תרגיל - זווית ראיה - 1

[goshdarnit]

תרגיל - זווית ראיה - 1

אין מספר ניטראלי. (הכוונה ב'מספר' היא לא number, אלא מספר הסיפור.) קבלו תיקון: מספר ניטראלי הוא דבר משעמם. גם כשאני מתאר בסיפור את האירועים כמספר חיצוני, כמישהו מהצד, שאין לו אינטרס, גם אם אני מספר בדיוק את מה שקרה, אני מספר את הסיפור *על* מישהו, אני רוצה שהקורא יתמקד בדבר מסויים, אני רוצה שהקורא יעקוב ה*עלילה* ולא אחרי 'כל מה שקורה'. ה'עדשה' שדרכה אני 'מצלם' את האירועים היא עדשה מסננת מטבעה. יש דברים שאני מספר ויש דברים שלא. אני הרי לא יכול לתאר לכם את *כל* מה שקרה, וכל נסיון כזה יצא משעמם. כל אירוע, כל תיאור של סביבה, של דיבור, של מעשים, נעשה לא מניטראליות, אלא מהתמקדות, מזווית ראיה מסויימת. זוית הראיה מתמקדת, כמעט תמיד, באחת הדמויות. (שימו לב: זוית הראיה לא זהה לזוית הראיה של הדמות, אלא היא מתמקדת בדמות, כי הסיפור הוא על הדמות). התרגיל הוא לתאר אירוע רגיל לחלוטין, מנקודת מבט של 'המספר הניטראלי' (לכאורה). התרגיל הוא לכתוב את אותה הסצנה פעמיים, פעם כאשר אנחנו מתמקדים בדמות אחת, ופעם כאשר אנחנו מתמקדים בדמות השנייה - אבל האירועים הם אותם אירועים. אבל פעם אחת הסצינה היא חלק קטן מהסיפור של הדמות האחת, ופעם שניה היא חלק קטן מהסיפור של הדמות השנייה. אני מקווה שזה ברור. תנאי: אני *לא* רוצה תיאור מחשבות של הדמויות, זה קל מדי ולא הוגן. אני רוצה תיאורים של *מה שקורה* בלבד, כפי שאדם חיצוני היה מתאר את האירועים. דוגמאות: מצדי שהסצינה תהיה בנאלית. שני אנשים שבמקרה נמצאים באותה מונית ביחד, לכמה דקות. קרב מכות בין שני ילדים. שוטר מנסה לדבר עם מישהו שעמד לקפוץ מהגג. הנקודה של התרגיל היא כמובן להפטר מכל התיאורים הניטראליים שפוגעים בכתיבה. בהצלחה.

 

[goshdarnit]

ובעניין זווית ראיה

בדיוק ראיתי סרט צרפתי הנקרא 'אשתי השחקנית', וההתחלה היא דוגמה נפלאה לאיך אפשר לתאר עובדות יבשות מתוך 'זויית ראיה', דבר שהופך את העברת העובדות למעניינות. הסרט מתחיל בקולאז' מהיר של תמונות רחוב בפריז, והקריין אומר: "פריז. כך וכך גברים. וכך וכך נשים." (אני משמיט את המספרים, משום שאני לא זוכר.) עד כאן, יבש לגמרי. אבל אז הוא אומר: "מה שאומר, שהיחס בין הגברים לנשים הוא 2:1." ואז אני מבין: א-הה! יש לו אינטרס במספרים האלה. הוא מחשב את הסיכויים שלו למצוא אישה. הוא מסתכל על המספרים היבשים מזווית הראיה שלו. הוא ממשיך ואומר שהוא עובד בניו יורק (ואנחנו רואים תמונות רחוב של ניו יורק עכשיו): "בניו יורק יש כך וכך נשים וכך וכך גברים. מבין הנשים X מהן הן שחקניות. מה שאומר," (אגב, עכשיו אנחנו כבר מקשיבים טוב-טוב כי זה המספרים האלה הפכו להיות אישיים) - ובו זמנית אנחנו רואים אותו בעבודתו, עם המון ערוצי ספורט מאחוריו (ואנחנו מסיקים שהוא עובד בספורט). "שיש לי סיכוי של 1:12 שהחברה הבאה שלי תהיה שחקנית." ראינו את העובדות היבשות מהזווית שלו, דבר שהפך את העובדות היבשות למעניינות (טכניקה חשובה במדע בדיוני, כי לפעמים יש צורך בעובדות יבשות או הסברים יבשים כדי להגיע לנקודה), וגם אפיינתי את הדמות. הוא אובססיבי לגבי סיכויים לא רק בגלל שהוא מחפש אישה, אלא גם כי הוא מגיע מספורט. וכך גיליתי עליו דברים, ראיתי את העולם מנקודת המבט שלו, אפיינתי אותו, אני יודע איפה הוא חי, אני יודע במה הוא עובד, ואני יודע שהסיפור הוא עליו ועל שחקנית, ובעצם על תשוקתו לשחקנית (למה תשוקה? הוא לא היה סופר את הסיכויים אם הוא לא היה באמת מעוניין להצליח). וכל זה נעשה באמצעות הכתיבה, וזה נעשה בפחות משלושים שניות של סרט. זאת לא דוגמה שמתאימה לתרגיל שביקשתי ממכם לכתוב, אבל זאת דוגמה שמתאימה למה שאני מנסה להעביר - השימוש בזווית ראיה. זה נותן לי רעיון לתרגיל הבא.

