תראו מה מצאתי... אני רוקמת כבר זמן מה

[קדרית באה]

תראו מה מצאתי... אני רוקמת כבר זמן מה

פורטרטים על בד שקוף... ואוכלת קש יש לציין...
ופתאום מצאתי את העבודות המדהימות האלו. איזה דיכאון!

 

[עדי מהכפר של סבא]

קודם כל מקסימות התמונות הרקומות תודה עלהשיתוף

לא הבנתי ..

כבר יצאת מהדיכאון מלהסתכל עליהן??? ולא הבנתי איך העבודות האלה על פורצלן "יקלו" עלייך מלאכול קש.. אגב קש מצריך שתיה מרובה...

סבלנות לא מציעה לך כי את זה כבר יש לך....

 

[קדרית באה]

פשוט השקעתי הרבה זמן ועבודה ברעיון, ופתאום

אני רואה מישהו אחר עם אותו הרעיון... זה מבאס כל כך..

 

[עדי מהכפר של סבא]

את מוכשרת לעלות על רעיון חדש נוסף

 

[ורדה וזהו]

לא שזה עוזר אבל קרו דברים כאילו עם פרס נובל

את תתגברי.
חזקה את אחותי.

 

[קדרית באה]

אם פרס נובל היה עומד על הפרק,

הייתי מתבאסת עוד יותר...

 

[אמאדובה]

מה איתך, זה לגמרי אחרת

אצלך פורטרטים, אצלה דמויות מהגב. בכלל לא אותו רעיון

בכל אופן קורה ששני אנשים עולים על אותו רעיון מצוין במקביל. לא צריך להכנס לדיכאון אלא לקבל השראה!

 

[קדרית באה]

כבר אמרתי לך פעם

שאני מתה עלייך?

 

[אמאדובה]

 

[נחמה שחורי]

'צטערת, לא הבנתי מה הקשר-

בין הריקמות (היפות, אין ויכוח!) לבין הפורצלן....

 

[קדרית באה]

האומנית היא ויאטנמית שהגיעה כפליטה לארה"ב. על

פי הבנתי, השילוב של הרקמה העדינה על משי שמתוח על כלי אוכל מספרת לצופה על סיטואציה בחיים היומיומיים שרגע היא כאן ורגע כבר לא. מין ייצוג של המושג ארעיות, המתח והשבריריות של רגע בזמן.
כמובן שפרשתי על פי הבנתי את ההסברים שלה, וכמובן שיתכן כי אני טועה...

 

[נחמה שחורי]

זה מתוכחם מדי בשבילי....

למרות שהפרשנות מעניינת...

 

[קדרית באה]

אני מכירה אותך. את מתוחכמת כשאת רוצה....

 

[נחמה שחורי]

כשמסבירים לי לאט- אני מבינה מהר....

 

[נחמה שחורי]

מתוחכם - כמובן.....