תקשורת משדרת כבוד
תקשורת משדרת כבוד מאז הפעם הראשונה שפגשתי אותו יוני התעניין בחייזרים. אני עוד זוכרת את היום ההוא. נכנסתי לגן בחשש, אוחזת בחוזקה בידה של אימי. כל הילדים התקבצו כדי לקבל את פני. פרט ליוני. הוא ישב בתל החול הפרטי שלו ובנה דבר שמאוחר יותר הוסבר לי כ"בית לחייזרים הירוקים". התחברנו די מהר, הוא ואני. הוא – תמיד מדבר, תמיד מתכנן, חולם על חייזרים. אני – מקשיבה לשגעונות שלו, מעודדת, תומכת, אף פעם לא צוחקת. צמד נהדר ממש. בפעם הראשונה שביקרתי אותו נדהמתי לראות את כמות הציורים שהיו תלויים על קירות חדרו. היו שם עשרות ציורים ושירטוטים של חלליות, חייזרים וכוכבים. כששאלתי אותו על כך הוא אמר שאף פעם לא מוקדם מדי להתחיל לתכנן ושכל הציורים האלו הם רק התחלה של תוכנית גדולה. אבל מהי אותה תוכנית גדולה? על כך הוא לא ידע להשיב. הוריו לא ממש אהבו את התחביבים שלו, אבל הוא סירב בעקשנות לכל הצעותיהם לחוגים ומשחקים אחרים. הם היו מציעים לו ללכת לחוג כדורגל והוא היה מתחיל לדבר על החללית החדשה שהוא מתכנן. לבסוף הם פשוט התייאשו ועזבו אותו בשקט. גם בבית-הספר היינו ביחד. גם אז הוא עדיין היה כזה. הוא היה איתי בכיתה, והמורה נאלצה לא פעם לנזוף בו על חוסר הריכוז שלו. היא לא ידעה שהוא מתכנן דרכים לבשר לעולם החיצון על קיומינו. איך היא היתה אמורה לדעת? רק אותי יוני שיתף בדברים האלו. אפילו את ההורים שלו הוא לא שיתף. לטענתו הם "לא הבינו אותו כמו שצריך". אחרי שיוני למד לקרוא הוא היה מבלה שעות בקריאת כתבות כמו: "חדשות מן המאדים" ו"כוכב חדש התגלה!". הוא זנח את תקוותיו לתוכנית גדולה. "צריכה להיות אחת כזאת, אבל אני לא יודע מהי!" הוא היה אומר לי בתסכול. "את מבינה גלית? אני יודע שהתוכנית הגדולה תעבוד, אבל אני לא מצליח להגיע אליה!". אני, כמו תמיד, הרגעתי אותו ואמרתי לו שלא ידאג, שהוא עוד ימצא את התוכנית הגדולה. מצבו הדאיג אותי. ניסיתי לדבר עם הוריו, לרמוז להם שאולי כדאי שיקדישו קצת יותר תשומת לב לבנם, אבל הם כנראה החליטו שהוא משוגע ושאין מה לעשות בקשר לזה. אני הייתי היחידה שהייתה איתו בקשר, היחידה שאיתה הוא לא פחד לדבר ולחשוף את סודותיו ותקוותיו וכמובן, את אהבתו הגדולה ליצורים מן החלל. ניסיתי לעזור לו, אבל הנושא לא ריתק אותי כמו שהוא ריתק אותו. יכולתי להקשיב לו, כן, אבל לא יכולתי לעזור לו בתכנון התוכנית הגדולה שלו. בערך כשהתחלנו ללמוד בחטיבה יצא לי לקרוא את ספר המד"ב הראשון שלי. המלצתי ליוני בהתלהבות על הספר ועל הז'אנר, אבל הוא רק הסתכל עלי בצער. "גם את, גלית? את לא מבינה שברגע זה ממש אמרת לי שאת יכולה לוותר על הכל, לחיות חיים כמו כל בן-אדם" שפתיו התעוותו בבוז, "ולחיות את המציאות האמיתית רק בספרים? אני לא אוותר. אני עוד אמצא את התוכנית, את תראי. אני אוכיח לך ולכולם." "אבל זה רק ספר!" ניסיתי למחות. "וכן, אני לא חושבת שאתה צריך לחיות באשליות עד סוף ימיך! באיזה שהוא שלב זה לא יעבוד לך! אתה לא יכול לפחות לנסות? אני