 

[Yuli Gama]

ב"חלומות" האחרון, הסיפור המתורגם

"בציצת ראשו", יש דוגמא מצויינת של נקודת מבט בלי לספילר יותר מדי אותה סצנה מתוארת שוב ושוב, וכל פעם מנקודת מבט שונה של דמות שונה/זהה. אבל מצד שני, שם יש עירוב מסיבי של מחשבות הדמויות. אותה סצנה מארבע נקודות מבט שונות לחלוטין.

 

[goshdarnit]

כן ולא.

כן, משום שלסיפור יש בהחלט נקודת מבט ברורה מהרגע הראשון עד הרגע האחרון. היינלין לא מאבד את ה'פוקוס', והאמת היא שלא זכור לי סיפור/ספר אחד שלו שבו הוא פישל בנקודה הזאת. לא, משום שזה מסופר בגוף ראשון. גוף ראשון הוא אוטומטית נקודת מבט ברורה. ושימי לב שביקשתי סיפורים בגוף שלישי ושאסרתי על כתיבת מחשבות של דמויות. המסר שאני מנסה להעביר בתרגיל הוא שכל רגע, כל תיאור (של דמות, של סביבה, של רעיון), כל תנועה צריכה להכתב מנקודת זווית ברורה, צריכה להוות עוד צעד בסיפור של *איזושהי* דמות, לאו דווקא הדמות המרכזית. דוגמה אחת אפשר למצוא פה (ויסלח לי Hotgod): http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=438&msgid=19662295 זאת טעות שחוזרת על עצמה בהרבה מאוד סיפורים, וחבל. אל תטעו ותחשבו שאתם פטורים אם לא כתבתם אקספוזיציה גדושה בעובדות וברקע. אותה שגיאה חוזרת גם כאשר המספר (בגוף שלישי) מספר על אירועים שקורים לדמויות, כאשר הן מסופרות בצורה ניטראלית לחלוטין. ושוב, הכוונה איננה שהמספר צריך לקחת צד, אלא שהוא צריך להתמקד בסיפור של אחת מהדמויות ולא להיות ניטראלי מהבחינה הזאת.

 

[Tpk]

צילו של אנדר והמשחק

משה3ו כזה?

 

[goshdarnit]

לא.

זה נכון שהספורים 'המשחק של אנדר' ו'הצל של אנדר' מתארים פחות או יותר את אותם ארועים מנקודות זוית שונות, אבל אני לא מנסה ללמד איך לכתוב את אותם הסיפורם המסופרים מזוויות שונות. אני מדבר על טכניקות הנדרשות לכתוב כל סיפור שהוא. בכל סיפור - גם כשהוא מסופר רק מזווית אחת - יש בכל רגע נתון נקודת מבט ברורה. לכל רגע בסיפור - התיאורים של המקומות, הדיאלוגים, ההסברים, התיאורים של הפעולות. כל אחד מאלה אנחנו צריכים לכתוב מנקודת מבט מסויימת, או שהקטע הזה בסיפור משעמם. לזה התכוונתי. TpK, יש לך את 'המשחק של אנדר' בעברית בבית? בוא נעשה ניסוי. תקליד לנו, אם את/ה יכול/ה את שתי הפסקאות הראשונות (או מכל מקום אחר), ונלך משפט משפט ונראה איך אורסון סקוט קארד שולט בנקודת המבט שלנו. טוב?

