תפילת 18

[lumpy1]

תפילת 18

כתוב שמי שמתפלל בקול עם ראש לא כפוף תפילת 18 המלאכים מלעיגים עליו
מה ז"א המלאכים מלעיגים עליו? הפמליה של מעלה מסתכלת ואומרת תראו איזה ליצן היהודי הזה מתפלל בקול?
וגם כתוב שחייב להתפלל בלחש כדי שהיצר הרע לא ישמע ויקטרג או משהו כזה
ז"א שכל מה שמדברים/מתפללים בלחש אין היצר הרע יכול לשמוע מה שמדברים בלחש?
וכתוב שאם מתפלל יחיד מותר לו להתפלל 18 בקול אם קשה לו לכוון
השאלה אם אני מתפלל יחיד וקשה לי לכוון בלחש ואני מתפלל בקול המלאכים והיצר הרע יקטרגו/ילעיגו עלי או לא?
תודה

 

[Jermaine Jackson]

תשובה

אמרת חצאי דברים עם הרבה ערבובים.. אם אני טועה תתקן אותי ותצרף מקור לדברים כי לפי מה שאני יודע זה כך:

-מה שכתוב מלאכים מלעיגים עליו זה על מי ש*באמירת הקדושה* מרים את הראש יותר מידיי למעלה [ולא על התפילה ולא על קול רם].
מה זה בדיוק אומר שהם מלעיגים עליו ומה הם אומרים ומי אומר בדיוק זה לא מצוין אבל זה לא כל כך חשוב.
[בסוף העמוד המקור לזה: http://he.wikisource.org/wiki/ערוך_השולחן_אורח_חיים_צה]

תפילה בלחש למדו בגמרא מתפילת חנה בלי קשר כלשהו ליצר הרע:

חז''ל למדו (בברכות לא.) ממה שנאמר בתפלת חנה: וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות, מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו, כלומר שיבטא בשפתיו את המלים שבתפלה כהוגן, ולא יתפלל בהרהור הלב בלבד. וקולה לא ישמע, מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו [תפלת לחש]. וכן אמרו (בברכות כד המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה. ופירש רש''י, שדומה כאילו הקדוש ברוך הוא ח''ו אינו שומע תפלת לחש. וכן פסק מרן בשלחן ערוך (סימן קא סעיף ב'), וז''ל: לא יתפלל בלבו בלבד, אלא מחתך הדברים בשפתיו, ומשמיע לאזניו בלחש, ולא ישמיע קולו בתפלתו (לאחרים), ואם אינו יכול לכוין בלחש מותר להגביה קולו, במה דברים אמורים ביחיד, אבל בצבור אסור, שיבוא להטריד הצבור מקולו. ע''כ. ואף על פי שיש חולקים על מרן וסוברים שלא ישמיע אף לאזניו, העיקר כדברי מרן, ובפרט שעל ידי שמשמיע לאזניו יוכל לבטא את התיבות שבתפלה כהלכה, וגם יוכל לכוין היטב בתפלתו.

לכן לעג של מלאכים אין פה כי דובר רק על הרמת הראש יותר מדיי באמירת הקדושה.
וגם יצר הרע אין כאן כי יש סיבה אחרת שמתפללים בלחש וביחיד מותר בקול למי שקשה לכוון כשהוא מתפלל בלחש.

 

[lumpy1]

תודה, תגובה

המשמיע קולו בתפילתו אמרת הרי זה מקטני אמנה
מה הכוונה קטני אמנה? אנשים בעלי אמונה קטנה?

 

[נאמן למקורות]

אכן,

כי הוא סבור שהבורא לא ישמע אם ילחש....

 

[אופירA]

אבל אם מתפלל יחידי

ומתפלל בקול כי קשה לו לכוון בשקט - כמו שמתירה ההלכה - אז הוא לא אחד שחושב שהקב"ה אינו שומע תפילת לחש. פשוט כוונתו להתפלל בכוונה.

