תקשורים

[~Lia~]

תקשורים

ושוב דיברתי עם הולי (אלמנתו של דיוויד, הבוס של שי, שנרצח גם הוא בפיגוע) והיא סיפרה לי שהיא שוב דיברה עם דיוויד. מאז הפיגוע הולי מבקרת מידי פעם אצל מתקשרים שמעבירים לה מסרים מדיוויד. היא סיפרה לי שלכל אחד מאיתנו יש מלאכים שמלווים אותנו ושומרים עלינו ועכשיו דיוויד הוא אחד מהמלאכים שלה. ודיוויד אמר שהוא לא סבל ולא הרגיש כאב. שהמוות היה מיידי. ודיוויד אמר שהם עברו ביחד (הוא ושי ומספר אנשים נוספים). ודיוויד אמר שהנשמה שלו התנדבה ללכת מוקדם כמו כל הנשמות האחרות שהיו שם כדי שלנו יהיה טוב יותר כאן. ודיוויד אמר שהוא רוצה שהיא תהיה מאושרת. ואני לא ניסיתי לתקשר עם שי. כמו שבחייו תמיד נתתי לו את הספייס שלו. למרות שאני מאמינה שיש המשך לאחר המוות, אני חושבת שיש סיבה להפרדה ואם אני אפרוץ את הגבול אני רק אפריע לו. ורק לפעמים, כשאני יושבת לבד בבית אני מבקשת ממנו שאם לא קשה לו שיכבה וידליק את האור, או יזיז את העציץ, או ייתן כל סימן אחר להראות לי שהוא כאן (כנראה ראיתי יותר מדי פעמים את הסרט "רוח רפאים"). אבל בינתיים שום דבר לא זז. ואין חלומות ואין מסרים. כאילו הוא נעלם וזהו. ואם מישהו חושב שזהו, הנה איבדתי את שפיותי, אז הוא יכול להירגע. תמיד הייתי קצת מוזרה כזו. רוב הזמן מחוברת לקרקע אבל לפעמים קצת מרחפת. זה עושה את החיים הרבה יותר מעניינים. ליאת.

 

[איילת*]

היי ליאת

חמודה את. ממש לא נראה שאיבדת את שפיותך. לכל אחד, אני חושבת יש את הרגעים הלא רציונליים האלה, ודווקא נראה לי נורא טבעי ואנושי. אני ממש לא מצליחה להתחבר לכל התקשורים והסיאנסים למיניהם שעושים, ולא כי לא מאמינה שיש משהו, אלא כמו שכתבת זו פריצת גבולות בעיני. והרי אנחנו מדברים איתם, בהקיץ, בחלום. והם שם, שומעים ומגיבים לנו, ואולי ללא קול, אבל הקולות הם בתוכנו, בפנים. ואולי גם את שומעת את שי שם בתוכך. מבלי שיזוז העציץ, מבלי שיכבה האור. שיהיה לך לילה טוב.

 

[איוב-טרי]

את שפויה מתוקה, ואת לא לבד

מאז שהלכה ממני אהובתי (שלושה שבועות וחמישה ימים ... השלושים בסוף השבוע הקרוב ואני מתחיל להצתמרר ... ) יוצא שאני מדליק המון נרות כל הזמן .. לא יודע ממש למה ... חלק בגלל שאילנית מאד אהבה נרות אבל לא רק ... ומדי פעם כשאני מדבר אליה אני מבקש ממנה שאם היא שומעת שצכבה את הנר או שתזיז את הלהבה או כל דבר , וכמובן שאם יש טיפת רוח או משהו כזה אני מייד רוצה להרגיש שזו היא והיא שומעת אותי והיא לצידי ... אבל החיים הם באמת לא סרט, ואני שוב מוצא עצמי לבד ... או כשאני יושב כאן ליד המחשב ואחת מנורות הניאון מעליי מהבהבת פתאום - מיד אני בטוח שהנה הנה היא נותנת לי סימן שהיא רואה אותי ... הרבה פעמים בלילה כשאני מנסה להירדם במיטה הריקה, אני משתוקק לראות את דמותה מרחפת בחלל החדר בתוך הילה לבנה - כמו כל סרט הוליוודי שמכבד את עצמו - כדי שאוכל לדבר איתה, לגעת בה ... אבל לצערי או שהדמיון שלי לא מפותח מספיק או שפשוט זה לא באמת קורה (מן הסתם) ... אז ככה שאת לא לבד ליאת, וכולנו נתלים בדברים הללו כדי לתת לנפשנו הדואבת מרגוע ולו רק לשניות מעטות ....

