו על השמירה הקפדנית על דרישות המפלגות הדתיות לסטטוס קוו. אתם רוצים להגיד לי שזה "שינוי של 180 מעלות"? באמת, חברים - קצת אחריות חברתית.