 

[איתי179]

אהבתי את ההערה

 

[מאליו יובן]

כך באמת נפסק להלכה

http://ph.yhb.org.il/02-17-07/


ז – תפילה בלחש

כמה וכמה הלכות גדולות למדנו מתפילתה של חנה, שעמדה ובקשה מה' שיפקדנה בבן, ונתקבלה תפילתה וזכתה ונולד לה שמואל הנביא, שהיה גדול נביאי ישראל אחרי משה רבנו ע"ה. וכך נאמר (שמו"א א, יג): "וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ, רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ", ואמרו חכמים: "מדברת על ליבה – מכאן למתפלל צריך שיכוון ליבו, רק שפתיה נעות – מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו, וקולה לא ישמע – מכאן שאסור להגביה קולו בתפילתו" (ברכות לא, א).

עניינה של תפילת עמידה, לבטא לפני ה' את השאיפות העמוקות של הנשמה, ולכן אין ראוי לאומרה בקול ולחושפה כלפי חוץ. ומאידך, אין יוצאים ידי חובת התפילה בהרהור בלבד, מפני שלכל רעיון צריך להיות איזה ביטוי ממשי בעולם הזה. רצוננו הפנימי טוב, הקלקולים הם בחוץ, ולכן עבודתנו היא לבטא את רצוננו הטוב בפועל. ולכן גם המצווה העדינה ביותר צריכה ביטוי כלשהו, על ידי חיתוך המילים בשפתיים.

ונחלקו המנהגים בשאלה, כיצד ראוי להתפלל בלחש. לדעת רוב פוסקי ההלכה ומקצת המקובלים, צריך המתפלל להשמיע את קולו לאוזנו, באופן שרק הוא ישמע את קולו, אבל שכניו שלצידו לא ישמעוהו (שו"ע קא, ב; מ"ב ה-ו). ולדעת רוב המקובלים, התפילה כל כך עמוקה ופנימית עד שאפילו לאוזנו לא ישמיע המתפלל את קולו, אלא רק יחתך את האותיות בשפתיו (כה"ח קא, ח). וראוי שכל אדם ינהג כמנהג אבותיו או כפי שיכוון יותר.

בדיעבד, גם אם השמיע את קולו בתפילתו, יצא ידי חובה. ולכן מי שמתקשה לכוון בלחש, אם הוא נמצא ביחידות, רשאי להתפלל בקול. אבל בציבור, בכל מקרה לא יתפלל בקול, כדי שלא יפריע לשאר המתפללים (שו"ע קא, ב). ומוטב שיתפלל במניין בלחש, אע"פ שיכוון פחות, שהתפילה במניין מתקבלת (מ"ב קא, ח)[4].

בשאר חלקי התפילה, כברכות קריאת שמע ופסוקי דזמרה, שאינם פנימיים ועמוקים כתפילת עמידה, לכל הדעות צריך המתפלל להשמיע את קולו לאוזנו. ואת הפסוק הראשון של קריאת שמע אף נוהגים לומר בקול רם, כדי לעורר את הכוונה (שו"ע סא, ד). וכן עונים "אמן" ו"ברוך הוא וברוך שמו" בקול. ובמיוחד על הקדיש יש להשתדל לענות בקול רם (שו"ע נו, א).

[4]. בימים נוראים, שיש לכולם מחזורים, מי שקשה לו לכוון בלחש רשאי להגביה קולו מעט, ובתנאי שלא יתפלל באופן כזה שיפריע את כוונת שכניו (שו"ע קא, ג). ובמקום שהכל רגילים גם בימים נוראים להתפלל בלחש, המתפלל בקול מפריע לשאר המתפללים. וגם במקום שרגילים להשמיע את קולם בימים הנוראים, אסור להרים את הקול, שכל המרים את קולו הרי הוא כנביאי השקר (ברכות כד, ב), שחושבים שאלוהיהם כבד-שמיעה, וצריכים לצעוק אליו כדי שיישמעם.