"תעשו את זה בשביל הילדים שלכן!"
פוסט מקסים ומרגש שכתבה רונה בפורום השכן, וקיבלתי את אישורה לפרסם גם כאן http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=6&MessageId=131429347 (כשאני אגלה איך מעלים מאמרים לפורום, אני אעלה את זה בתור המאמר הראשון שלנו) רונה, תודה שחלקת איתנו! הצלחת למצוא בדיוק את המילים הנכונות לבטא את מה שכל אחת ואחת מאיתנו מרגישה
הפוסט הזה נכתב בהשראת מרב (בלי 'י'
) ומכוון לספורטאיות האמהות. ביום שלישי בהר איתן קיבלתי השראה אמיתית מכמה נשים, אמהות שרצו במירוץ. למה קיבלתי השראה? כי רק אנחנו יודעות מה זה.... רק אנחנו יודעות מה זה להחליט לקום מהספה אחרי שהגוף שלנו עבר את השחיקה והטלטלה של לידות, הנקות, השמנות והרזיות חוזרות והעייפות הפיזית של הבאת ילדים לעולם וטיפול בהם ולהחליט פתאום להזיז את עצמנו ולהתחיל לרוץ. רק אנחנו יודעות מה זה להעביר לילה עם שעתיים שינה בקושי בגלל תינוק שמניק, ילד שחולה או סתם ילדון שבא להתכרבל אצל אמא ותופס את כל המיטה ודוחק אותך לשוליים ואת מבלה את כל הלילה בלנסות לא ליפול מהמיטה ואז להתעורר מהשעון ב-5.15 ולצאת לריצה כאילו כלום לא קרה. רק אנחנו יודעות מה זה להסתכל כל הריצה על השעון כל כמה דקות לא בגלל שזה מ-מ-ש משנה לנו מה הקצב אלא בגלל שבדיוק ב-7.00 צריך להיות בבית כדי להוציא ילדים לבית ספר/גן/קיטנה, להכין סנדביצ'ים, להזיז עניינים ואולי גם להגיע לעבודה בזמן.... רק אנחנו יודעות מה זה לבוא מריצה ארוכה ובמקום לעשות קו ישיר למקלחת ולספה להיכנס ישירות למטבח (מתיחות? מה זה בכלל??), להכין אוכל לילדים, לשטוף את הכלים שנשארו מהערב לפני, לסדר ולדאוג ולהיות עוד פעם אמא ואשה ולא ספורטאית-על. רק אנחנו יודעות מה זה שהבן זוג מפרגן, בטח מפרגן, אבל אנחנו עושות שמיניות באוויר כדי להתאים את האימונים שלנו כדי שזמן השמירה על הילדים יופחת ל-10 דקות בערך בבוקר ואולי חצי שעה בשבת. רק אנחנו יודעות מה זה שמעניין את הילד שלך כקליפת השום שאת חייבת לעשות עכשיו אימון ארוכה למרתון כי יש פעילות בצופים שהוא חייב להגיע אליו ואותך בעצם הביאו אל העולם כדי לשמש נהג תורן לפעילויות של הילדים. ולא, הגברים האבות שביניכם, זה לא אותו דבר. לא יעזור כלום. אתם גם עושים, גם הורים, גם לכם יש ילדים, גם אתם מתמרנים. אבל זה פשוט לא אותו דבר. לנשים גם ככה קשה יותר בספורט והם צריכות להתגבר על המוני מכשולים טבעיים וכאמהות הן פשוט נמצאות יותר עם הילדים וחשות יותר רגשות אשמה בניתוק מהם. אמנם הילדים שלי כבר לא קטנים (14, 12, 10) אבל כשהתחלתי לרוץ לפני 6 שנים הם היו די קטנים (תעשו את החישוב לבד....) ולכן אני יודעת כמה זה קשה לנו וכמה קשה לדבוק בזה לאורך זמן. אבל דבר אחד אני יכולה להגיד לכן בוודאות: אתן נותנות לילדים שלכן את המתנה הכי גדולה שאפשר. זה פרס מיוחד לקבל אמא ספורטאית ולא ירחק היום שהם רק יעריכו את זה וישמחו בזה. כי אמא ספורטאית היא אמא אנרגטית, צעירה בראש ובגוף, חזקה וכיפית. זאת אמא שקמה לשחק כדור רגל יחד עם הבנים וקמה לרקוד עם הבנות. זאת אמא שמלמדת אותם משמעות הנחישות וההתמדה מה היא. והדרך הטובה ביותר ללמוד איך להתמיד במשהו (וזה לא חייב להיות ספורט בכלל) זה לראות את אמא שלך קמה כמעט כל בוקר בעלות השחר כדי לצאת לרוץ/לרכב/לשחות למרות כל הקשיים ולמרות כל מה שכרוך בכך. אני מבטיחה לכן שיבוא היום שבא גם אצלי שאם הילדים במקרה קמים מוקדם לפני שאני חוזרת מהריצה הם בודקים אם הנעליים ליד המיטה שלי. אם לא, אני רצה והם יודעים שאני אגיע בזמן להכין להם ארוחת בוקר/סנדביץ' לבית ספר/תיק. יגיע היום שישאלו אותך כמה עשית במירוץ וגם יבינו את התשובה שלך. יגיע היום שישמחו בכל הישג שלך קטן כגדול ויכאבו יחד איתך כל פציעה שלך למרות שזה משאיר אותך יותר בבית. אצלי הגיע היום שהבן הקטן שלי אמר לי: אמא, את חייבת לצאת היום לרוץ. אני רואה שאת עייפה אבל לא מתאים לך לוותר..... אז כשצעקתי לכן בעליה האחרונה שם בהר "תעשו את זה בשביל הילדים שלכן!", התכוונתי לזה בדיוק ככה. תעשו את זה גם בשבילכן, בוודאי, אבל כשקשה וכואב תזכרו גם איזה מתנה אתן נותנות להם.
פוסט מקסים ומרגש שכתבה רונה בפורום השכן, וקיבלתי את אישורה לפרסם גם כאן http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=6&MessageId=131429347 (כשאני אגלה איך מעלים מאמרים לפורום, אני אעלה את זה בתור המאמר הראשון שלנו) רונה, תודה שחלקת איתנו! הצלחת למצוא בדיוק את המילים הנכונות לבטא את מה שכל אחת ואחת מאיתנו מרגישה