הקשבתי לך בסבלנות, עכשיו הגיע תורך להקשיב לי!" "את לא מבינה." הוא נאנח והתרחק ממני בצעדים כבדים. לא ניסיתי לשכנע אותו לחזור. הנחתי שממילא הוא יבין את האמת שבדברי, לאחר מחשבה. אבל הוא לא. הייתי צריכה לדעת שיוני לעולם לא יוותר. בכיתה ח' המורה שלנו הנהיגה בשכבה תוכנית חדשה – "תקשורת משדרת כבוד". בפעם הראשונה שהיא אמרה את שם התוכנית ראיתי את יוני מזדקף בכיסאו. עיניו כמו ניצתו לפתע, התעוררו לחיים. בהפסקה הוא בא ישר אלי, כאילו לא קרה בינינו כלום. "זה הפיתרון!" הוא אמר לי בהתרגשות. "תקשורת! אולי החייזרים נמצאים שם כל הזמן? אולי הם רק מחכים לסימן מאיתנו?" קיוויתי שהוא לא ימשיך באותו קו מחשבה. "אז?" שאלתי בקול סתמי. "את לא חושבת ששוה לפחות לנסות לתקשר איתם? תחשבי מה יקרה אם זה יעבוד." נמאס לי. "אתה יכול לנסות את מה שאתה רוצה. אבל אני מעדיפה להתרכז בדברים שחשובים באמת. בחיים האמיתיים שלנו." חשבתי שהוא יתעצבן, אבל הוא רק חייך קלות. "בסדר. אבל אם אני אצליח לבנות משהו, משדר לחלל, את תעזרי לי? את תבואי איתי לכאן ותנסי איתי את המכשיר?" "מה שתגיד" מלמלתי. "אז קבענו." הוא לחץ את ידי לרגע ויצא מהכיתה. חודש לאחר מכן, כשאני כבר הספקתי לשכוח מכל העניין, הוא התקשר אלי בערב. "הצלחתי! הצלחתי לבנות את זה! גלית, את מוכרחה לראות את זה. בואי לבית-ספר, עכשיו." "לבית-ספר?" שאלתי בהפתעה. "כן כן, בניתי את זה שם. אז את באה?" יכולתי כמעט לראות מחייך כששמע אותי אומרת כן. "יופי. אני מחכה לך." הורי לא היו בבית באותו יום. הם יצאו לארוחה, עם חברים. השארתי פתק קצר ליד הדלת, לקחתי חולצה ארוכה ויצאתי לכיוון בית-הספר. כשהגעתי לשם ראיתי את יוני מחכה לי ליד השער הראשי. "גלית! טוב שהגעת. בואי." הוא הוביל אותי במעלה המדרגות ואל החצר. ממנה ירדנו אל מגרשי הספורט. "זה כאן" הוא הוביל אותי לאחד מהמגרשים הקטנים. במגרש עמדה מכונה. היא הייתה גדולה ומרשימה והיו עליה כפתורים שונים ומשונים. "אתה בטוח שזה יעבוד?" שאלתי אותו. "אל תדאגי," הוא הרגיע אותי. "דיברתי עם המורים למדעים. הם גם עזרו לי להשיג את החלקים." "מה? השתגעת לגמרי?" "לא." הוא חייך. "הם מעוניינים רק בפרסום ובתהילה. לי אכפת רק מהתוצאות האמיתיות – בואם של החייזרים אל כדור הארץ." הוא נראה מהופנט. "הם יגיעו ושום דבר כבר לא יהיה חשוב. הכל ישתנה. המורים לא מבינים את זה, אז ניצלתי אותם כדי לבנות את המכונה. המכונה שתגשים את התוכנית הגדולה. המכונה שקוראת להם ומברכת אותם על בואם לכדור הארץ." "אתה מטורף." "לא אני לא." הוא חייך שוב. "וזאת ההוכחה." הוא לחץ על כפתור גדול. חיכינו בדממה. אחרי רבע שעה נמאס לי. "אתה רואה, שום דבר לא יצא מזה. עכשיו בוא איתי ו-" לא הספקתי לסיים את המשפט. קולות משונים נשמעו מעלינו. "זה קורה" אמר יוני. אורות נראו מעלינו וצורת מתאר עמומה החלה להתהוות בשמיים. "בוא נלך מכאן." אמרתי ליוני. חייזרים או לא חייזרים, אני רציתי הביתה. "לא!" הוא כמעט התחנן. "חכי עוד קצת." נשארתי