 

[~Lia~]

נרות ורוחות...

יומיים אחרי הפיגוע הודלקו נרות בכל ארצות הברית בכדי להאיר את דרכם של הנעדרים הביתה... אנחנו ירדנו למטה, תלינו תמונה של שי על עץ בשכונה והדלקנו נר... השכנים הוסיפו עוד המון המון נרות ופרחים מתחת לעץ... חודש שלם דלקו הנרות ושי לא מצא את דרכו הביתה... ארבעה ימים אחרי שכיבו שם את הנרות (בתום חודש להיעלמו בהריסות) נמצאה גופתו. ובקשר למיטה הריקה... האנשים שישנו במיטה שלנו לאחר היעלמו (אני לא הייתי מסוגלת לחזור לחדר והייתי יושבת בלילות בסלון או מסתובבת בחוץ) יכולים להישבע שיומיים לאחר הפיגוע רעדה פתאום המיטה באמצע הלילה... ומישהי אמרה שאולי שי בא לחפש אותי ולא מצא... ולכן הוא לא חזר יותר מאז... ודבר אחרון...הסימן שלי...זו הפעם הראשונה שאני מספרת על כך... ביום הפיגוע בשעות הערב ישבתי בסלון ושמעתי דפיקה בדלת...ניגשתי לפתוח אבל לא היה שם אף אחד... באותו רגע ידעתי שהוא נהרג...הרגשתי כאילו הוא בא להיפרד מצד אחד נתלית בסימנים שיראו לי שהוא איתי אבל מצד שני, גם אם מישהו יוכיח לי שיש המשך... גם אם מישהו יוכיח ששי איתי כל הזמן... זה עדיין לא מספיק... עדיין לא אוכל לחבק אותו יותר לעולם... ליאת.

 

[איוב-טרי]

באים לחפש ... (?)

בלילה שלפני הלוויה, בשעות הנוראות לאחר פטירתה, לא ממש תפקדתי, אז כמובן שהוריי לקחו אותי לביתם והיו צמודים אליי (כמו בכל זמן מאז ... ) אבל באמצע הלילה , בעודי מסתובב הלוך ושוב לפתע נתקפתי רצון עז לנסוע לבית המשותף שלנו (שלי ושלה) , כי הרגשתי בתוכי שהיא תבוא לחפש אותי ודאגתי שמא היא לא תמצא אותי שם ... לצערי השעה המאוחרת ואירועי היום כולו גרמו לי לרחם על הוריי הישנים ולכן ויתרתי על הרעיון ... מה גם ששכנעתי את עצמי שאם היא לא תמצא אותי שם היא תדע לבוא להוריי ... אני לא מאמין יותר ממך בסימנים אלו, אבל אני בהחלט מייחל לכל פיסת תקשור אפשרית , אמיתית או מדומה , רק כדי לדעת שהיא עוד קיימת איפהשהוא, ולדעת שהיא בסדר בלעדיי, עכשיו שאיני יכול לשמור עליה, ולעטוף אותה בידיי המחבקות כמו שנהגתי לעשות בלילות כאשר נתקפה פחדים לפעמים ... ודרך אגב, אני בהחלט בהחלט מאמין לך לגבי הדפיקה בדלת והידיעה שלך שמשהו קרה ... בשבוע בו אילנית הייתה מחוסרת הכרה בטיפול נמרץ אני ואימי פיתחנו שגרת בי"ח ... אני הייתי ער כל הלילה , לרוב ליד מיטתה, וכשהבוקר הגיע אימי החליפה אותי ואני הלכתי לנוח לכמה שעות בחדר במלונית הצמודה (בתל השומר) ... בצהריים של היום הנורא ההוא, התעוררתי ב 15:30 עם הרגשת מועקה עצומה ובלתי מוסברת, שעמדה בניגוד מוחלט לדיווח האופטימי יחסית שקיבלתי מהרופא לפני שהלכתי לישון ... מיהרתי למחלקה ולתדהמתי בדיוק ברגעים שהתעוררתי החלה ההיתדרדרות במצבה, ולאחר שעתיים וקצת היא נפטרה ... אני בהחלט מאמין שהיא, מתוך חוסר ההכרה ובמאבקה לחיות, קראה לי לבוא להיות לצידה, כמו שדרשה שאהיה לצידה כל תקופת שהותה בביה"ח (כאשר הייתה עדיין בהכרה) ולא נתנה לי לזוז אפילו לשתות קפה ... אני רוצה להאמין שבעומדי לצידה נתתי לה כוח וחיזוק למאבק הקשה שהיא ניהלה... לצערי לא יכולתי להועיל לה ולהציל אותה ...