 

[Tpk]

בחופשה מהצבא אולי

 

[אסתר 1984]

"ושוב אתכם..."

זווית ראייה א: "ילד, בוא'נה רגע." האיש עמד בצללים בין דוכני השוק, שעון על קיר האבן הקריר. על עינו האחת הייתה רטייה שחורה וצלקת ארוכה נמתחה על לחיו. צחנת אלכוהול נדפה מפיו כשדיבר. אלכס התקרב אל האיש בהיסוס. "מה?" הוא ניסה לשוות לקולו נופך של אומץ. הצלקת שיוותה לחיוכו של האיש מראה מרושע. "מה'תה 'פחד? אנ'לא אוכל ילדים קטנים כמוך. 'תה יודע איפה יש פה איזה פונדק בעיר המחורבנת הזאת?" אלכס הצביע ביד רועדת בכיוון הכללי ופנה ללכת משם, כשיד עבה ומחוספסת אחזה בידו. "תראה לי." מקרוב היה ריח האלכוהול חזק אף יותר, ואלכס יכול היה להבחין בזיפים על פניו של האיש. הוא התפתל ושיחרר את ידו מאחיזתו של האיש. "אמא שלי לא מרשה לי לדבר עם זרים." "ככה." האיש גיהק. "לא תעזור לאיש זקן בצרה?" "אני יכול להראות לך את הדרך - אבל אל תיגע בי." האיש גיחך בגסות. "אתה מוצ'חן בעיני, קטנצ'יק." הוא התנודד לעבר אלכס, שמיהר להתרחק ממנו, חוצה את ההמון הבוחן את הדוכנים. האיש הלך בעקבותיו. הם הלכו כך מספר דקות - אלכס בראש והאיש המצולק מדדה מאחוריו, בקבוק חצי ריק מתנודד בידו. לבסוף נראה הפונדק קצת במעלה הרחוב. "זה כאן," אמר אלכס. "יופי, קטנצ'יק. כל'כבוד." הוא השליך לעברו מטבע בוהקת. "תקנה משו. 'תה בחור טוב." אלכס חטף את המטבע, תחב אותה לכיסו, ונמלט משם, שומע את צחוקו הצרוד של האיש מהדהד מאחוריו. זווית ראייה ב: "ילד, בוא'נה רגע." הנער היה בן תשע או עשר, וסימני היסוס נראו גלויים על פניו כשבחן את בילי בעיניו החשדניות. "מה?" בילי לא יכול היה שלא לחייך כששמע את הרעד בקולו. הוא תמיד השפיע ככה על ילדים. "מה'תה 'פחד? אנ'לא אוכל ילדים קטנים כמוך." הוא לפחות לא ברח. "'תה יודע איפה יש פה איזה פונדק בעיר המחורבנת הזאת?" הילד נופף בידו, אבל הרטייה הארורה מנעה מבילי לראות את המשך הרחוב. הוא אחז בזרועו של הילד לפני שימלט. "תראה לי." הילד הרים אליו שתי עיניים מבוהלות, ומשך את ידו. "אמא שלי לא מרשה לי לדבר עם זרים." "ככה." כאן צריך לשחק על הרגש. "לא תעזור לאיש זקן בצרה?" "אני יכול להראות לך את הדרך - אבל אל תיגע בי." העזות המחוצפת שהילד השתמש בה בכדי להסוות את פחדו הצחיקה את בילי. "אתה מוצ'חן בעיני, קטנצ'יק." הוא פסע בעקבות הילד, מנסה לשמור על קשר עין בתוך ההמון המסתחרר. לבסוף נראה הפונדק קצת במעלה הרחוב. "זה כאן," מלמל הילד, כולו דרוך. "יופי, קטנצ'יק. כל'כבוד." הוא השליך לעברו מטבע בוהקת. "תקנה משו. 'תה בחור טוב." הוא לא יכול היה שלא לצחוק כשהילד התרחק משם בריצה מבוהלת, תוחב את המטבע לכיסו.

 

[goshdarnit]

מצויין.

