תפילת העמידה לרה״ש וביוה״כ
תפילת העמידה-ברה״ש ויוה״כ
תפילת העמידה שהיא תפילת שמונה עשרה,היא עיקרה של התפילה מהבחינה ההלכתית.
ועיקרה של תפילת שמונה עשרה,לאור ההלכה היא ברכת אבות,המסתיימת בימי חול ובשבתות ״ברוך אתה ה׳ האל הקדוש״.
ברה״ש,ובעשרת ימי תשובה וביוה״כ,מסתיימת ברכת אבות ב״המלך הקדוש״ כשברה״ש וביוה״כ ישנה תוספת בסיומה של ברכת אבות שבעניי היא מדהימה ומזעזעת ״קדוש אתה ונורא שמך,ואין אלוה מבלעדיך,ככתוב ויגבה ה׳ צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה,ברוך אתה ה׳ המלך הקדוש״. טקסט זה נכתב לפני כ2000שנים,במקום המשמעותי ביותר בתפילה,בשיאם של הימים החשובים ביותר בשנה.
קדושתו ונוראותו של האל,מתגלמת ביחסים שבין בני האדם-צדקה ומשפט.
ההבנה העמוקה והיסודית שמהותה של עבודת השם היא במצוות שבין אדם לחברו,כשהם נעשות מתוך ההבנה שזאת ציווי ה׳,שהרי רק ביחסים שבין בני האדם,אנו נאלצים להתמודד עם תכונות הקנאה,התאווה, והכבוד,במערכה זאת דרושים אנו למאמצים כבירים,להקרבה,ולהתמודדות תמידית עם האגו,ובלשון חז״ל,הגאווה(״כל גבה לב יתעב ה׳).ביחסים שבין אדם למקום,אין לנו צורך במאמץ והקרבה,והתמודדות,כביחסים שבין בני האדם,שהרי איזו תחושת גאווה יכולה להיות לנו כלפי האל?!
ההפרדה הזאת בין מצוות אדם לחברו -לבין האדם למקום,משמעותה קונסטיטוציונית בלבד.
ואפשר אולי להעיז ולומר שהמצוות בין האדם למקום,הן הכנה והכשרה,למצוות שבין אדם לחברו
שהן עיקרה של עבודת השם.
עבודת השם-לשמה הכרוכה במאמץ והקרבה,וחתירה תמידית,ומאידך מנכיחה את קדושתו של האל בחיינו,היא במצוות שבין אדם לחברו בעיקר.
כל מסעו האמוני והאינטלקטואלי העצום של הרמב״ם-על יחוד השם(השלילה),עבודת השם לשמה,וחופש הבחירה של האדם,מתבטאים באופן הנעלה ביותר במצוות שבין אדם לחברו.
זהו בעניי הסיום הכביר של ״מורה נבוכים״ לא ״בהשכל וידוע אותי״ שהיא בעצם הכנה -ל״עשות חסד,ומשפט וצדקה בארץ כי בזאת חפצתי נאום השם״.
זהו בעניי המשפט הנפלא של הרמב״ם בהלכות תשובה ״כל אדם ראוי להיות צדיק כמשה רבנו״-צדיקות היא בעיקרה במצוות שבין אדם לחברו,לכן מדייק הרמב״ם ואומר ״כל אדם״ ולא כל יהודי, או כל ישראל ראויים.ואכן תחילת הופעתו של משה על הבמה ההסטורית האנושית כפי שמתוארת במקרא,
היא ביציאתו ל״ראות בסבלות אחיו״ וסבלות הגויים(מצוקת בנות יתרו בבאר)זוהיא הצדיקות שבגללה נבחר להיות מושיען של ישראל,ונותן התורה.
זאת חויית ההוד והשגב שחשתי בתפילת רוה״ש, ומאידך הזעזוע -באחריות הגדולה שהיא מטילה עלינו כבני אדם. ״קדוש אתה ונורא שמך ואין אלוה מבלעדיך ככתוב ויגבה ה׳ צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה,ברוך אתה ה׳ המלך הקדוש״ (תפילת העמידה ברה״ש וביוה״כ)
שנה טובה.