 

[Mאיה]

בהקשר דיברכם...

משהו שקרה לי... כשסבתא שלי שכבה בבית חולים, אני הלכתי לישון בבית שלה יחד עם דודה שלי. מצבה של סבתא שלי היה קשה, היא הייתה כבר בתרדמת. זה היה היום היחיד שישנתי בבית שלה. בערך בארבע וחצי לפנות בוקר חלמתי שמתקשרים אל דודה שלי ומודיעים לה שסבתא ניפטרה. דודה שלי ישנה מיטה לידי, לא שמעתי את מה שאמרו לה בטלפון, לא שמעתי את המילים עצמם, אבל חשתי. דודה שלי חזרה לישון ולא הבנתי את פשר הדבר, מצורת הישיבה בה הייתי(בחלום) חזרתי לשכב, לא מבינה את האדישות של דודה שלי. ונרדמתי לדק´ ספורות, כך חשבתי. ואז ב4:45 לפנות בוקר קמתי מהמיטה לעבר החלון, מחכה שבני המשפחה יגיעו לביתה של סבתא, כי הרי היא ניפטרה. אף אחד לא הגיע, ולא היו סימנים להגעתם, רק שקט מוחלט. המשכתי לישון ובבוקר (7 בבוקר) באו להעיר אותי ולהודיע לי שהיא ניפטרה. רק אז הבנתי שחלמתי את מותה. התברר שזמן פטירתה היה 4:30, וההודעה הגיעה לבני המשפחה רק ב6:00 בבוקר. אני אישית הייתי המומה. לא הבנתי איך ידעתי וחיפשתי תשובות. התשובה העיקרית ששמעתי זה שרוחו של המת לא עוזבת מהר את העולם, אלא חוזרת אל ביתו. כאילו סבתא שלי חזרה אל ביתה ליידע אותי, לאמר לי שהיא הולכת. אולי חיפשה לקבל ברכת דרך, אין לי מושג?! משהו שהייתי חייבת לשתף אותכם לאחר קריאת דבריכם. אני מניחה שבני הזוג שלכם(כמו סבתא שלי) רצו ליידע אותכם שהם הולכים, אולי להיפרד. אני אישית רואה בזאת מתנה, הזכות לדעת, הזכות בביקור האחרון שלה. הידיעה שהיא חשבה עליי עם לכתה, שהיא רצתה ליידע אותי. זה מנחם במעט לדעת זאת. Mאיה.

 

[עינת26]