כמעט בכל משפט את משחקת יפה על אווירה, על מצוקת הדמויות ועל ציפיית הקוראים. כל הכבוד. ואם כבר הגענו עד לפה, בואי נמשיך. בקשה לי אלייך. שיחקת פה על טוב ורע. באחד אותה הסיטואציה היתה רעה, ובסיפור השני היא היתה טובה. אני רוצה לעדן טיפה את יכולת התיאור ולא להיצמד רק לקיצוניות של 'רע' ו'טוב'. אני רוצה שתכתבי עוד שני קטעים, אם לא איכפת לך. נאמר על הורה שמכה ילד, או כל סיטואציה כזאת שבה ברור לחלוטין שמה שנעשה זה רע. פשוט באחד זה הסיפור של ההורה, ובסיפור השני זה הסיפור של הילד. מוכנה לנסות?

 

[goshdarnit]

ושכחתי משהו.

אסור לכתוב מחשבות של אף אחת מהדמויות - לכתוב אירועים בלבד.

 

[כותבת מתחילה]

לא בטוח שאני מבינה מה קורה פה,

אבל ננסה. זוית ראיה - תרגיל 1 *** הרעש הבהיל את רותי והיא הסתובבה במהירות לאחור. ידה הימנית אחזה במזלג איתו עירבבה את החביתה על המחבת, ראשה מוטה שמאלה, מהדק את שפופרת הטלפון לכתפה. רני עמד יחף בין שברי הכוס אותה ניסה להוריד מהשיש. "אל תזוז!" צעקה. מבט קצר של היסוס חלף בעיניה שסרקו את הריצפה, בטרם פסעה ברגליה היחפות לעברו. היא זרקה את המזלג לכיור, וחשקה את שיניה כשדרכה מבלי משים על שבר זכוכית קטן. היא הניפה את רני בידיה, והושיבה אותו על השיש. "אל תזוז!" אמרה, הטלפון עדיין לכוד בין ראשה לכתפה. רותי הרימה את רגלה הימנית ובחנה את החתך המדמם בעודה מחזיקה את הרגל עם ידה השמאלית. רני החל לבכות. "שומע?" אמרה בכאב. היא האזינה בשקט, עיניה מתרחבות בבהלה. "לא!" היא זעקה. *** מוגלי החל לצעוד עם הפילים, ורני חיפש את כוס המשקה שלו. הוא תמיד הרגיש צורך לשתות כשפילים הופיעו על מרקע הטלויזיה. הוא שמע את אימו מדברת בטלפון, והחליט לא להפריע לה. הוא חלץ את נעליו וצעד בשקט למטבח. אימו עמדה עם הגב אליו, מכינה חביתה לארוחת הערב שלו. הכוס היתה במרכז השיש. הוא התרומם על קצות אצבעותיו, בשקט, אך הכוס היתה רחוקה מדי. הוא ניסה שוב, והפעם הצליח להניח אצבע על קצה הכוס. הוא ניסה למשוך אותה אליו, אך היא החליקה, התגלגלה, נפלה והתנפצה על הרצפה ברעש. רני קפא במקומו. אימו הסתובבה. "אל תזוז!" צעקה. היא היססה לרגע, השליכה את המזלג לכיור וצעדה לעברו, יחפה. היא הניפה אותו והושיבה אותו על השיש. "אל תזוז!" אמרה. רני היה מבוהל וחשש מתגובת אימו. כשראה את רגלה המדממת, החל לבכות. היא המשיכה לדבר בטלפון, ואז צעקה "לא!" *** עומס התנועה בירידה לכביש המהיר בערבו של יום חמישי היה גדול מהרגיל. דני קילל, והוציא את הפלאפון מהנרתיק בחגורת מכנסיו. הוא חייג מספר, מבטו עולה ויורד בין המכונית שלפניו ומכשיר הטלפון. "היי," אמר לאישתו. "התעכבתי בפקק, אבל עכשיו אני כבר על הכביש המהיר." "לחמם לך ארוחה?" שאלה אישתו. "עוד חמש דקות," אמר בעודו מאיץ, מנסה להשתלב במסלול השמאלי. צליל זכוכית נשברת נשמע בבירור מבעד למכשיר. "מה קרה?" שאל. "אל תזוז!" שמע את אישתו צועקת. הוא פעל באופן אינסטקטיבי, לוחץ על דוושת הבלם בכל כוחו. חריקת צמגים נשמעה מאחוריו. הוא הביט במראה והספיק לראות את אורות המשאית שפגעה בריכבו מאחור. הוא הוטח קדימה, והטלפון נשמט מידו. הוא שמע אותה צועקת שוב, "אל תזוז!" בטרם איבד את הכרתו. *** מוסיקת רוק כבדה מילאה את חלל המשאית. חיים דפק בידיו על ההגה לקצב המוסיקה. התנועה במסלול השמאלי זרמה בקצב משביע רצון, והוא חייך כשחשב על האמבטיה החמה שחברתו תכין לו כשיגיע הביתה. מיצובישי כחולה חתכה אותו מימין, נהגה מחזיק טלפון בידיו. "איפה?" מלמל חיים. "איפה המשטרה כשאחרים עושים עברות תנועה?" המיצובישי בלמה בפתאומיות. "שיט!" צרח חיים. הוא לחץ על דוושת הבלם. הוא מתח את ידיו אל מול ההגה, והרגיש כאילו כל משקל גופו מתרכז על רגלו הימנית. הוא חש שהוא ממש עומד על דוושת הבלם. ואז הוא פגע בבן זונה שהחליט לבלום באמצע הכביש המהיר. הוא מיהר לרדת מהמשאית, צרור קללות מוכן על לשונו כשראה את הטמבון המעוך של משאיתו. הוא פתח את דלת המיצובישי בכוח וראה את ראשו של הנהג שמוט על ההגה. מכשיר הטלפון היה על הריצפה בין רגליו. הוא הרים אותו. "שומע?" הוא שמע מישהי נאנחת מעברו השני של הקו. המחשבה על שיחות זימה מתוך רכב נוסע הכעיסה אותו. "אני שומע," אמר. "אבל הבן זונה שריגש אותך, כבר לא שומע כלום." הוא זרק את הטלפון לתוך הרכב מבלי לחכות לתשובה.