שם. החללית – זה בפירוש היה כלי תחבורה מסוג כלשהו – התקרבה אל האדמה. פתח נפער בדופן המתכת שלה. נסוגתי לאחור עד שנתקלתי בקיר. התכופפתי שם וישבתי בשקט. יוני, לעומתי, התקרב אל החללית. מתוכה יצא יצור עם מבנה גוף דומה לשל אדם. הוא הרים את ידו. "ברוך הבא לכדור הארץ" אמר יוני והרים גם הוא את ידו. מהחללית יצאו עוד יצורים שנראו כמו היצור הראשון. היצור הראשון הרים את ידו יותר גבוה. ולחץ על ההדק. לא הספקתי אפילו לצעוק. יוני נפל על הארץ, החיוך הנרגש עדיין לא נמחק לחלוטין מפרצופו. כיווצתי את עצמי כמה שיכולתי. היצור הראשון פנה אלי: "זאת הייתה אזהרה בלבד. תגידי ל... גזע שלך שלא יתערב. אנחנו לא נמצאים שם בשבילכם, אז תישארו מחוץ לעניינים שלנו. זה ברור?" הייתי קפואה במקום. "הבנת אותי?" הוא שאל בנימת איום. הנהנתי לאט. "יפה. עכשיו תסתלקי מכאן מהר. ואל תשכחי להזהיר את שאר הגזע שלכם. בפעם הבאה לא נהייה כל כך סלחנים." קמתי והתחלתי לרוץ. מאחורי שמעתי את החללית ממריאה, לוקחת איתה את כל החלומות והתקוות, את כל הדברים שיוני האמין בהם. שיוני רצה להאמין בהם. הם ביקשו שאני אזהיר אתכם. אבל גם אם הם לא היו מבקשים, הייתי מספרת. אני רוצה שתדעו מה קרה באמת. אני רוצה שמותו של יוני לא יהיה לשווא – שהאנושות תלמד ממנו, תפיק ממנו לקח לעתיד. כאן אני מסיימת. אני לא יודעת מה אתם תעשו אחרי שתקראו את הסיפור הזה. אני מנסה לחזור לאורח חיים רגיל. אני מנסה, אבל אני עדיין מפחדת להסתכל אל השמיים.
תקשורת משדרת כבוד מאז הפעם הראשונה שפגשתי אותו יוני התעניין בחייזרים. אני עוד זוכרת את היום ההוא. נכנסתי לגן בחשש, אוחזת בחוזקה בידה של אימי. כל הילדים התקבצו כדי לקבל את פני. פרט ליוני. הוא ישב בתל החול הפרטי שלו ובנה דבר שמאוחר יותר הוסבר לי כ"בית לחייזרים הירוקים". התחברנו די מהר, הוא ואני. הוא – תמיד מדבר, תמיד מתכנן, חולם על חייזרים. אני – מקשיבה לשגעונות שלו, מעודדת, תומכת, אף פעם לא צוחקת. צמד נהדר ממש. בפעם הראשונה שביקרתי אותו נדהמתי לראות את כמות הציורים שהיו תלויים על קירות חדרו. היו שם עשרות ציורים ושירטוטים של חלליות, חייזרים וכוכבים. כששאלתי אותו על כך הוא אמר שאף פעם לא מוקדם מדי להתחיל לתכנן ושכל הציורים האלו הם רק התחלה של תוכנית גדולה. אבל מהי אותה תוכנית גדולה? על כך הוא לא ידע להשיב. הוריו לא ממש אהבו את התחביבים שלו, אבל הוא סירב בעקשנות לכל הצעותיהם לחוגים ומשחקים אחרים. הם היו מציעים לו ללכת לחוג כדורגל והוא היה מתחיל לדבר על החללית החדשה שהוא מתכנן. לבסוף הם פשוט התייאשו ועזבו אותו בשקט. גם בבית-הספר היינו ביחד. גם אז הוא עדיין היה כזה. הוא היה איתי בכיתה, והמורה נאלצה לא פעם לנזוף בו על חוסר הריכוז שלו. היא לא ידעה שהוא מתכנן דרכים לבשר לעולם החיצון על קיומינו. איך היא היתה אמורה לדעת? רק אותי יוני שיתף בדברים האלו. אפילו את ההורים שלו הוא לא שיתף. לטענתו הם "לא הבינו אותו כמו שצריך". אחרי שיוני למד לקרוא הוא