דוד גילאור1 המקורי
New member
תקשור חשוב - מרד העבדים- כמה שזה נכון
מאת יאיר לפיד אחי העבדים, תרשו לי לפתוח ולומר לכם, שלמרות כל מה ששמעתם, ולמרות כל מה שאתם עתידים לשמוע - אתם צודקים. בימים הקרובים ילעגו לכם, יגידו שאינכם ממוקדים ומניעיכם האמיתיים הם פוליטיים, יסבירו שהמחאה שלכם ילדותית ומפונקת, יציפו אתכם בשלל עובדות והחלטות ומספרים שכל מטרתם להסוות את העובדה שלא יעזור שום דבר - אתם עדיין צודקים. אתם צודקים משום שהפכתם לעבדים. הכבלים על ידיכם שקופים, השלשלאות על רגליכם בלתי נראות, אבל הן עדיין פוצעות אתכם. אתם עבדים למשכנתא, עבדים לשכר הדירה, עבדים למחירי המזון, עבדים למחירי הדלק. אתם עבדים לבירוקרטיה המשעבדת אתכם ולפקידות האדישה לגורלכם. עבדים לטייקונים המעבירים זה לזה מיליארדי שקלים, שחלקם הגדול נלקחו מכספי הפנסיה שלכם, מבלי שיטרחו לשאול אתכם או לתת לכם על כך דין וחשבון. עבדים לשלטון שהפך למועדון חברים סגור שבו לנצח אותם אנשים מתחלפים שוב ושוב באותם תפקידים, סוגרים עניינים בקריצת עין, ויודעים שלעולם לא יתבקשו לשלם את מחיר הכישלון. אתם עבדים מפני שעבדות היא מצב שבו אתה עובד ומישהו אחר מרוויח. אם הקוטג' עולה יותר, הדלק עולה יותר, שכר הדירה עולה יותר, התשלומים לבריאות עולים יותר, אבל אתם מרוויחים אותו דבר או פחות – אז מישהו אחר מרוויח. מישהו מקושר, מסודר, שחוקי המשחק נכתבו בשבילו. כי אם רוב מוחלט של מוצרי יסוד הוא יקר בהרבה מאשר באירופה או באמריקה, ובאותו זמן אתם מרוויחים הרבה פחות מאשר באירופה או באמריקה, אז זוהי עבדות מודרנית. איש אינו מצליף בנו בשוטים בשדות הכותנה, אבל גם לא צריך, אנחנו כבולים אל האדמה הזו לא פחות. פעם לפחות ידעו העבדים אצל מי הם עובדים. אם קראו לעבד "ג'פרסון", סימן שהוא עבד בשדה של ג'פרסון. העבדים המודרניים אינם יודעים אפילו מי מחזיק בקצה השני של הכבל. רשת סבוכה של קשרים סובבת את חייהם, מנהלת אותם מבלי שיידעו איך היא פועלת. אנחנו לא סוציאליסטים אחי העבדים, אבל אנו יודעים לזהות אי-צדק כשאנו רואים אותו. מעמד הביניים הישראלי משלם על מי שמתחתיו, וזה בסדר, ועל מי שמעליו וזה מאוד לא בסדר. הוא משלם על העניים, והמיסים שלו מחזיקים ילד אחד בבני-ברק וילד אחד באום-אל פאחם, ואין לנו על כך תלונה. כל חברה אנושית צריכה לדאוג לחלשיה. אבל איך קרה שהוא משלם גם על מי שמעליו? איך קרה שהכסף שאמור היה לאפשר לעבדים החדשים לגמור את החודש, הולך לקבוצות אינטרסים חזקות ממנו. בימים האחרונים הופנו הרבה אצבעות מאשימות החוצה מהמאהל. הן הופנו לטייקונים, להתנחלויות, לוועדים הגדולים, לחרדים, לעובדי המגזר הציבורי. מבחינת העבדים, הכל נכון. כי כשאתה עבד, כולם הופכים להיות אדוניך. כולם, כולל הפקידה בחברת החשמל שמרוויחה פי שישה מפקידה בתפקיד זהה במחלקה האונקולוגית בבית החולים, כולל המתנחל שקיבל כביש עד הבית, כולל האנשים שמוציאים שבעה מיליון שקלים על חתונה בעודם מבקשים הסדר חובות מהמוסדיים. מיהם המוסדיים? זה אני ואתם, דרך קרנות הפנסיה שלנו. באו כמה אנשים, הלוו מאתנו 150 מיליארד שקלים, ועכשיו לא בא להם