תראו דבר יפה

[הנחליאלי]

תראו דבר יפה

היום היה דיון מוסיקלי בפורום אחר, והחלטתי להביא לכם קטע יפה ממנו. דובר במוצרט. האם הוא עיבד את הרעיונות שלו או שהוליד אותם שלמים, בדומה למיתוס המקובל. לראיה דובר קצת בבטהובן. מאות רבות של טיוטות, והמון סימני מחיקות וכו'. וכתבי היד של מוצרט נקיים כל כך, וכמעט אין טיוטות של עבודתו. אבל יש כמה טיוטות. וברבות מהן אפשר לראות דרך ארוכה מאוד מסקיצה ראשונית ועד רעיון מוגמר. אני טענתי שזה שהוא לא עבד על הנייר, אין משמעותו שהוא לא עיבד את הרעיונות שלו כמו כל בעל מלאכה טוב, אף כי היה גאוני באופן מדהים. הבאתי טיוטה אחת כזאת להדגים את העניין הזה. זוהי טיוטה של יצירה מוכרת מאוד, שכשסיים את חיבורה כתב: היום סיימתי את חיבור היצירה הטובה ביותר שחיברתי עד כה. וזה היה קכל לא מוקדם במיוחד, באמצע המאה החמישית, כלומר בין 400 ו-500 הנה הטיוטה. מזהים את היצירה?

 

[הנחליאלי]

טוב הנה היצירה עצמה

זה הפרק האחרון מהחמישיה שלו לפסנתר ולכלי נשיפה, קכל 452. מפתיע לראות כמה רחוק הלך מוצרט מאז שהיה לו איזה קונספט בראש, איזו תחושת אווירה, איזו דמות (בשפה אופראית), איזה מצב רוח, שאותו הוא הגשים במנגינה נחמדה אבל בסטנדרטים שלו קצת עילגת, ועד שהגיע לביטוי המושלם של הקונספט הזה...

 

[הנחליאלי]

ואז עלתה בי התהייה

האם אפשר לקרוא לזה טיוטה? הרי אלה שתי מנגינות שונות לגמרי. אפשר להגיד שהוא ניסה משהו, זרק אותו, שמר על כמה מאפיינים, ופשוט עבר למשהו אחר. אז שקעתי במקור, ולאט לאט ראיתי שאכן זו טיוטה. כי כל המתאר של המנגינה החדשה טמון באופן נסתר למדיי במנגינה המקורית. כלומר מוצרט (מותר לנחש?) הקשיב למנגינה שלו, זיהה בה את המטמון, כלומר את האלמנט האידאלי, שהיה טמון בה, אבל מכוסה, נסתר למדיי, וחילץ אותו. כמו פסל שרואה את הפסל בגוש השיש, ומפסל עד שהפסל מתגלה במלוא יופיו. אז אחרי כמה טיוטות שלי, ביטאתי את הממצא הזה בצורה די פשוטה: קוראים את הכחולים, חוזרים להתחלה וקוראים את הכתומים ומקבלים בדיוק את המתאר של המנגינה הסופית.

 

[amitmis]

השערה מעניינת...

בכל אופן - עכשיו אני פשוט חייב לשמוע את היצירה הזו (בלי שום קשר לשורש הדיון עצמו)! תודה!

 

[הנחליאלי]

איזה כיף, לשמוע את היצירה הזאת בפעם הראשונה..

אם באמת זו הפעם הראשונה? הפלירטים הגדולים בין הפסנתר וקבוצת כלי הנשיפה בקונצ'רטי שלו מעידים על אהבתו הגדולה לקבוצה. אז אולי לא פלא שלהרכב הזה הוא כתב את "היצירה הטובה ביותר עד כה" שלו... (מרס, 1784, 19 כבר קונצ'רטי כתובים!) ועוד על משמעותם של כלי הנשיפה בשבילו, בספרו של הירשפלד "כך עושות כולן", אם נשאר ספק בלב מישהו...

