תרגום שלי ל"גבירה לשאלוט" לטניסון

[קוכולין]

תרגום שלי ל"גבירה לשאלוט" לטניסון

שלום לכולם, אני שמח להציג לכם עוד תרגום שלי, הפעם לשיר אנגלי מקסים, The Lady of Shalott מאת לורד אלפרד טניסון. למעשה מדובר בשיר המתקשר לסיפור מאגדות המלך ארתור- גבירת שאלוט ואהבתה לסר לנסלוט האגדי. כמובן שלא הצלחתי לתרגם מילה במילה, אבל ניסיתי לשמור על הצליל ועל רוח השיר ותוכנו. במקור יש בתים שנשמעים שונה מבחינת המשקל, ולכן יש קטעים השונים מבחינת המשקל גם בעברית (אף כי אין דיוק מבחינת התאמה בין משקל בתרגום למשקל במקור). אני מפרסם את התרגום והמקור במלואם, ואשמח לשמוע תגובות או הערות. גבירה לשאלוט- מאת לורד אלפרד טניסון משני צידי נהר עמוק עוטה הארץ כְּסוּת ירוק שָלְמָת שִיפּוֹן ושדה שֶעוֹר, עד קו האופק האפור. אך אם הדרך מובילה לקֶרֶת מגדלים דגולה, אומרת הוד ותהילה- טירת שר קָמֶלוֹט. הרחק ישקיפו הבריות, חבצלות יפיפיות, סביב אי עטור בצפצפות- קורא שמו שַאלוֹט. חוורו עצי הערבה בקול נהי קודר, חדרה צמרמורת בעלים ורוח קל דוקר, יכו המִשְבָּרִים באי, לעד יזרום נהר, נחשול המים הגועש רועם ושוב נשבר, טירת שר קָמֶלוֹט. ארבע קירות אפרוריים ומגדלים ארבע, השקיפו מחלון זכוכית בו אור חיוור גווע, בשדה פרחים חבק האי אשר ליבה כבה- גבירה לשַאלוֹט. על הגדה סוסים כחושים, יגרורו אט דוברות קרשים, סירה שֵמֶשִי מפרשה, חולפה עוברה בגְעַשָה, הרחק לקָמֶלוֹט. אותה ראה מי דאובה, אצל חלון בדד יושבה, היטב נודעה בכאבה- גבירה לשַאלוֹט. רק משכימי קום שעוברים, ובשדות שעור קוצרים, שומעים הד צליל וקול שירים, ממי נהר, מעברים- לעבר קָמֶלוֹט. ועם שקיעה יגעו מאד, אך הם יוסיפו לעבוד, לאור קרניים עמומות, עורמים בשקט אלומות. הם מקשיבים לרחשים, "זאת הפיה", הם לוחשים, "גבירה לשַאלוֹט". ושם אורגת יום וליל, אריג כשפים מאור וצל, שמעה קול לחש: כי נגזר על נשמתה גורל אכזר, באם מבט עינה נותר- לעבר קָמֶלוֹט. אך לא ידעה צפונות עתיד, הוסיפה לארוג תמיד, לא הרהרה בדין מחריד- גבירה לשַאלוֹט. בבדולח המראה שוקטה, נישא אליה מבטה, ושם תראה בין שדות חיטה, את דרך קָמֶלוֹט. צללי עולם בה משתקפים, נהר גועש, צווחות שחפים, בדרך כפריים חולפים- הרחק משַאלוֹט. ולעיתים עלמות הכפר, הולך כושל לו אב מנזר, רועה כבשים יפה שיער, או משרת לבוש ענבר- לעבר קָמֶלוֹט. בבדולח לעיתים תראה, רוכבים בטור עורפי גאה, אף אבירים- לבה דואב, כי לה אין כל אביר אוהב- גבירה