הספרייה הלאומית
גור חתולים רזה, קפוא ורועד מקור התגלה בתיבה להחזרת ספרים של ספרייה ציבורית באיווה, ביום הכי קר בשנה. הוא היה בן שמונה שבועות, אך לא נראה בן יותר משמונה ימים. הוא היה כל-כך רזה, שוויקי מיירון, הספרנית שגילתה אותו, ראתה כל צלע מצלעותיו.
החתלתול הקטן היה כה חלש עד שבקושי הצליח להרים את ראשו, ורעד ללא שליטה.
למרות שהתרומם בקושי, הצליח החתלתול לקרטע על רגליו שהיו מלאות בכוויות קור כדי לברך את ויקי ואת חברות הצוות האחרות של הספרייה בברכה של תודה ושלום, וכך שבה את ליבן.
לבקשתה של ויקי, שהצילה את הגור הקטן מגורל ודאי של מוות בקור, הסכימו בספרייה לגדל את החתלתול המתוק בתוך הספרייה. הם קראו לו דיואי, על שם מילטון דיואי, אחד הספרנים המפורסמים ביותר בעולם וממציא שיטת המיון שנקראה גם היא על שמו. מעין בדיחה פנימית של ספרנים.
במשך תשע-עשרה השנים הבאות הוסיף דיואי להקסים את באי הספרייה הציבורית בספנסר, איווה, והפך לסמל של העיירה הקטנה.
מיירון, אם חד הורית שעברה מני תלאות בחייה, ועל רבות מהן התגברה בעזרת החום והאהבה של דיואי, אף כתבה ספר על דיואי ועלילותיו, שתורגם לשפות רבות והפך אותו לחתול מפורסם. בטור מיוחד הסבירה למה כתבה את הספר:
"מדוע נכתב דיואי? כי נתבקשתי לכתוב את סיפורו. לא על ידי אדם אחד, אלא על ידי מאות, במשך שנים. תושבי העיירה, מבקרים, סוכני ספרים, כותבים מקצועיים (הם רצו לעזור), אנשים שרק קראו עליו במגזינים או ראו אותו בסרט תיעודי. היה משהו קסום בחתול הכתום החביב הזה ובספריית העיירה הקטנה שבה הוא גר.
אז, אחרי שנים שבהן אמרתי לא, סוף סוף אמרתי כן. דיואי מת לאחרונה, וחלק ממני בוודאי ידע שכתיבת ספר תשאיר אותו בחיי. כל דבר בספרייה הזכיר לי אותו: מכונת הצילום שעליה התחמם, דלפק הקבלה שבו נהג לרבוץ, עגלת הספרים עליה נהג לנסוע.
אז בעזרת כותב מקצועי, התחלתי להעלות על הנייר את כל הזיכרונות מדיואי: איך דיואי השתתף בכל "שעת סיפור", ניהל כל פגישה, ובאופן כללי הפך ספרייה קרה למקום חמים, מזמין וידידותי. הוא היה החבר הכי טוב שלי; הוא תמיד היה שם בשבילי. תמיד. אני מקווה שכיבדתי את חייו בהעברת חלק מהקסם שלו.
אני מקווה שתפסתי גם משהו אחר: את קסמן של ספריות ציבוריות. ספריות אינן מחסנים לספרים; הם מקום מפגש לבני אדם. ספרייה טובה היא לא מוסד, היא בית. יש בה מקומות ישיבה נוחים, שולחנות עבודה, מחשבים, אנשים ידידותיים וכן, לפעמים אפילו חתול. ספריות הן סוכנויות גדולות לקידום שיוויון הזדמנויות: הן מספקות מידע תעסוקתי, מידע פיננסי, טכנולוגיה, בידור וכל ספר שתרצו. בחינם. אני שונאת כשאנשים מהלכים על קצות האצבעות בספרייה. "זה לא בית קברות," אני רוצה לצעוק. "זה מקום חי. אז תחיו קצת!".
את דיואי אפשר למצוא גם בתרגום לעברית, בספריות הציבוריות הקרובות למקום מגוריכם/ן. ["דיואי", מאת ויקי מיירון, הוצאת מטר, מאנגלית: אליענה אלמוג]
היום אנחנו מציינים 90 שנים לפטירתו של הספרן מלוויל דיואי, ממציא שיטת דיואי למיון ספרים. אצלנו בספרייה הלאומית נהוגה שיטת המיון של ספריית הקונגרס (LC), כאשר באולם יהדות וישראל אנחנו משתמשים בשיטה מקומית שגרשום שלום ייסד ונבנתה לאורך שנים על ידי צוות הספרייה.