 

[goshdarnit]

שימו לב למשהו.

קחו את המשפט השלישי בחלק הראשון: "רני עמד יחף בין שברי הכוס אותה ניסה להוריד מהשיש." כשהמשפט עומד בפני עצמו, אנחנו לא יודעים מאיזו נקודת מבט להסתכל עליו. אבל ברצף, כשהוא בא אחרי שני המשפטים שקדמו לו, הוא באופן מובהק נכתב מנקודת המבט של רותי. ושימו לב ששמה של רותי או התייחסות אליה לא נמצאים במשפט. זאת הטכניקה שאני מנסה להבהיר בתרגיל הזה: אפשר לקחת כל משפט יבש שאתם מרגישים חובה להכניס אותו לסיפור ולספר אותו מנקודת מבט של דמות מסויימת - ואפילו לא לכלול את הדמות עליה אתם מדברים במשפט. זה נורא חשוב. שימו לב שבחלק השני "מוגלי החל לצעוד עם הפילים" הוא המשפט שאוטומטית יוצר נקודת מבט ומבהיר מי הדמות (לא מוגלי, אלא רני.) שני המשפטים המלאים: "מוגלי החל לצעוד עם הפילים, ורני חיפש את כוס המשקה שלו. הוא תמיד הרגיש צורך לשתות כשפילים הופיעו על מרקע הטלויזיה." אני יודע שהסיפור (כרגע) הוא על רני, אני יודע שנקודת המבט שלו היא נקודת במבט של ילד, ואני יודע מה הוא עושה עכשיו. יפה מאוד. ועכשיו כשהתרגלנו לסגנון, הקטע הרביעי מתחיל כך: "מוסיקת רוק כבדה מילאה את חלל המשאית." אנחנו כבר יודעים שזה לא תיאור, זאת נקודת מבט, אם כי אנחנו עוד לא יודעים של מי. גם התיאור, משפט וחצי אחר כך, של מצב התנועה הוא לא תיאור, כי אם נקודת מבט. הכל, הכל, הכל בסיפור חייב להאמר מנקודת מבט, כולל מה שנראה לכם בהתחלה כיבש לגמרי. וכשהוא נאמר מנקודת מבט, הוא מקדם את הסיפור, הוא יוצר עניין, והקוראים קוראים אותו בסקרנות. כותבת חדשה, כתבת אחלה קטע, והפגנת יכולת טכנית גבוהה. בואי ננסה עוד משהו, בסדר? אני רוצה לקחת ממך כמה מהכלים שהשתמשת בהם. אני רוצה למנוע ממך מלתת אינפורמציה נוספת לפני או אחרי אותם האירועים הזהים (כמו למשל, הקטע של רני התחיל קצת לפני, והקטעים השלישי והרביעי כללו הרבה אינפורמציה שלא היתה בקטעים הראשונים (למרות שבסיפור זה מצויין, שיחקת על זה יופי)). למען התרגיל בלבד וחידוד הטכניקה, אני רוצה לקחת ממך את היכולת להוסיף אינפורמציה לפני ואחרי. עוד דבר שאני אקח ממך לשם התרגיל הוא המסתורין של 'מה קורה'. בתרגיל שלך הוספת לקורא אינפורמציה בכל פעם, אינפורמציה שמבהירה לו טוב יותר מה קרה קודם - ושיחקת על זה נפלא. הפעם אני רוצה שכל האינפורמציה כבר תהיה שם בפעם הראשונה. נסי לעשות את התרגיל שהצעתי לאסתר (קצת למעלה בפתיל הזה). סצנה שבה ברור לחלוטין מה קורה מראש - נאמר הורה מכה ילד, או כל סיטואציה אחרת בה א) ברור לחלוטין מה קורה; ו-ב) ברור לחלוטין מי הטוב ומי הרע. תספרי לי את אותה הסצנה - כתרגיל בלבד - פעם מנקודת הראייה של דמות אחת, ופעם מנקודת הראייה של הדמות השניה. כאשר אין חובה שהם יתחברו ביחד לסיפור אחד (כמו שעשית כאן). פשוט תרגיל כתיבה.