לשַאלוֹט. בטווח חיצים ממגדלה, רכב סוסו בצהלה, חמה בין שעורים עולה, זוהר אורה בתהילה- עלי סיר לָנְסֶלוֹט. אביר אדום לעד יכרע, במגנו אל מול גבירה, נשקף אורו כִּבְּעֵירה- הרחק בשַאלוֹט. זהר באבן חן רסנו, צלצל ושר בדַנְדֵנוֹ, ככוכבים בשמי גנו, זהר בטוהר מגנו- רכב לקמלוט. וקרן יער הוא חגר, האור על שריונו נשבר, צלולה קרנו כמי נהר, לצד אי שאלוט בשחק אין ענן אפור, כחול האופק ובאור יזהר אוכף סוסו מעור, מִפֶּלֶד שריונו צחור- ירכב לקָמֶלוֹט. כגון כוכב שביט זוהר, בליל ארגמן בוער, בכסות הכוכבים כנר, אורו על שַאלוֹט. זהר מצחו באור יקר, סוסו כסערה דהר, על שריונו נשפך, נסער בתלתלים שחור השיער- שעט לקָמֶלוֹט. דהר אל תוך ראי נהר, בנתזים צלולים נשבר, ו"טִירָה לִירָה" בקול שר, זימר סיר לָנְסֶלוֹט. נטשה מיד את האריג, בחדר דישדשה, השקיפה על קסדת פלדה, בלא קול לחשה, הלוך ושוב היא צעדה ולהשקיף ביקשה- לעבר קָמֶלוֹט. ריחף מבעד לחלון אריג קסמים גועש, הפליג הרחק במי נהר, בכפור כבתה האש, והראי שבחדרה מקיר לקיר נסדק, "אבוי, נחתם מר גורלי!" ליבה בלי קול צעק- גבירה לשַאלוֹט. ויער אפלולי ומר, נסער ונד ברוח קר, געש בזעף הנהר, וגשם זלעפות סער- בדרך קמלוט. היא העפילה על סירה, בצל של ערבה קודרה, חרטה על החרטום אימרה- "גבירה לשאלוט". ובמורד מימי נהר, חזון אימים בלב זהר, תראה את גורלה המר, נשאה מבט זגוגי וקר- לעבר קמלוט. בטרם החמה פנתה, איבדה לעד את סירתה, והנהר חבק אותה- גבירה לשאלוט. כשלג צח גון שמלתה, היא נסחפה בבעתה, כבה האור באדרתה, בכפור הליל ראתה- את קֶרֶת קמלוט. לשם סחף אותה נהר, שמעו שדות קול שיר מוכר, גווע לעד בצל ההר- גבירה לשאלוט. קול שיר שמעו, נוגה וקר אך הוד לו וקדושה, עיתים נסער, קורע לב, עיתים אך לחישה, עד כי קפא לו דם ליבה, גופה אט נתקשה, חשכו עיניה והשקיפה, בייאוש ביקשה- את קֶרֶת קמלוט. כי בטרם הגיעה לעיר הבירה, לראשון הבתים בם תזהר נהרה, היא חדלה מלשיר וגוועה בשירה, גבירה לשאלוט. מעל מגדל ואכסדרה, בינות בתים בעיר שמורה, זרמה גווייה וזהרה, באור הסהר כה חיוורה- לקֶרֶת קמלוט. בחרדה הם נוהרים, גבירות וכל האבירים, ועל חרטום ספינה קוראים- "גבירה לשאלוט" שלמה זה? ומה אירע? ובארמון גוועה שירה, אורות כבו ואבירים ברעדה מעברים, הם מצטלבים, ממהרים בקֶרֶת קמלוט. רק לָנְסֶלוֹט מעט הרהר, "יפה היתה", בלאט אומר, "חבל, חבל על שכמותה יחמול האל על נשמתה- גבירה לשאלוט". (המקור בהודעה הבאה)