גור חתולים רזה, קפוא ורועד מקור התגלה בתיבה להחזרת ספרים של ספרייה ציבורית באיווה, ביום הכי קר בשנה. הוא היה בן שמונה שבועות, אך לא נראה בן יותר משמונה ימים. הוא היה כל-כך רזה, שוויקי מיירון, הספרנית שגילתה אותו, ראתה כל צלע מצלעותיו.
החתלתול הקטן היה כה חלש עד שבקושי הצליח להרים את ראשו, ורעד ללא שליטה.
למרות שהתרומם בקושי, הצליח החתלתול לקרטע על רגליו שהיו מלאות בכוויות קור כדי לברך את ויקי ואת חברות הצוות האחרות של הספרייה בברכה של תודה ושלום, וכך שבה את ליבן.
לבקשתה של ויקי, שהצילה את הגור הקטן מגורל ודאי של מוות בקור, הסכימו בספרייה לגדל את החתלתול המתוק בתוך הספרייה. הם קראו לו דיואי, על שם מילטון דיואי, אחד הספרנים המפורסמים ביותר בעולם וממציא שיטת המיון שנקראה גם היא על שמו. מעין בדיחה פנימית של ספרנים.
במשך תשע-עשרה השנים הבאות הוסיף דיואי להקסים את באי הספרייה הציבורית בספנסר, איווה, והפך לסמל של העיירה הקטנה.
מיירון, אם חד הורית שעברה מני תלאות בחייה, ועל רבות מהן התגברה בעזרת החום והאהבה של דיואי, אף כתבה ספר על דיואי ועלילותיו, שתורגם לשפות רבות והפך אותו לחתול מפורסם. בטור מיוחד הסבירה למה כתבה את הספר:
"מדוע נכתב דיואי? כי נתבקשתי לכתוב את סיפורו. לא על ידי אדם אחד, אלא על ידי מאות, במשך שנים. תושבי העיירה, מבקרים, סוכני ספרים, כותבים מקצועיים (הם רצו לעזור), אנשים שרק קראו עליו במגזינים או ראו אותו בסרט תיעודי. היה משהו קסום בחתול הכתום החביב הזה ובספריית העיירה הקטנה שבה הוא גר.
אז, אחרי שנים שבהן אמרתי לא, סוף סוף אמרתי כן. דיואי מת לאחרונה, וחלק ממני בוודאי ידע שכתיבת ספר תשאיר אותו בחיי. כל דבר בספרייה הזכיר לי אותו: מכונת הצילום שעליה התחמם, דלפק הקבלה שבו נהג לרבוץ, עגלת הספרים עליה נהג לנסוע.
אז בעזרת כותב מקצועי, התחלתי להעלות על הנייר את כל הזיכרונות מדיואי: איך דיואי השתתף בכל "שעת סיפור", ניהל כל פגישה, ובאופן כללי הפך ספרייה קרה למקום חמים, מזמין וידידותי. הוא היה החבר הכי טוב שלי; הוא תמיד היה שם בשבילי. תמיד. אני מקווה שכיבדתי את חייו בהעברת חלק מהקסם שלו.
אני מקווה שתפסתי גם משהו אחר: את קסמן של ספריות ציבוריות. ספריות אינן מחסנים לספרים; הם מקום מפגש לבני אדם. ספרייה טובה היא לא מוסד, היא בית. יש בה מקומות ישיבה נוחים, שולחנות עבודה, מחשבים, אנשים ידידותיים וכן, לפעמים אפילו חתול. ספריות הן סוכנויות גדולות לקידום שיוויון הזדמנויות: הן מספקות מידע תעסוקתי, מידע פיננסי, טכנולוגיה, בידור וכל ספר שתרצו. בחינם. אני שונאת כשאנשים מהלכים על קצות האצבעות בספרייה. "זה לא בית קברות," אני רוצה לצעוק. "זה מקום חי. אז תחיו קצת!".
את דיואי אפשר למצוא גם בתרגום לעברית, בספריות הציבוריות הקרובות למקום מגוריכם/ן. ["דיואי", מאת ויקי מיירון, הוצאת מטר, מאנגלית: אליענה אלמוג]
היום אנחנו מציינים 90 שנים לפטירתו של הספרן מלוויל דיואי, ממציא שיטת דיואי למיון ספרים. אצלנו בספרייה הלאומית נהוגה שיטת המיון של ספריית הקונגרס (LC), כאשר באולם יהדות וישראל אנחנו משתמשים בשיטה מקומית שגרשום שלום ייסד ונבנתה לאורך שנים על ידי צוות הספרייה.
קבצים מצורפים
-
דיואי.jpg