להחזיר. מדוע השלטון מרשה לכל אלה להצטרף לשורת המכים? מפני שהוא יודע שנשתוק. העבדים הרי תמיד שותקים. אם הם מתחילים לצעוק ולכעוס, השלטון רק צריך לחכות. משהו כבר יגיע. המלחמה הבאה, פינוי המאחז הבא, ספטמבר הבא. הרי תמיד יקרה משהו שיאפשר לממשלה לשלוף את דגל הפטריוטיות ולנופף בו למול העבדים כדי שישתתקו. ישתתקו ויילכו למילואים, ישתתקו וישלמו שיעורים פרטיים לילדיהם כי מערכת החינוך אינה טובה מספיק, ישתתקו נבוכים מול הוריהם כשיבקשו עזרה בשכר הדירה, ישתתקו ויעמדו בפקק, שעות על שעות, בעוד עורפם נוזל זיעה ומכוניתם נוזלת דלק יקר להחריד, עומדים מעל לתוואי של הרכבת התחתית שהממשלה החליטה להקים כבר בשנות השבעים אבל מעולם לא בנתה. שכן זוהי תכונתם המובהקת ביותר של העבדים – הם בלתי נראים. השלטון שלנו, בעודו מחליף לחיצות ידיים סודיות מתחת לשולחן עם נציגי הטייקונים וקבוצות האינטרסים השונות, אינו זוכר רוב הזמן שהם קיימים. כבר יותר משנה שהאדונים נתניהו ושטייניץ מספרים לנו שהכלכלה הישראלית היא סיפור הצלחה, ואינם מבינים כמה זה מרגיז. הרי הכלכלה אינה מטרה, היא אמצעי המיועד לשפר את חיי האזרחים. הכלכלה אינה הצלחה אם המשכורות לא עלו, אם המחירים עדיין יקרים, אם רמת חייהם של העבדים ממשיכה כל הזמן לרדת. והכלכלה אינה יכולה להיחשב להצלחה אם איש אינו משלם את מחיר הכשלונות. האם מישהו שילם את מחיר הרכבת שלא באה? את מחיר מותה של הזקנה שאיש לא פינה מהמסדרון? את מחיר המתמחה הצעיר שנטש בזעם אין-אונים את בית החולים כי אינו יכול עוד? כמובן שלא. כי עבדים אינם מתים, הם רק מתחלפים.
מאת יאיר לפיד אחי העבדים, תרשו לי לפתוח ולומר לכם, שלמרות כל מה ששמעתם, ולמרות כל מה שאתם עתידים לשמוע - אתם צודקים. בימים הקרובים ילעגו לכם, יגידו שאינכם ממוקדים ומניעיכם האמיתיים הם פוליטיים, יסבירו שהמחאה שלכם ילדותית ומפונקת, יציפו אתכם בשלל עובדות והחלטות ומספרים שכל מטרתם להסוות את העובדה שלא יעזור שום דבר - אתם עדיין צודקים. אתם צודקים משום שהפכתם לעבדים. הכבלים על ידיכם שקופים, השלשלאות על רגליכם בלתי נראות, אבל הן עדיין פוצעות אתכם. אתם עבדים למשכנתא, עבדים לשכר הדירה, עבדים למחירי המזון, עבדים למחירי הדלק. אתם עבדים לבירוקרטיה המשעבדת אתכם ולפקידות האדישה לגורלכם. עבדים לטייקונים המעבירים זה לזה מיליארדי שקלים, שחלקם הגדול נלקחו מכספי הפנסיה שלכם, מבלי שיטרחו לשאול אתכם או לתת לכם על כך דין וחשבון. עבדים לשלטון שהפך למועדון חברים סגור שבו לנצח אותם אנשים מתחלפים שוב ושוב באותם תפקידים, סוגרים עניינים בקריצת עין, ויודעים שלעולם לא יתבקשו לשלם את מחיר הכישלון. אתם עבדים מפני שעבדות היא מצב שבו אתה עובד ומישהו אחר מרוויח. אם הקוטג' עולה יותר, הדלק עולה יותר, שכר הדירה עולה יותר, התשלומים לבריאות עולים יותר, אבל אתם מרוויחים אותו דבר או פחות – אז מישהו אחר מרוויח. מישהו מקושר, מסודר, שחוקי המשחק נכתבו בשבילו. כי אם רוב מוחלט של מוצרי יסוד הוא יקר בהרבה מאשר באירופה או באמריקה, ובאותו זמן אתם מרוויחים הרבה פחות מאשר באירופה או באמריקה, אז זוהי עבדות מודרנית. איש