תפילת העמידה-ברה״ש ויוה״כ
תפילת העמידה שהיא תפילת שמונה עשרה,היא עיקרה של התפילה מהבחינה ההלכתית.
ועיקרה של תפילת שמונה עשרה,לאור ההלכה היא ברכת אבות,המסתיימת בימי חול ובשבתות ״ברוך אתה ה׳ האל הקדוש״.
ברה״ש,ובעשרת ימי תשובה וביוה״כ,מסתיימת ברכת אבות ב״המלך הקדוש״ כשברה״ש וביוה״כ ישנה תוספת בסיומה של ברכת אבות שבעניי היא מדהימה ומזעזעת ״קדוש אתה ונורא שמך,ואין אלוה מבלעדיך,ככתוב ויגבה ה׳ צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה,ברוך אתה ה׳ המלך הקדוש״. טקסט זה נכתב לפני כ2000שנים,במקום המשמעותי ביותר בתפילה,בשיאם של הימים החשובים ביותר בשנה.
קדושתו ונוראותו של האל,מתגלמת ביחסים שבין בני האדם-צדקה ומשפט.
ההבנה העמוקה והיסודית שמהותה של עבודת השם היא במצוות שבין אדם לחברו,כשהם נעשות מתוך ההבנה שזאת ציווי ה׳,שהרי רק ביחסים שבין בני האדם,אנו נאלצים להתמודד עם תכונות הקנאה,התאווה, והכבוד,במערכה זאת דרושים אנו למאמצים כבירים,להקרבה,ולהתמודדות תמידית עם האגו,ובלשון חז״ל,הגאווה(״כל גבה לב יתעב ה׳).ביחסים שבין אדם למקום,אין לנו צורך במאמץ והקרבה,והתמודדות,כביחסים שבין בני האדם,שהרי איזו תחושת גאווה יכולה להיות לנו כלפי האל?!
ההפרדה הזאת בין מצוות אדם לחברו -לבין האדם למקום,משמעותה קונסטיטוציונית בלבד.
ואפשר אולי להעיז ולומר שהמצוות בין האדם למקום,הן הכנה והכשרה,למצוות שבין אדם לחברו
שהן עיקרה של עבודת השם.
עבודת השם-לשמה הכרוכה במאמץ והקרבה,וחתירה תמידית,ומאידך מנכיחה את קדושתו של האל בחיינו,היא במצוות שבין אדם לחברו בעיקר.
כל מסעו האמוני והאינטלקטואלי העצום של הרמב״ם-על יחוד השם(השלילה),עבודת השם לשמה,וחופש הבחירה של האדם,מתבטאים באופן הנעלה ביותר במצוות שבין אדם לחברו.
זהו בעניי הסיום הכביר של ״מורה נבוכים״ לא ״בהשכל וידוע אותי״ שהיא בעצם הכנה -ל״עשות חסד,ומשפט וצדקה בארץ כי בזאת חפצתי נאום השם״.
זהו בעניי המשפט הנפלא של הרמב״ם בהלכות תשובה ״כל אדם ראוי להיות צדיק כמשה רבנו״-צדיקות היא בעיקרה במצוות שבין אדם לחברו,לכן מדייק הרמב״ם ואומר ״כל אדם״ ולא כל יהודי, או כל ישראל ראויים.ואכן תחילת הופעתו של משה על הבמה ההסטורית האנושית כפי שמתוארת במקרא,
היא ביציאתו ל״ראות בסבלות אחיו״ וסבלות הגויים(מצוקת בנות יתרו בבאר)זוהיא הצדיקות שבגללה נבחר להיות מושיען של ישראל,ונותן התורה.
זאת חויית ההוד והשגב שחשתי בתפילת רוה״ש, ומאידך הזעזוע -באחריות הגדולה שהיא מטילה עלינו כבני אדם. ״קדוש אתה ונורא שמך ואין אלוה מבלעדיך ככתוב ויגבה ה׳ צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה,ברוך אתה ה׳ המלך הקדוש״ (תפילת העמידה ברה״ש וביוה״כ)
שנה טובה.