דמעות

איוב היקר מי ייתן ולא תדע עוד צער. אתה נוגע בי בכל פעם מחדש בתיאורים המדהימים והאנושיים כל כך שלך. הלוואי שהייתי יכולה לעשות ולו מעט כדי להקל על הכאב העצום שלך, אולם לצערי כנראה שלא אוכל לעשות דבר. רק עצה אחת, מניסיון (אני איבדתי את בעלי לפני חצי שנה...)אל תפסיק לדבר אל זה. אל תשמור דבר בפנים. הפתרון הכי קל הוא להעלם בתוך עצמך, להראות לכולם שאתה חזק ולהתפורר מבפנים. אם כל הכבוד לפורום הזה (שהוא דבר נפלא בפני עצמו) אני מאמינה שהדבר שהקל עליי ביותר להתמודד היו האנשים שמסביבי. לאחר המוות של ערן לא הוצאתי מילה מהפה. לא יכולתי לשתף אף אחד בכאב שלי. לא האמנתי שמישהו יכול להבין אותי באמת. כיום, בדיעבד, אני רואה כמה טעיתי. יש לי הורים נפלאים (וממה שאתה מתאר גם לך) ויש לי חברה נפלאה (ואני בטוחה שגם לך יש הרבה חברים) דבר איתם.תוציא את הכל. אל תתבייש ואל תתכנס. בשביל זה הם כאן ןעכשיו אתה צריך אותם. אתה תראה שאחרי שתתחיל לא תוכל להפסיק. תבחר את מי שהכי נוח לך לדבר איתו ותשפוך ותבכה. אני היום, חצי שנה אחרי, וקשה לי עדיין נורא, אבל אני יודעת שאני אתגבר בסוף. בכל מקרה, יש גם כאן מישהי שמחבקת אותך.

 

[מיכל@בר]

עינת, כמה שאת צודקת. לדבר.. לא

לשמור בבטן. עם כל הקושי, של לא להיות מובן עד הסוף, זה עוזר הכי הרבה. ואני מקווה שתוכלי גם את, למרות שעדיין קשה לך, לדבר ולדבר.. לבכות ולבכות... עד שיוקל. ואז שוב... עד שיוקל שוב..

 

[גריני]

תקשורים וסימנים

אני מאוד מחוברת לנושא הזה ואף התנסיתי בסיאנסים. כן אני יודעת שזה כביכול אסור או מסוכן.... אבל עשיתי זאת עם מספר חברים במשך תקופה מסויימת - "דיברנו" כמעט עם כל יקירנו. ואני יכולה לספר למי שמעונין - שהם שמחים לבוא, זה לא מפריע להם, הם לא נותנים הרבה פרטים על מה שקורה איתם - כי זה אסור. אבל הם אומרים שהם תמיד איתנו ומוכנים לעזור - אנחנו צריכים לבקש(!) מנסיון שלי - הדרך הכי טובה לתקשר איתם היא באמצעות הרדיו. לשאול שאלה מסויימת ולחכות לתשובה בשיר. אתם לא תאמינו כמה מהר זה מגיע לפעמים והחוכמה שבתשובות... אל תחכו ל"אישור" מאחרים על מה שאתם חושבים/מרגישים שזה תשובה - רוב האנשים יסתכלו עליכם כעל "פסיכים" - אבל האמת ותחושת האמת - היא שלכם בלבד! עד היום אני תמהה איך זה עובד, הענין של התשובות ברדיו. זה כל פעם מדהים אותי מחדש - אבל - נשבעת לכם שאני נורמלית לחלוטין ונשבעת לכם שזה כך! וגם אם אין בזה נחמה מלאה, כפי שאמרת ליאת - לא תוכלי לצערי ובוודאי לצערך לחבק אותו - אני אישית חושבת שהידיעה שהם לא נעלמו להם לתוך איזה ריק, שהם עדיין קיימים במקום כלשהו, שטוב להם ושהם אפילו יכולים לעזור לנו, גם אם זה רק במידה מסויימת - אני חושבת שיש בזה נחמה כלשהי. לגבי הזזת חפצים - נדמה לי שזה בעייתי יותר - כי הם נמצאים במימד שונה - מימד של הרוח, בזמן שאנחנו נמצאים במימד פיסי! לכן, אם אתם רוצים לבקש "סימן" - יש לקחת עובדה זו בחשבון.

 

[das3]

גריני

האם את מוכנה להסביר קצת יותר איך זה עובד עם הרדיו? מאוד מסקרן אותי. תודה das3

 

[גריני]

זה ממש פשוט!