 

[הנחליאלי]

תיקונון: 18 כתובים. 19 הוא 459

 

[הנחליאלי]

אופפס, עכשיו אני רואה שטעיתי

17 = 453 עם הפרק האחרון של הואריאציות על השיר הנחמד של הציפור שהוא קנה באותו קיץ. 18 = 456 אז 16 (451) הוא האחרון לפני החמישייה, אם באמת הקכלים משקפים בדיוק את הסדר ביצירות שנכתבו בצפיפות כזאת. סליחה על ההטעיה

 

[amitmis]

כן, הפעם הראשונה... ../images/Emo13.gif

 

[cut2]

יצירה מדהימה

שמאוחר יותר השפיעה על בטהובן לכתוב את אופוס 16 שלו, לאותו הרכב בדיוק. אני ממליץ בחום על הביצוע של רוברט לוין ונגנים מהאקדמיה למוסיקה עתיקה. ביצוע בכלי התקופה (כולל הפורטה-פיאנו המתבקש), שמאפשר את כל החום והאופטימיות שגלומה במוסיקה הזו. יצא בחברת דקה, וכולל בנוסף גם את החמישיה של בטהובן וגם את הסונטה לקרן ופורטה-פיאנו פרי עטו, אופ' 17).

 

[cut2]

אני לא בטוח שהבנתי

איך אמורים לקרוא את התווים שסימנת, מבחינת ערך ריתמי - להתייחס לערך המקורי או מה? כי זה קצת מוזר. בכל מקרה, תודה על ההודעות המעשירות.

 

[הנחליאלי]

אה, סליחה, לא דייקתי

לערכים הרתמיים כאן יש חשיבות משנית. פה ושם רואים התאמה. גם הגבהים באוקטוות לא מחייבים, חלק מהתווים המסומנים מדלגים באופן חופשי אוקטוות. מה שמחייב הוא מה שאפשר לקרוא לו Pitch succession, רצף הגבהים. העיקר הוא קו המתאר המלודי. כלומר, אפשר לראות שהמנגינה הסופית שזורה באופן מפותל במקצת בחצי השני של הטיוטה. ומה שמעניין מאוד בעיניי הוא, שדווקא המוטיב המאפיין של הפתיחה של המנגינה הסופית bflat bflat bflat ועוד אחד באוקטווה שלמעלה, נולד מתוך המעבר המקרי במקצת של הטיוטה בין החצי הראשון ובין החצי השני של המלודיה. ודרך אגב, מוטיב ה"צליל החוזר שלוש פעמים" הזה ממשיך ומשמש בהמשך הפרק בנושא השני.

 

[ת ל פ י ו ת]

מעתיק את תגובתי מלמעלה לכאן - עם תוספת

קיימים מקרים רבים נוספים דומים אצל מלחינים שונים. בסופו של דבר הדברים זכו להפשטה אצל קייג', שהתייחס ל-skyline של עיר כמתווה למלודיה. אגב - באך היה הנביא שחיבר יצירה כמתווה ללא ציון כלים (אמנות הפוגה) כך שכל גירסה, גם בכלים שבאך עצמו לא הכיר, מוסיפה ומחדשת והופכת את היצירה גם במובן זה לעכשווית תמיד ולאלמותית. ואם כבר באך - מה בדבר בניתוח של Helga Thoene על כורלים המסתתרים כהרמוניה לא-נשמעת בפרטיטות ובשקון לכינור סולו של באך? אחד הפרוייקטים המעניינים שאני מכיר. ולמעתעניינים - נגני ג'אז רבים נוהגים לעשות מעשה שהוא כמעט הפוך: הם "מסווים" בתוך האילתור את המוטיב העיקרי, ולעיתים קרובות גם מוטיבים הלקוחים מיצירות אחרות. לא מעט ציטוטים מיצירות קלאסיות "טבועות" בתוך פראזה של אילתור, ולעתים - לאוזן הרגישה - הנגן משתמש בשורה ההרמונית בלבד, או ברמיזות סגנוניות (בעיקר פסנתרני הג'אז).