אינו מצליף בנו בשוטים בשדות הכותנה, אבל גם לא צריך, אנחנו כבולים אל האדמה הזו לא פחות. פעם לפחות ידעו העבדים אצל מי הם עובדים. אם קראו לעבד "ג'פרסון", סימן שהוא עבד בשדה של ג'פרסון. העבדים המודרניים אינם יודעים אפילו מי מחזיק בקצה השני של הכבל. רשת סבוכה של קשרים סובבת את חייהם, מנהלת אותם מבלי שיידעו איך היא פועלת. אנחנו לא סוציאליסטים אחי העבדים, אבל אנו יודעים לזהות אי-צדק כשאנו רואים אותו. מעמד הביניים הישראלי משלם על מי שמתחתיו, וזה בסדר, ועל מי שמעליו וזה מאוד לא בסדר. הוא משלם על העניים, והמיסים שלו מחזיקים ילד אחד בבני-ברק וילד אחד באום-אל פאחם, ואין לנו על כך תלונה. כל חברה אנושית צריכה לדאוג לחלשיה. אבל איך קרה שהוא משלם גם על מי שמעליו? איך קרה שהכסף שאמור היה לאפשר לעבדים החדשים לגמור את החודש, הולך לקבוצות אינטרסים חזקות ממנו. בימים האחרונים הופנו הרבה אצבעות מאשימות החוצה מהמאהל. הן הופנו לטייקונים, להתנחלויות, לוועדים הגדולים, לחרדים, לעובדי המגזר הציבורי. מבחינת העבדים, הכל נכון. כי כשאתה עבד, כולם הופכים להיות אדוניך. כולם, כולל הפקידה בחברת החשמל שמרוויחה פי שישה מפקידה בתפקיד זהה במחלקה האונקולוגית בבית החולים, כולל המתנחל שקיבל כביש עד הבית, כולל האנשים שמוציאים שבעה מיליון שקלים על חתונה בעודם מבקשים הסדר חובות מהמוסדיים. מיהם המוסדיים? זה אני ואתם, דרך קרנות הפנסיה שלנו. באו כמה אנשים, הלוו מאתנו 150 מיליארד שקלים, ועכשיו לא בא להם להחזיר. מדוע השלטון מרשה לכל אלה להצטרף לשורת המכים? מפני שהוא יודע שנשתוק. העבדים הרי תמיד שותקים. אם הם מתחילים לצעוק ולכעוס, השלטון רק צריך לחכות. משהו כבר יגיע. המלחמה הבאה, פינוי המאחז הבא, ספטמבר הבא. הרי תמיד יקרה משהו שיאפשר לממשלה לשלוף את דגל הפטריוטיות ולנופף בו למול העבדים כדי שישתתקו. ישתתקו ויילכו למילואים, ישתתקו וישלמו שיעורים פרטיים לילדיהם כי מערכת החינוך אינה טובה מספיק, ישתתקו נבוכים מול הוריהם כשיבקשו עזרה בשכר הדירה, ישתתקו ויעמדו בפקק, שעות על שעות, בעוד עורפם נוזל זיעה ומכוניתם נוזלת דלק יקר להחריד, עומדים מעל לתוואי של הרכבת התחתית שהממשלה החליטה להקים כבר בשנות השבעים אבל מעולם לא בנתה. שכן זוהי תכונתם המובהקת ביותר של העבדים – הם בלתי נראים. השלטון שלנו, בעודו מחליף לחיצות ידיים סודיות מתחת לשולחן עם נציגי הטייקונים וקבוצות האינטרסים השונות, אינו זוכר רוב הזמן שהם קיימים. כבר יותר משנה שהאדונים נתניהו ושטייניץ מספרים לנו שהכלכלה הישראלית היא סיפור הצלחה, ואינם מבינים כמה זה מרגיז. הרי הכלכלה אינה מטרה, היא אמצעי המיועד לשפר את חיי האזרחים. הכלכלה אינה הצלחה אם המשכורות לא עלו, אם המחירים עדיין יקרים, אם רמת חייהם של העבדים ממשיכה כל הזמן לרדת. והכלכלה אינה יכולה להיחשב להצלחה אם איש אינו משלם את מחיר הכשלונות. האם מישהו שילם את מחיר הרכבת שלא באה? את מחיר מותה של הזקנה שאיש לא פינה מהמסדרון? את מחיר המתמחה הצעיר שנטש בזעם אין-אונים את בית החולים כי אינו יכול עוד? כמובן שלא. כי עבדים אינם מתים, הם רק מתחלפים.