היה מבלה שעות בקריאת כתבות כמו: "חדשות מן המאדים" ו"כוכב חדש התגלה!". הוא זנח את תקוותיו לתוכנית גדולה. "צריכה להיות אחת כזאת, אבל אני לא יודע מהי!" הוא היה אומר לי בתסכול. "את מבינה גלית? אני יודע שהתוכנית הגדולה תעבוד, אבל אני לא מצליח להגיע אליה!". אני, כמו תמיד, הרגעתי אותו ואמרתי לו שלא ידאג, שהוא עוד ימצא את התוכנית הגדולה. מצבו הדאיג אותי. ניסיתי לדבר עם הוריו, לרמוז להם שאולי כדאי שיקדישו קצת יותר תשומת לב לבנם, אבל הם כנראה החליטו שהוא משוגע ושאין מה לעשות בקשר לזה. אני הייתי היחידה שהייתה איתו בקשר, היחידה שאיתה הוא לא פחד לדבר ולחשוף את סודותיו ותקוותיו וכמובן, את אהבתו הגדולה ליצורים מן החלל. ניסיתי לעזור לו, אבל הנושא לא ריתק אותי כמו שהוא ריתק אותו. יכולתי להקשיב לו, כן, אבל לא יכולתי לעזור לו בתכנון התוכנית הגדולה שלו. בערך כשהתחלנו ללמוד בחטיבה יצא לי לקרוא את ספר המד"ב הראשון שלי. המלצתי ליוני בהתלהבות על הספר ועל הז'אנר, אבל הוא רק הסתכל עלי בצער. "גם את, גלית? את לא מבינה שברגע זה ממש אמרת לי שאת יכולה לוותר על הכל, לחיות חיים כמו כל בן-אדם" שפתיו התעוותו בבוז, "ולחיות את המציאות האמיתית רק בספרים? אני לא אוותר. אני עוד אמצא את התוכנית, את תראי. אני אוכיח לך ולכולם." "אבל זה רק ספר!" ניסיתי למחות. "וכן, אני לא חושבת שאתה צריך לחיות באשליות עד סוף ימיך! באיזה שהוא שלב זה לא יעבוד לך! אתה לא יכול לפחות לנסות? אני הקשבתי לך בסבלנות, עכשיו הגיע תורך להקשיב לי!" "את לא מבינה." הוא נאנח והתרחק ממני בצעדים כבדים. לא ניסיתי לשכנע אותו לחזור. הנחתי שממילא הוא יבין את האמת שבדברי, לאחר מחשבה. אבל הוא לא. הייתי צריכה לדעת שיוני לעולם לא יוותר. בכיתה ח' המורה שלנו הנהיגה בשכבה תוכנית חדשה – "תקשורת משדרת כבוד". בפעם הראשונה שהיא אמרה את שם התוכנית ראיתי את יוני מזדקף בכיסאו. עיניו כמו ניצתו לפתע, התעוררו לחיים. בהפסקה הוא בא ישר אלי, כאילו לא קרה בינינו כלום. "זה הפיתרון!" הוא אמר לי בהתרגשות. "תקשורת! אולי החייזרים נמצאים שם כל הזמן? אולי הם רק מחכים לסימן מאיתנו?" קיוויתי שהוא לא ימשיך באותו קו מחשבה. "אז?" שאלתי בקול סתמי. "את לא חושבת ששוה לפחות לנסות לתקשר איתם? תחשבי מה יקרה אם זה יעבוד." נמאס לי. "אתה יכול לנסות את מה שאתה רוצה. אבל אני מעדיפה להתרכז בדברים שחשובים באמת. בחיים האמיתיים שלנו." חשבתי שהוא יתעצבן, אבל הוא רק חייך קלות. "בסדר. אבל אם אני אצליח לבנות משהו, משדר לחלל, את תעזרי לי? את תבואי איתי לכאן ותנסי איתי את המכשיר?" "מה שתגיד" מלמלתי. "אז קבענו." הוא לחץ את ידי לרגע ויצא מהכיתה. חודש לאחר מכן, כשאני כבר הספקתי לשכוח מכל העניין, הוא התקשר אלי בערב. "הצלחתי! הצלחתי לבנות את זה! גלית, את מוכרחה לראות את זה. בואי לבית-ספר, עכשיו." "לבית-ספר?" שאלתי בהפתעה. "כן כן, בניתי את זה שם. אז את באה?" יכולתי כמעט לראות מחייך כששמע אותי אומרת כן. "יופי. אני מחכה