 

[קוכולין]

גבירה לשאלוט- המקור האנגלי

The Lady of Shalott I. On either side the river lie Long fields of barley and of rye, That clothe the world and meet the sky; And through the field the road runs by To many-towered Camelot, And up and down the people go, Gazing where the lilies blow Round an island there below, The island of Shalott. Willows whiten, aspens quiver, Litle breezes dusk and shiver Through the wave that runs forever By the island in the river Flowing down to Camelot Four gray walls, and four gray towers Overlook a space of flowers, And the silent isle imbowers The Lady of Shalott. By the margin, willow-veiled Slide the heavy barges trailed By slow horses; and unhailed The shallop flitteth silken-sailed Skimming down to Camelot: But who hath seen her wave her hand? Or at the casement seen her stand? Or is she known in all the land, The Lady of Shalott. Only reapers, reaping early In among the bearded barley, Hear a song that echoes cheerly From the river winding clearly, Down to towered Camelot. Andby the moon th reaper weary. Piling sheaves in uplands airy, Listening, whispers, "'Tis the fairy Lady of Shalott." II. There she weaves by night and day A magic web with colors gay. She has heard a whisper say , A curse is on her if she stay To look down to Camelot. She knows not whatthe curse may be, And so she weaveth steadily, And little other care hath she, The Lady of Shalott. And moving throuh a mirror clear That hangs before her all the year, Shadows of the world appear There she sees the nighway near Winding down to Camelot: There the river eddy whirls, And there the surly willage churls, And the red cloaks of market girls Pass onward from Shalott. Sometimes a troop of damsels glad, An abot on an amblin pad, Sometimes a curly shepherd lad, Or long-haired page in crimson clad, Goes by to towered Camelot; And sometimes through the mirror blue The knights come riding two and two: She hath no loyal knight and true, The Lady of Shalott. III. A bow-shot from her bower eaves, He rode between the barley sheaves, The sun came dazzling through the leaves, And flamed upon the brazen greaves Of bold Sir Lancelot. A red-cross knight forever kneeled To a lady in his shield, That sparkled on the yellow field, Beside remote Shalott. The gemmy bridle glittered free, Like to some branch of stars we see Hung in the golden Galaxy, The bridle bells rang merrily As he rode down to Camelot; And from his blazoned balark slung A might silver bugle hung, And as he rode his armor rung, Beside remote Shalott. All in the blue, unclouded weather Thick-jeweled shone the saddle leather, The helmet and the helmet feather Burned like one burning flame together, As he rode down to Camelot. As often through the purple night, Below the starry clusters bright, Some bearded meteor, trailing light, Moves over still Shalott. His broad clear brow in sunlight glowed; On burnish'dhooves his war horse trode; From underneath his helmet flowed His coal-black curls as on he rode, As he rode down to Camelot. From the bank an dfrom the river He flashed into the crystal mirror, "Tirra lirra," by the rive Sang Sir Lancelot. She left the web, she left the loom, She made three paces through the room, She saw the helmet and te plume, She looked down to Camelot. Out flew the web and floated wide; The mirror cracked from side to side; "The curse is come upon me," cried The Lady of Shalott. IV. In the stormy east wind straining, The pale yelow woods were waning, The broad stream in his banks complaining, Heavily the low sky raining Over towered Camelot; Down she came and found a boat Beneath a willow left afloat, And round about the prow she wrote "The Lady of Shalott." And down the river's dim expanse Like some bold seer in a trance, Seeing all his own mischnce-- With a glassy countenance Did she look to Camelot; And at the closing of the day She loosed the shain, and down she lay; The broad stream bore her far away, The Lady of Shalott. Lying, robed in snowy white That loosely flew to left and right--- The leaves upon her falling light-- Through the noises of the night She floated down to Camelot: And as the boathead wound along The willowy hills and fields among, They heard her singing her last song, The Lady of Shalott. Heard a carol, mournful, holy, Shanted loudly, chanted lowly, 'Til her blood was frozen slowly, And her eyes were darkened wholly, Turned to towered Camelot. For 'ere she reached upon the tide The first house by the waterside, Singing in her song she died, The Lady of Shalott. Under tower and balcony, By garden wall and gallery, A gleaming shape she floated by, Dead-pale between the houses high, Silent into Camelot. Out upon the wharfs they came, Knight and burgher, lord and dame, And round the prow they read her name, "The Lady of Shalott.' Who is this? and what is here? And in the ligted palace near Died the sound of royal cheer; And they crossed themselves for fear, All the Knights of Camelot: But Lancelot mused a little space; He said, "She has a lovely face; God in his mercy, lend her grace, The Lady of Shalott."

