[המשך]
[המשך:] "בשנת אלפיים ושש." סטיב כספי הניח את ידו על פיו, ובהה במסך. למשך זמן ארוך לא אמר דבר. "אני לא מאמין," לחש. "אני לא מאמין. הו! מסך פיקסלים! אלוהים אדירים! האישה הזו מטורפת!" הוא חפן את ראשו בידיו. מבלי להביט בה, לחש בקול רועד, "היא אמרה לך לצלצל אלי? זו מתיחה?" "לא, לא!!" היא נואשה מלעצור את הדמעות, והחלה להתייפח. "היא בכלל אינה יודעת שהתקשרתי אליך. בבקשה, אל תספר לה. היא אפילו אינה יודעת שאני יודעת מי אתה." הוא הרגיע את עצמו במאמץ רב, וכשהוא נמנע עדיין מלהביט בעיניה, אמר, "כיצד את בכלל מדברת אתי? איך ייתכן שאני מסוגל לראות אותך?" "אני מחוברת לרשת," ענתה כאילו היה זה דבר מובן מאליו. מי לא היה מחובר? מה קורה למבוגרים האלה מהמאה הקודמת? אך דומה שלסטיב לא היה הדבר מובן מאליו. "את... מחוברת... לרשת?!" הוא חזר על המילים כאילו שזה נשגב מבינתו. "האישה הזו יצאה מדעתה לגמרי!" הוא השפיל את עיניו. "היא כנראה חשבה שזה מצחיק," מלמל לעצמו. היא חדלה מלהתייפח, אך הדמעות המשיכו לזלוג. מה שעובר עכשיו על סטיב, לא היה לו קשר אליה. לא עם כל הקשקושים על הרשת, ופיקסלים, ושאוליביה מטורפת. "אה... סטיב..." "או אירוני," המשיך למלמל. "מה עובר לה בראש לעזאזל?" "מר כספי!" הוא נאנח, והביט בה בעיניים עצובות ומלאות חמלה. "מדוע התקשרת אלי, גליניס?" היא שאפה עמוקות והחניקה יבבה, "בשביל דבר אחד בלבד... רציתי לשאול אם אתה מכיר אותי." "כן, אני מכיר אותך, גליניס," אמר בקול הרגוע ביותר שלו. "הייתי שם כאשר... נולדת." המילה האחרונה לא נהגתה בקלות. ואז הישיר אליה מבט, ועיניו היו עצובות: "האם את מכירה אותך, גליניס?" משהו בדרך בה שאל את השאלה כמעט הקפיץ אותה מכיסאה. אך היא ענתה בכל זאת, וניווטה את השיחה לכיוון המתאים. "אני יודעת שאוליביה היא אימי. ואני חושבת שאתה אבי." הוא הופתע, אך רק לשניה. "אני איני אביך, גליניס," אמר בקולו העצוב. ואז התחלף הניצוץ בעיניו לזעם, "זה מה שאוליביה אמרה לך?" "לא, לא, אני נשבעת! היא לא הזכירה את שמך מעולם!" היא נשכה את שפתיה. זה עלול היה להיות הדבר הגרוע ביותר להגיד! "כלומר, בעצם, היא אמרה שאבא שלי הוא מישהו בשם ג'ונתן האץ'." הוא פלט קול צחוק קטן ומריר. "היכרת אותו?" שאלה. "לזמן קצר." "האם הוא אבא שלי?" "זה–זה–זה–" החל לגמגם, "זה תלוי באיך שאת מגדירה 'אבא'." "כלומר, האם הוא האב הביולוגי שלי?" "זה תלוי איך את מגדירה 'ביולוגי'." לפתע עשה תנועת ביטול בידו. "אני מתלוצץ. (הוא לא באמת התלוצץ, הוא בורח מהעניין) אני מתנצל, גליניס. כן, הוא האב הביולוגי שלך. אך איני רוצה לדבר עליו. ודאי לא בלי הסכמתה של אוליביה. וקרוב לוודאי, גם עם הסכמתה." הו, לא. גם הוא מסרב?! מה הבעיה עם אבא שלה? בקול מתכתי וקר שאלה, "האם זה אותו ג'ונתן האץ' שהוא גם אבא של אוליביה?" "גליניס, אני מצטער, איני יכול לדבר אתך." "בבקשה! אימי אינה מרשה לאיש לדבר עליו. לא ייתכן שהיא שולטת גם בך, לא אחרי כל השנים האלה!" זה היה מכוער, אך עשוי להניב תוצאות. "לא, לא, גליניס. זה לא זה. זה פשוט... היה לך פעם–" קולו נסדק, "מקום חם בלבי. שנים כל כך רבות השתדלתי לשכוח שאת קיימת. ובשנים האחרונות באמת הצלחתי להסתובב בעולם כאילו את לא נמצאת בו. גליניס... איני יכול לדבר אתך. זה כואב מדי. כעת, עלי לצאת כדי לאסוף מישהו משדה התעופה." הוא הניח את ידו על כפתור הניתוק. "לא! בבקשה