האמת היא שזה התחיל עבורי כמעט במקרה, כשפעם הייתי שקועה, במהלך נהיגה, בבעיה כלשהי שהתלבטתי בקשר אליה, ותוך כדי התלבטות נשמע ברדיו שיר שמילותיו היוו פתרון טוב בשבילי. אח"כ זה קרה שוב פעם או פעמיים. שנים הלכתי עם הידיעה שמישהו שומע אותי ועונה לי (גם ידעתי מי זה אותו מישהו!) אבל, כמובן שלא העזתי לדבר על כך. חלפו שנים ואז הגעתי לקטע של הסיאנסים - במהלכם וידאתי את הענין הזה. איך עושים את זה? פשוט פונים במחשבה למי שאת רוצה לקבל תשובה ממנו, מדברים איתו בראש כאילו מישהו עומד מולך - מבקשים רמז ברור לקיומו, או כל דבר אחר שעולה על דעתך. סביר להניח שתוך 10-15 דקות תשמעי שיר שיגיד לך משהו, שיהיה בו משהו אישי בשבילך. (רצוי שתהיה לך תחנה קבועה ברדיו - כאילו כתובת קבועה ל"משלוח מסרים"). ואשמח, כמובן, לשמוע על התנסותך. סיפור קטן שהיה לי עם אבי (שנפטר לפני כ-20 שנים) ונשאר לי כעס עליו בענין כלשהו. ואז, במשך מספר ימים החלטתי לעשות צחוק מהענין הזה, ע"י כתיבת קטעים הומוריסטיים - וכך סגרתי את מעגל הכעס. בתוך כך, תהיתי איך הוא מגיב על הקטעים האלה... ואז כעבור כ- 10 דקות היה ברדיו שיר שמושר ע"י להקת אבבא... במילותיו לא היה שום רמז ומכאן הבנתי שהשיר הבא הוא תשובה מאבא שלי.... השיר הבא היה: Daddy Cool!!!! ואני התגלגלתי מצחוק! ועכשיו, תוך כדי כתיבה, כולי צמרמורת ודמעות בעיני... אבא כאן - "אומר": נכון....

 

[גריני]

ועוד משהו das3

בדר"כ תתלווה אל השיר איזושהי תגובה רגשית שלך: דמעות, תחושת קור פתאומית, "עור ברווז" וכו´ - שזה, לדעתי, מעין "אישור" או אולי יצירת קשר ארנגטי בינך לבין הנשמה. התגובה הזו היא אישית, לכל אחד התגובות שלו והיא זו שיוצרת את תחושת הידיעה.

 

[das3]

מדהים

חייבת לספר לך, כשאחי שכב במיטה מחוסר הכרה כשכל מערכות גופו קרסו ואנחנו כבר "נתבקשנו להפרד ממנו"- לא יכולתי לקבל את זה וישבתי בחוץ במעין לימבו. ואז פתאם כאלו איזה כח לא ידוע הקים אותי מכסאי. בעלי שישב לידי כל הזמן- שומר עליי - שאל אותי מה קרה? מה את רוצה? ואני לא עניתי כלום. פשוט נכנסתי לחדר בטיפול נמרץ, הוריי , ארוסתו והוריה היו שם והם פינו לי מקום - הסתכלתי על פניו היפים ומלאי הרוגע, אחזתי בכף ידו וליטפתי אותה (זה היה ב- 15:30) ואחרי כ- 10 דקות הוא נשם את נשמתו האחרונה ומת. אני מאמינה שבדרך כלשהיא הוא קרא לי קרא לי לבוא להיות לידו בזמן שהוא הולך מאתנו. אני מאוד מאוד מאמינה בחיים אחרי המוות, מאמינה שהאהובים שלנו נמצאים במקום נפלא, שלווים ומאושרים. נוח לי להאמין כך- זה נותן לי מעין חוזק פנימי שקשה מאוד להסביר אותו. אני גם יודעת שבכמה סיטואציות הוא היה איתי ולידי, צריך רק לפתוח את הלב והנפש ואפשר להרגיש בכך. תאמין יקר היא איתך כל עוד תרצה מחבקת אותך das3

 

[Danit R]

das יקרה

כל כך הזדהיתי עם סיפורך שהייתי חייבת לשתפך אותך, היום זה יום הזכרון לאבי שנפטר, כשהוא שכב מחוסר הכרה ביום בו נפטר, הוא החזיק את ידי ולחץ לי מספר לחיצות פרידה. זו היתה דרכו להפרד ממני. דנית

 

[shy-angel]