 

[Y. Welis]

נחמד! לא מרבים לתרגם את טניסון

בימינו, וחבל שכך. הוא משורר מאוד מובן וצבעוני. זו עבודה מעניינת, גם אם יש נקודות שאני הייתי עושה אחרת. אגב זה, הפואמה סיפקה השראה לשני ציורים ידועים של הציירים הפרה-רפאליטים הולמן-האנט, ו-וואטרהאוס המצויין. היא אגב לא מבוססת ישירות על ספרו של מאלורי (שם היא קרויה 'העלמה היפה מאסקאלוט'), אלא על עיבוד איטלקי.

 

[קוכולין]

הציורים יפים מאד, במיוחד השני

זה של ווטרהאוס. מתאימים מאד לרוח השיר, ותודה.

 

[קוכולין]

גירסה מתוקנת לתרגום

אני מפרסם כאן עוד פעם את תרגום השיר, עם כמה תיקונים אשר הצביעו עליהם, באדיבותם, חברים בפורום תרגום ועריכה בנענע. גבירתו של שאלוט- מאת לורד אלפרד טניסון משני צידי נהר עמוק עוטה הארץ כְּסוּת ירוק שָלְמָת שִיפּוֹן ושדה שֶעוֹר, עד קו האופק האפור. אך אם הדרך מובילה לקֶרֶת מגדלים דגולה, אומרת הוד ותהילה- טירת שר קָמֶלוֹט. הרחק ישקיפו הבריות, חבצלות יפיפיות, סביב אי עטור בצפצפות- קורא שמו שַאלוֹט. חוורו עצי הערבה בקול נהי קודר, חדרה צמרמורת בעלים ורוח קל דוקר, יכו המִשְבָּרִים באי, לעד יזרום נהר, נחשול המים הגועש רועם ושוב נשבר, טירת שר קָמֶלוֹט. קירות אפרוריים מתים, אבני מגדל ארבע, השקיפו מחלון זכוכית בו אור חיוור גווע, בשדה פרחים חבק האי אשר ליבה כבה- גבירתו של שאלוט. על הגדה סוסים כחושים, יגרורו אט דוברות קרשים, סירה שֵמֶשִי מפרשה, חולפה עוברה בגְעַשָה, הרחק לקָמֶלוֹט. אותה ראה מי דאובה, אצל חלון בדד יושבה, היטב נודעה בכאבה- גבירתו של שאלוט. רק משכימי קום שעוברים, ובשדות שעור קוצרים, שומעים הד צליל וקול שירים, ממי נהר, מעברים- לעבר קָמֶלוֹט. ועם שקיעה יגעו מאד, אך הם יוסיפו לעבוד, לאור קרניים עמומות, עורמים בשקט אלומות. הם מקשיבים לרחשים, "זאת הפיה", הם לוחשים, "גבירתו של שאלוט". ושם אורגת יום וליל, אריג כשפים מאור וצל, שמעה קול לחש: כי נגזר על נשמתה גורל אכזר, באם מבט עינה נותר- לעבר קָמֶלוֹט. אך לא ידעה צפונות עתיד, הוסיפה לארוג תמיד, לא הרהרה בדין מחריד- גבירתו של שאלוט. בבדולח המראה שוקטה, נישא אליה מבטה, ושם תראה בין שדות חיטה, את דרך קָמֶלוֹט. צללי עולם בה משתקפים, נהר גועש, צווחות שחפים, בדרך כפריים חולפים- הרחק משַאלוֹט. ולעיתים עלמות הכפר, הולך כושל לו אב מנזר, רועה כבשים יפה שיער, או משרת לבוש ענבר- לעבר קָמֶלוֹט. בבדולח לעיתים תראה, רוכבים בטור עורפי גאה, אף אבירים- לבה דואב, כי לה אין כל אביר אוהב- גבירתו של שאלוט. בטווח חיצים ממגדלה, רכב סוסו בצהלה, חמה בין שעורים עולה, זוהר אורה בתהילה- עלי סיר לָנְסֶלוֹט. אביר אדום לעד יכרע, במגנו אל מול גבירה, נשקף אורו כִּבְּעֵירה- הרחק בשַאלוֹט. זהר באבן חן רסנו, צלצל