אנונימית169
New member
תקופה קשה
מתנצלת מראש אם זה יהיה חופר אבל חייבת לפרוק...
יש לי בעיה שמטרידה אותי כבר זמן רב והיא ההורים שלי. הכל התחיל שנה אחרי השחרור, התחלתי לריב איתם הרבה ובמשך הזמן הגעתי לתובנות עם עצמי- שכל הזמן הזה ניסיתי לרצות אותם ולא את עצמי. מצאתי את עצמי מחליפה עבודות כמו נעליים, מתחילה תואר שלא התאים לי ולא התחברתי אליו, עזבתי את התואר והתחלתי תואר שדווקא כן מעניין אותי, ההתחלה של התואר לוותה בחוסר פרגון של ההורים שלי "מה תעשי עם התואר הזה?", "את בטוחה?", למה עזבת את התואר הקודם?הוא התאים לך, חבל", תחשבי שוב" וכו'(אלו הן המילים הרכות יותר, בעיקר מצד האימא). זו הפעם הראשונה שקיבלתי בחירה משל עצמי בעניין התואר. ההתנהגות שלי בבית היא בלתי נסבלת- אני עצבנית, חסרת סבלנות, מדברת לא יפה והאווירה לא נעימה בבית כבר כמה שנים. כל פעם שהם זורקים לי איזו הערה אני מגוננת על עצמי ולא נותנת להם לדבר, אני לא משתפת אותם בדברים מכיוון שהם גורמים לי לתסכול. אמא שלי משתמשת הרבה במונח "טיפשה" שמאוד מרגיז אותי. כל הזמן במקום לעודד ולפרגן אומרת לי "בסוף את תפלי בין הכיסאות", "שום עבודה לא מעניינת אותך". אני מבינה שזה נובע מתוך דאגה אבל כרגע אני בתהליך עם עצמי, לומדת לתואר ועובדת אז איך היא מעזה להגיד לי שבסוף אפול במקום לבוא ולתמוך. אף פעם לא הרגשתי באמת תמיכה, אפילו לטיול בחו"ל שעשיתי קיבלתי הערות וביקורת. לא קיבלתי מספיק עצמאות בחיים ואכלתי הרבה חרא בגלל זה. אני אפילו לא מסוגלת להביע רגשות כלפיהם, לא זוכרת אפילו את הפעם האחרונה שבאתי ונישקתי את ההורים על הלחי. הם קוראים לי "קרה", "קפואה", הם אומרים לי שאני לא אוהבת אותם. האמת שיש בזה משהו, מאוד קשה לי להביע רגשות אליהם, אני עצורה מאוד בעניין הזה. כרגע רבתי עם ההורים, הריב הכי קשה שהיה עד היום. אני לא מדברת איתם כבר כמה ימים, מתה לעוף מהבית אך זה לא אפשרי מבחינה כספית. לדבר איתם כבר דיברתי כמה וכמה פעמים זה לא ממש עוזר.
כל החברות שלי מלומדות, עובדות במקומות טובים, יש להם בני זוג ואני מרגישה שרק אני כמו "עז שחור". אני חושבת שגם המצב של ההורים פגע בי מכל הבחינות, גם מבחינה זוגית. בקיצור המצב בקאנטים=\
מה עושים?
מתנצלת מראש אם זה יהיה חופר אבל חייבת לפרוק...
יש לי בעיה שמטרידה אותי כבר זמן רב והיא ההורים שלי. הכל התחיל שנה אחרי השחרור, התחלתי לריב איתם הרבה ובמשך הזמן הגעתי לתובנות עם עצמי- שכל הזמן הזה ניסיתי לרצות אותם ולא את עצמי. מצאתי את עצמי מחליפה עבודות כמו נעליים, מתחילה תואר שלא התאים לי ולא התחברתי אליו, עזבתי את התואר והתחלתי תואר שדווקא כן מעניין אותי, ההתחלה של התואר לוותה בחוסר פרגון של ההורים שלי "מה תעשי עם התואר הזה?", "את בטוחה?", למה עזבת את התואר הקודם?הוא התאים לך, חבל", תחשבי שוב" וכו'(אלו הן המילים הרכות יותר, בעיקר מצד האימא). זו הפעם הראשונה שקיבלתי בחירה משל עצמי בעניין התואר. ההתנהגות שלי בבית היא בלתי נסבלת- אני עצבנית, חסרת סבלנות, מדברת לא יפה והאווירה לא נעימה בבית כבר כמה שנים. כל פעם שהם זורקים לי איזו הערה אני מגוננת על עצמי ולא נותנת להם לדבר, אני לא משתפת אותם בדברים מכיוון שהם גורמים לי לתסכול. אמא שלי משתמשת הרבה במונח "טיפשה" שמאוד מרגיז אותי. כל הזמן במקום לעודד ולפרגן אומרת לי "בסוף את תפלי בין הכיסאות", "שום עבודה לא מעניינת אותך". אני מבינה שזה נובע מתוך דאגה אבל כרגע אני בתהליך עם עצמי, לומדת לתואר ועובדת אז איך היא מעזה להגיד לי שבסוף אפול במקום לבוא ולתמוך. אף פעם לא הרגשתי באמת תמיכה, אפילו לטיול בחו"ל שעשיתי קיבלתי הערות וביקורת. לא קיבלתי מספיק עצמאות בחיים ואכלתי הרבה חרא בגלל זה. אני אפילו לא מסוגלת להביע רגשות כלפיהם, לא זוכרת אפילו את הפעם האחרונה שבאתי ונישקתי את ההורים על הלחי. הם קוראים לי "קרה", "קפואה", הם אומרים לי שאני לא אוהבת אותם. האמת שיש בזה משהו, מאוד קשה לי להביע רגשות אליהם, אני עצורה מאוד בעניין הזה. כרגע רבתי עם ההורים, הריב הכי קשה שהיה עד היום. אני לא מדברת איתם כבר כמה ימים, מתה לעוף מהבית אך זה לא אפשרי מבחינה כספית. לדבר איתם כבר דיברתי כמה וכמה פעמים זה לא ממש עוזר.
כל החברות שלי מלומדות, עובדות במקומות טובים, יש להם בני זוג ואני מרגישה שרק אני כמו "עז שחור". אני חושבת שגם המצב של ההורים פגע בי מכל הבחינות, גם מבחינה זוגית. בקיצור המצב בקאנטים=\
מה עושים?