מאוד שפויה

ליאת, מאז שהודיעו לי ששי היה שם. אני עוקבת אחרי כל דבר שקשור אליו, וכמובן אחרי כל מה שאת כותבת. לרגע לא עלה על דעתי שאיבדת ולו פסיק קטן של שפיות. להפך, אני אפילו תוהה איך את מצליחה לשמור על כל כך הרבה שפיות. לגבי הסימנים, אני אישית לא מחכה למשהו מוחשי. הסימנים מהאנשים שאני אוהבת ואינם עוד באים מבפנים, זה פתאום מאמצע שום מקום משהו שמחמם את הלב, שלאף אחד אחר לא יכול להיות מובן למה פתאום את מחייכת. אבל את יודעת שהוא פה, כאן ועכשיו איתך, בפנים.

 

[אמא של ג..]

בהחלט לא מאבדת שפיות

ליאת יקרה את כל כך רחוקה מאיבוד שפיות. יש בך המון כוחות וזה ניכר מכל מילה שאת כותבת. אני מניחה שיש לכולנו - מפגשים מן הסוג השלישי או הרביעי - כאלה או אחרים. פעמים רבות כאשר אני יושבת בבית העלמין בין בעלי לבני (אני חברת קיבוץ לכן הם קבורים זה ליד זה) ככה באמצע ביניהם, אני מרגישה תנועת אויר חמה מאחורי. כאשר מסתובבת כמובן אין שום דבר. אבל אני יודעת מי משניהם היה לידי באותו רגע. מודה, בפעמים הראשונות נבהלתי נורא, ופעם אחת אפילו ברחתי... אבל חזרתיאחרי כמה דקות וקראתי להם לבוא. והמיטה הגדולה הזו שפעם היתה של שנינו, עד היום אני עוד שומעת בה את נחירותיו הקלות, או חשה את חום גופו לידי, או מרגישה תנועות השמיכה בצד שלו כמו בזמן שינה עמוקה... אני חושבת שיש לנו צורך לשמוא אותם לידינו לא פחות ממה שהם עוד רוצים להיות כאן. אז אי שפיות - את רחוקה ממנה. ואם זה עושה לך טוב אז אדרבא ואדרבא.

 

[אמא של ג..]

לא יודעת למה החיבוקים ששלחתי

לא ניקלטים. אז קחי המון חיבוקים ממני.

 

[אחת מהצד]

אם לפעמים את קצת מרחפת

את תמצאי שזה עוזר. כן. הדבר הראשון שקורה אחרי שמישהו כל כך יקר מת זה לחפש דרך לדבר איתו. למצוא רמזים. ולו רק כדי לדעת שטוב לו איפה שהוא נמצא. או לראות לרגע. להרגיש עוד פעם אחת. אפילו קטנה. משהו. או רק להגיד.. יש כאלה שמדברים עם הרוח או הנשמה. מתקשרים.. יש כאלה שמדברים בלב. וכל הזמן. מקיימים את הנוכחות באיזושהי צורה. ואני לא חושבת שיש הבדל. ואלה שפויים בעיני כמו אלה. כל כך נורמלי וטבעי להתגעגע בצורה לא ראציונאלית.. ואני גם מחפשת סימנים. ולפעמים מתאים לי לחשוב ששום דבר לא מיקרי. ומקבלת "רמזים" ו"מתנות" ו"נגיעות". ויש תקופות אחרות שאין. רק בדידות. אור היה חסר הכרה בימים האחרונים שלו. לפחות ככה הגדירו הרופאים. אני לא הבנתי מה זה. איך תינוק בגיל הזה יכול להיות חסר הכרה. ככה. הייתי מדברת איתו בלב. בראש. כל הזמן דיברנו. ובכלל תינוק לא יודע לדבר. מילא תגידי על מבוגר.. אבל דיברנו.. ואולי דיברתי אל עצמי.. מה זה משנה? ועדיין יש דיאלוג. אני והוא ואבא שלו. ואני?.. שפוייה. כן. רגליים על הקרקע. ולפעמים קצת מרחפת..

קצת בכל צד

 

[גריני]

המון חיבוק לך , יקרה

 

[מיכל@בר]

אחת שקצת בכל צד........

הדברים שכתבת על אור קרעו את הלב.... שולחת לך וואחד חיבוק...