ממך, לא!" "גליניס," מעיניו ניבט הייאוש. "עלי ללכת." "אבל–אבל–אנא, צלצל אלי בחזרה!" (מספר הטלפון שלה היה רשום בתחתית המסך.) "או–" "גליניס..." "אני חייבת לדבר עם מישהו. ואימא אף פעם לא מדברת על כלום, ואתה יודע כל כך הרבה עלינו, ואתה כזה אדם נחמד, וזה היה יכול להיות נחמד אם היה מסתבר שאתה אבי." (יש מספר מוגבל של דרכים להגיד את המשפט הזה בצורה אמינה, והדרך הזאת מעידה על תחנונים, על כך שהוא מצא חן בעיניה, ומצבה כרגע.) "גליניס, אני לא אביך." "אז אולי אתה יכול להיות חבר שלי? כי... אין לי חברים." סטיב עצם את עיניו. "אני יודע," לחש. "האם נוכל לשוחח שוב, מר כספי?" הוא לא נע למשך רגע ארוך, ואצבעותיו כיסו את עיניו בחוזקה. לבסוף, הביט בה, ודמעות הופיעו בעיניו, "לעזאזל איתך, את כל כך בוגרת עכשיו." "האם אוכל להתקשר אליך שוב, מר כספי? האם נוכל לשוחח?" "כן," אמר. "נוכל לשוחח שוב." גליניס חייכה לעצמה חיוך רחב. "יש דבר אחד בטוח," אמר. "היא תשתולל מכעס, אם תגלה שדיברת אתי. הבה נשמור את זה בינינו לעת עתה, בסדר? מוטב... מוטב שלא נספר לה." (זה שינוי גדול. עכשיו הוא איתה, קודם הוא היה עם האמא.) "בסדר," הנהנה בהתלהבות. "פירושו של דבר שאיני יכול להתקשר אתך. כי היא תדע על כך. אז עדיף שאת תתקשרי אלי." "אתה מתכוון לכך שהיא מפקחת על שיחות הטלפון שלי?" "איני רוצה לדבר על זה, גלי–" הוא נאנח. "כן, כן. את חכמה, לעזאזל. כן, גליניס, היא מפקחת על השיחות שלך. מן הסתם היא לא מקשיבה לכל השיחות היוצאות, אבל היא לבטח בודקת את השיחות הנכנסות." "איך אתה יודע את זה? אולי דברים השתנו מאז ש–" "עלי ללכת. התקשרי אלי פעם אחרת, בסדר? אנחנו... נשוחח." "טוב. להתראות." הוא ניתק את השיחה. גליניס עברה מיד לתמונת המצלמה של חלונו. סטיב נעמד ישר מול החלון, כפות ידיו על השמשה, מתנשם בכבדות. (איזה הבדל בין איך שהוא פתח את השיחה לאיך שהוא סיים אותה מבחינת מצבו הנפשי.) "אוליביה... אוליביה... מה עוללת?" תוכנת הדיבוב הופעלה מיד. הקול היה זר לגליניס כעת, כה שונה מקולו האמיתי. "היא בן אדם. היא חכמה... היא... היא בוכה, בשם אלוהים! הו, אלוהים, אוליביה, אמרתי לך שזה יקרה. אמרתי לך..." טוב. נגמר הקטע. ואני מקווה שהתרגיל ברור. עכשיו זוכרים שאחת לכמה זמן אני מזכיר שדיאלוג הוא מערכת יחסים? בדיאלוג הזה יש רובד טקסטואלי ברור. בנוסף, יש גם המון המון רמזים ואפשרויות שנזרקות לאויר. אבל חוץ מזה, אם תקראו את הקטע שוב, עם דגש על כל הקטעים המושחרים, ותראו שהדיאלוג כולו הוא רכבת הרים רגשית, תגובה ותגובה נגדית. הם כל הזמן מגיבים (רגשית!) אחד לשני, כל הזמן משתנים, כל הזמן משנים זה את זו. תקראו שוב. דיאלוג הוא מערכת יחסים! הרובד המילולי הוא הדבר הכי פחות חשוב! ואם כבר הבאתי לכם את אחד הדיאלוגים שאני הכי גאה בו, שימו לב שכמעט כל שורה מהווה פותחת ולא סגירה של הסיטואציה. שימו לב שהכל פה הוא פעם ראשונה בשביל שתי הדמויות. ואם ממש בא לכם, אתם מוזמנים לספור את כמות המפנים של 180 מעלות שיש בדיאלוג (יש המון). והדיאלוג מתחיל בנקודה א' ומסתיים בנקודה שונה לחלוטין מהציפיות של שתי הדמויות ומנקודת הפתיחה של שתי הדמויות. על כל הדברים האלה דיברנו. אני לא צריך שתעשו את כל זה עכשיו, תעשו רק את התרגיל. אבל אם כבר הבאתי דוגמה, תראו שבסופו של דבר כל הדברים שדיברנו עליהם נכנסים לדיאלוג אחד ולסיפור אחד.
?