קצת יותר פירוט - *לא לעמוד ראשי בבקשה*
בעצת חברי הפורום (למרות שזה קצת מרתיע אותי לפרט את הסיפור על גלי האינטרנט):
אני בחורה בת 28, עדיין לא מצאתי אהבה ולא פשוט לי להיקשר וזאת למרות שהזדמנויות נופלות לרגליי כל הזמן, רוב הזמן אני אני נמצאת בדילמות בין כמה גברים (לגבי המשך קשר או התחלה בכלל). אפשר להגיד שאובייקטיבית, למי שלא מכיר אותי - אני אולי הבחורה האחרונה שצריכה להיות לה בעיה בפאן הזוגי.
לפני חצי שנה קיבלתי רישיון עורכת דין, אחרי כמה שנים קשות של לימודים וסטאז מפרך. מייד לאחר קבלת הרישיון עלה בי הרעיון לטוס לעבוד קצת בחול, בעיקר כדי לנקות את הראש אחרי תקופה לא קלה (תקופת הלימודים שלי גם הייתה עמוסה באירועים לא פשוטים, למען האמת באופן די דומה למירב שנות חיי... כנראה שחיי נועדו להיות קצת מסובכים מהרגיל
). החלטתי לנסוע לארה"ב, קיבלתי ויזה, ויומיים לאחר מכן משכו לי אותה, כנראה מחשש ליציאה מהארץ למטרת הגירה (התכנון שלי היה לנסוע ל3-6 חודשים).
לא ויתרתי, הגשתי ערעור.
במקביל, הציעו לי לנסוע לקנדה כדי להיות בביח עם חבר של המשפחה שעבר ניתוח והחלטתי לנסוע גם כי זו הזדמנות לעשות משהו טוב, גם לטייל בתקופה שהיא ממילא קצת מבולבלת ושלישית כדי לבדוק אופציה לעבוד שם לזמן מה. קרה מה שקרה, התברר שנוצר חיבור ביני לבין אותו קרוב משפחה (אין קשר דם, יש קשר משפחתי רחוק). הוא בן 24. הוא היה מאד מבולבל כשזה קרה, היה לו קשה להכיל את זה, הרבה יותר ממני כנראה בשל פער הגילאים והקרבה המשפחתית, אבל התקרבנו, נפתחנו, התרגשנו ולא חשפנו את זה בפני אף אחד. חזרנו בחזרה לארץ כעבור חודש שם ואני הבנתי שעדיף לי למצוא את עצמי בעבודה בארץ (בכל זאת השקעתי לא מעט שנים בלבנות את עצמי כאן ואני יכולה למצוא עבודה מעולה בקלות).
בארץ, עוד יותר התחברנו. יצא לנו לדבר מידי פעם על זה שאולי אני צריכה לטוס איתו בחזרה. הוא בוגר מאד לגילו, אבל גם מאד מבולבל. הוא היה רוצה לנסות ולהמשיך את הקשר אם היינו פה בארץ וזה לא היה גורר כזה שינוי וסיכון מבחינת שנינו. אבל אחרי כל זה, הבנתי שהוא כנראה לא מספיק רוצה בזה, כי אני כן הייתי מוכנה לקחת את הסיכון, אם הוא היה שלם עם ההחלטה והוא מדבר בעיקר על חשש ובלבול ועל זה שאין לאן למהר ברמה שאני צריכה לנסוע לחול לטובת הקשר ולעזוב את הכל בארץ.
לפיכך, נכון לאט עתה הוחלט שאני לא צריכה לנסוע לשם והוא לא צריך לחזור. שנכון יותר לתת לדברים לזרום כשאני פה והוא שם (עבורו נכון אובייקטיבית להישאר שם ולהמשיך עוד שנה באותה עבודה (הוא מנהל שם) כי יש לו עבודה טובה שיכולה לעזור לו להתקדם ביחס לגילו הצעיר (קיבל אישורים לשנה אחת) ואני כי העתיד שלי פה בארץ.
אני לא מצליחה להבין מאיפה סיפור כזה מגיע ומה המטרה שלו? למה טסתי? למה כל זה קרה? איך אפשר להמשיך בתחושה של פספוס אבל יחד עם זאת הבנה שצריך לתת לשכל גם לפעול? להמשיך הלאה? האם זה בכלל נכון?
מי שצריך עוד קצת פרטים - אשמח לשתף בפרטי
תודה לכם
