קטע לתרגיל של אלודאה
http://www.tapuz.co.il/forums2008/articles/article.aspx?forumid=438&aId=104676 (יצא לי כמעט כפול ממה שהיא ביקשה, אבל ראיתי שגם אחרים חרגו ככה שזה נראה לי בסדר יחסית למרות שזה ממש לא יצירת מופת.)
האדם
הלכתי במורד הרחוב הראשי, ולפתע הבחנתי בו. הוא נבח נביחה מחרישת אוזניים לכיוון חתול שברח. אם לא הייתי רואה אותו, אז בטח הייתי חושב שמדובר בכלב גדול איזה רוטוויילר או משהו, אבל הוא היה ממש קטן וחמוד. פניתי לכיוונו וליטפתי אותו. פתאום שמעתי קול: "הופ, מה נהיה?!"
הבטתי מסביבי ולא ראיתי אף אחד. משהו כאן לא הסתדר לי. פניתי ללטף אותו בשנית, ואז הוא אמר: "תזהר, למה אני אנשך לך את הביצים." הייתי יכול להישבע שהוא הזיז את שפתיו בהתאם למה שנאמר.
הורדתי את הידיים ממנו. זה היה נראה לי ממש מוזר והתחלתי לחשוב שהשתגעתי או שאכן... "כן, אני כלב מדבר יא סתום." הוא אמר כאלו קרא את מחשבותיי.
נפגעתי מהבוטות שלו. הייתי חייב איכשהו לענות משהו תקיף. רונה תמיד הייתה אומרת לי לעמוד לי שלי, אבל כל מה שיצא לי מפי היה "מה?"
"אמרתי... ש...אני כלב מדבר יא סתום." הכלב אמר בקול יותר חזק. "אתה חירש או משהו?!"
"תקשיב," אזרתי אומץ ואמרתי לו, "הדיבור שלך לא מתאים לי, בבקשה תדבר בצורה יותר מכבדת."
בתגובה הוא הוציא שורה של נביחות קלות שדי דמתה לצחוק. "למה מה תעשה לי. מה?" אמר.
שתקתי. לא ידעתי לדעת מה להגיד. הייתי חייב לנצח כאן הייתי חייב. בייחוד שהיה לי את האומץ להתחיל.
לפתע הבזיק במוחי רעיון. הוצאתי את הפלאפון שלי ואמרתי לו: "אני אתקשר למכלאה."
זה עבד. ראיתי אותו מוציא יבבה ומניח את ראשו על הרצפה. "לא, אל תעשה את זה!"
חייכתי והרגשתי טעם המתוק בפי. "אז אתה חוזר על דבריך או..." לחצתי על כמה כפתורים אקראיים בטלפון. "כן, כן, אני חוזר על דבריי, תפסיק!" הוא ענה.
הלכתי משם. הבנתי שזו נקודת מפנה בחיי.
הכלב
מיצי הזה ממש נמאס עליי, אז נתתי לו נביחה של החיים שלי. הברחתי אותו. ממש שפן. פתאום שמעתי צעדים מאחורי והרגשתי מגע בראשי. הבטתי למעלה וראיתי איזה חננה מהסרטים. "הופ, מה נהיה?" אמרתי לו.
הוא הסתכל סביבו כאלו וידא שאף אחד לא מבחין, ואז שלף את ידו. אני רגיל לניסיונות חטיפה כאלה, אז התחלתי לאיים "תזהר, למה אני אנשך לך את הביצים". בני אדם מאוד רגישים לדברים האלה. זה אפילו לא כזה נורא. קצת כואב וגמרנו. הוא ויתר מהר מידי והוריד את היד במהרה. ראיתי אותו בוהה בי במבט מופתע. הבנתי שטעיתי והטיפש הזה לא מאמין שאני מדבר.
"כן, אני מדבר, יא סתום." אמרתי.
הוא המשיך לבהות בי, ואז המשיך להגיד "מה?". זה ממש היה נראה כאלו הנחנח הזה צריך השתלת בינה.
הסברתי את העניין בצורה יותר שאפילו ילד קטן יבין: "אמרתי... ש...אני כלב מדבר יא סתום. אתה חירש או משהו?!"
נראה שסוף סוף הוא קלט. שמחתי שאני יכול לחזור לעשות דברים יותר מעניינים עם הזמן שלי. היקר פי כמה וכמה מזמנו, ואז הוא שוב פלט פנינים מפיו:
"תקשיב," הוא אמר ברעד. את הפחד שלו אפשר היה להריח מקילומטר. אפילו בני אדם היו מבחינים בזה. "הדיבור שלך לא מתאים לי, בבקשה תדבר בצורה יותר מכבדת."
להגיד את האמת? זה קרע אותי. פשוט צחקתי לו בפרצוף ותאמינו לי לא צחקתי ככה מלא זמן.
"למה מה תעשה לי מה?" עניתי לו.
הוא המשיך לבהות בי במבט הסתום הזה, ושלף את הפלאפון. בטח הולך לבכות לאימא, חשבתי לעצמי, ואז הוא אמר: "אני אתקשר למכלאה".
באותה שנייה נזכרתי בכלא הזה עם כל הכלבים המלוכלכים האלה שאין בו אפילו ספרייה.
"לא, אל תעשה את זה!" ביקשתי ממנו תוך שמירה על כבודי, אבל הוא היה בשלו. ככה זה בני אדם. אין להם שום חמלה לבעלי חיים. הוא חייך אליי והמשיך, "אז אתה חוזר על דבריך או..." והחל לחייג למכלאה. "כן, כן, אני חוזר על דבריי, תפסיק!" עניתי במהרה.
הוא הלך והרגשתי מושפל. ממש מזעזע מה שהחלאה הזה עשה לי. פשוט צער בעלי חיים.
