לעיתים אני מסתכל למעלה
לשמיים והכוכבים כל כך הרבה כוכבים . אני חושב לעצמי האם אלה נשמות או באמת כוכבים כמו שמספרים לנו, הם נראים כמו נשמות דולקות באור הלילה אלפי מליונים של נשמות. השקט הזה אותו אני ממש אוהב הוא מזכיר לי תקופה טובה בקיבוץ ,הייתי מטייל בלילה בעיקר עם השקט הזה לקול הצרצרים ,זה היה עושה לי ממש טוב. אך זה לא מה שרציתי לומר וזה כלל לא קשור לכוכבים אך בהחלט קשור לנשמה , לנשמה שלי , רוצה לתת לה מנוחה רוצה שתפסיק להיות נשמה פצועה ומתבודדת. לכן לאחר הרבה מאד היסוסים ותודות לכתומישמיש היקרה לי ולעוד כמה שדירבנו אותי כן לעשות את הצעד הזה ועם כמה שאני כרגע חולה ולא מרגיש טוב כל כך ויש לי חום קצת גבוה שבבוקר אני מקווה שהוא ירד , החלטתי סוף סוף לעשות את הצעד הזה הצעד הגדול ממנו אני הכי חושש ממנו אני נזהר כל כך הרבה זמן , ממנו אני ישאב רק כוחות נפשיים מחודשים להתמודד עם עצמי. הולך הביתה ! הולך לבקר את המשפחה בבוקר לבקר את אמא, את סבתא את האחייניות שלי המתוקות את כל אלה שלא העזתי ללכת ולבקר כבר למעלה מ 4 שנים . אני מאד פוחד , לא פוחד מהתגובה של המשפחה ההיפך אני בטוח שיקבלו אותי בזרועות פתוחות אך פוחד מעצמי מאיך אני ירגיש לאחר המחר ( היום ) . פוחד לחזור שבור הביתה למרות שאני יודע שכך אכן יהיה. הצעד הזה הוא מאד משמעותי לגביי מפני שבמצב כזה בעצם נשברת חומה ע נ ק י ת שהיתה מונחת לפניי כל השנים האלו. ועם כל הפחד הטעון כל כך הזה אני אסע, באמת הגיע הזמן ואני אסע. אז בהצלחה לי. אריה