לך." הורי לא היו בבית באותו יום. הם יצאו לארוחה, עם חברים. השארתי פתק קצר ליד הדלת, לקחתי חולצה ארוכה ויצאתי לכיוון בית-הספר. כשהגעתי לשם ראיתי את יוני מחכה לי ליד השער הראשי. "גלית! טוב שהגעת. בואי." הוא הוביל אותי במעלה המדרגות ואל החצר. ממנה ירדנו אל מגרשי הספורט. "זה כאן" הוא הוביל אותי לאחד מהמגרשים הקטנים. במגרש עמדה מכונה. היא הייתה גדולה ומרשימה והיו עליה כפתורים שונים ומשונים. "אתה בטוח שזה יעבוד?" שאלתי אותו. "אל תדאגי," הוא הרגיע אותי. "דיברתי עם המורים למדעים. הם גם עזרו לי להשיג את החלקים." "מה? השתגעת לגמרי?" "לא." הוא חייך. "הם מעוניינים רק בפרסום ובתהילה. לי אכפת רק מהתוצאות האמיתיות – בואם של החייזרים אל כדור הארץ." הוא נראה מהופנט. "הם יגיעו ושום דבר כבר לא יהיה חשוב. הכל ישתנה. המורים לא מבינים את זה, אז ניצלתי אותם כדי לבנות את המכונה. המכונה שתגשים את התוכנית הגדולה. המכונה שקוראת להם ומברכת אותם על בואם לכדור הארץ." "אתה מטורף." "לא אני לא." הוא חייך שוב. "וזאת ההוכחה." הוא לחץ על כפתור גדול. חיכינו בדממה. אחרי רבע שעה נמאס לי. "אתה רואה, שום דבר לא יצא מזה. עכשיו בוא איתי ו-" לא הספקתי לסיים את המשפט. קולות משונים נשמעו מעלינו. "זה קורה" אמר יוני. אורות נראו מעלינו וצורת מתאר עמומה החלה להתהוות בשמיים. "בוא נלך מכאן." אמרתי ליוני. חייזרים או לא חייזרים, אני רציתי הביתה. "לא!" הוא כמעט התחנן. "חכי עוד קצת." נשארתי שם. החללית – זה בפירוש היה כלי תחבורה מסוג כלשהו – התקרבה אל האדמה. פתח נפער בדופן המתכת שלה. נסוגתי לאחור עד שנתקלתי בקיר. התכופפתי שם וישבתי בשקט. יוני, לעומתי, התקרב אל החללית. מתוכה יצא יצור עם מבנה גוף דומה לשל אדם. הוא הרים את ידו. "ברוך הבא לכדור הארץ" אמר יוני והרים גם הוא את ידו. מהחללית יצאו עוד יצורים שנראו כמו היצור הראשון. היצור הראשון הרים את ידו יותר גבוה. ולחץ על ההדק. לא הספקתי אפילו לצעוק. יוני נפל על הארץ, החיוך הנרגש עדיין לא נמחק לחלוטין מפרצופו. כיווצתי את עצמי כמה שיכולתי. היצור הראשון פנה אלי: "זאת הייתה אזהרה בלבד. תגידי ל... גזע שלך שלא יתערב. אנחנו לא נמצאים שם בשבילכם, אז תישארו מחוץ לעניינים שלנו. זה ברור?" הייתי קפואה במקום. "הבנת אותי?" הוא שאל בנימת איום. הנהנתי לאט. "יפה. עכשיו תסתלקי מכאן מהר. ואל תשכחי להזהיר את שאר הגזע שלכם. בפעם הבאה לא נהייה כל כך סלחנים." קמתי והתחלתי לרוץ. מאחורי שמעתי את החללית ממריאה, לוקחת איתה את כל החלומות והתקוות, את כל הדברים שיוני האמין בהם. שיוני רצה להאמין בהם. הם ביקשו שאני אזהיר אתכם. אבל גם אם הם לא היו מבקשים, הייתי מספרת. אני רוצה שתדעו מה קרה באמת. אני רוצה שמותו של יוני לא יהיה לשווא – שהאנושות תלמד ממנו, תפיק ממנו לקח לעתיד. כאן אני מסיימת. אני לא יודעת מה אתם תעשו אחרי שתקראו את הסיפור הזה. אני מנסה לחזור לאורח חיים רגיל. אני מנסה, אבל אני עדיין מפחדת להסתכל אל השמיים.