ושר בדַנְדֵנוֹ, ככוכבים בשמי גנו, זהר בטוהר מגנו- רכב לקמלוט. וקרן יער הוא חגר, האור על שריונו נשבר, צלולה קרנו כמי נהר, לצד אי שאלוט. בשחק אין ענן אפור, כחול האופק ובאור יזהר אוכף סוסו מעור, מִפֶּלֶד שריונו צחור- ירכב לקָמֶלוֹט. כגון כוכב שביט זוהר, בליל ארגמן בוער, בכסות הכוכבים כנר, אורו על שַאלוֹט. זהר מצחו באור יקר, סוסו כסערה דהר, על שריונו נשפך, נסער בתלתלים שחור השיער- שעט לקָמֶלוֹט. דהר אל תוך ראי נהר, בנתזים צלולים נשבר, ו"טִירָה לִירָה" בקול שר, זימר סיר לָנְסֶלוֹט. נטשה מיד את האריג, בחדר דישדשה, השקיפה על קסדת פלדה, בלא קול לחשה, הלוך ושוב היא צעדה ולהשקיף ביקשה- לעבר קָמֶלוֹט. ריחף מבעד לחלון אריג קסמים גועש, הפליג הרחק במי נהר, בכפור כבתה האש, והראי שבחדרה מקיר לקיר נסדק, "אבוי, נחתם מר גורלי!" ליבה בלי קול צעק- גבירתו של שאלוט. ויער אפלולי ומר, נסער ונד ברוח קר, געש בזעף הנהר, וגשם זלעפות סער- בדרך קמלוט. היא העפילה על סירה, בצל של ערבה קודרה, חרטה על החרטום אימרה- "גבירתו של שאלוט". ובמורד מימי נהר, חזון אימים בלב זהר, תראה את גורלה המר, נשאה מבט זגוגי וקר- לעבר קמלוט. בטרם החמה פנתה, איבדה לעד את סירתה, והנהר חבק אותה- גבירתו של שאלוט. כשלג צח גון שמלתה, היא נסחפה בבעתה, כבה האור באדרתה, בכפור הליל ראתה- את קֶרֶת קמלוט. לשם סחף אותה נהר, שמעו שדות קול שיר מוכר, גווע לעד בצל ההר- גבירתו של שאלוט. קול שיר שמעו, נוגה וקר אך הוד לו וקדושה, עיתים נסער, קורע לב, עיתים אך לחישה, עד כי קפא לו דם ליבה, גופה אט נתקשה, חשכו עיניה והשקיפה, בייאוש ביקשה- את קֶרֶת קמלוט. כי בטרם הגיעה לעיר הבירה, לראשון הבתים בם תזהר נהרה, היא חדלה מלשיר וגוועה בשירה, גבירתו של שאלוט. מעל מגדל ואכסדרה, בינות בתים בעיר שמורה, זרמה גווייה וזהרה, באור הסהר כה חיוורה- לקֶרֶת קמלוט. בחרדה הם נוהרים, גבירות וכל האבירים, ועל חרטום ספינה קוראים- "גבירתו של שאלוט" שלמה זה? ומה אירע? ובארמון גוועה שירה, אורות כבו ואבירים ברעדה מעברים, הם מצטלבים, ממהרים בקֶרֶת קמלוט. רק לָנְסֶלוֹט מעט הרהר, "יפה היתה", בלאט אומר, "חבל, חבל על שכמותה יחמול האל על נשמתה- גבירתו של שאלוט".

 

[Y. Welis]

בעניין כותרת השיר

נשמע כאילו 'שאלוט' הוא אדם, כאשר מדובר במקור בשם של מקום (מאלורי מפרש אותו כשם אחר לגילדפורד). 'הגבירה משאלוט' אולי עשוי להתאים יותר.

 

[קוכולין]

יש בעית משקל עם "הגבירה משאלוט"

שאלוט הוא שם של אי. למעשה, זה מצויין במפורש בבית הראשון של השיר. לכן, גבירתו של שאלוט, לדעתי, מתאים לתוכן כאן. בכל מקרה, זה יותר טוב מהגירסה הקודמת שלי, גבירה לשאלוט.

 

[Knight of Darkness]

אולי יותר טוב יהיה "גבירת שאלוט"?