 

[אסתר 1984]

../images/Emo20.gifפעם שניה:

זווית ראייה א: שולמית התנודדה במעלה הרחוב, ילקוטה מיטלטל על גבה בכבדות. כתפיה היו שפופות וראשה מורכן אל הארץ. עוד יום גרוע בבית הספר. אולי בגלל זה לא הבחינה בחבורה המתגודדת עד שהיה מאוחר מדי. "הי, שומנית!" היא נשאה את ראשה בבהלה. שגיא היה שם, וגם צביקה ואלי ואביעד, כמובן. וגם, הו אלוהים, גדי. הוא עמד בשקט בצד וצפה במתרחש, אדישות מופגנת על פניו. "הולכת הביתה להכין שיעורים?" אמר אביעד, מנהיגה הבלתי מעורער של החבורה. "לאכול?" אמר אלי, וכולם ציחקקו. מבעד לעדשות המשקפיים ראתה חיוך קטן עולה על פניו של גדי. סומק הציף את פניה העגלגלות, ואצבעותיה נאחזו בכוח בכתפיות הילקוט. היא הסיטה מהם את מבטה והמשיכה ללכת, כשאביעד קפץ ונעמד מולה, באמצע המדרכה. "מה קרה, שומנית - שכחת איך מדברים? או שגם את הלשון שלך את כבר אוכלת?" עוד גל צחוק מאחוריה. שולמית ניסתה לעקוף אותו, אבל הוא פשוט נע יחד איתה מצד לצד וחסם את דרכה. "זוז הצידה!" אמרה. "מה עשיתי?" הוא גיחך. "זה לא אשמתי שאת כל-כך רחבה, אחרת היית יכולה לעבור פה." תן לי ללכת!" צרחה. היא ראתה את גדי פוסע לפנים, פניו רציניות. "מה הבעיה?" "הגוש הזה לא מצליחה ללכת. אולי היא כבדה מדי." גדי הביט בעיניה. "את צריכה עזרה?" היא הנהנה במהירות, תקווה נדלקת בעיניה. הוא חייך ופנה אל האחרים. "איפה אפשר להזמין משאית?" וכולם צחקו. גם הוא. היא נאבקה בדמעות העולות בעיניה, בסומק הארור, בכאב שאיים לקרוע אותה. היא צעדה קדימה. אביעד הדף אותה לאחור, והיא נפלה בכבדות על הארץ. כשניסתה להתרומם, חשה בידיים דוחפות אותה מאחור, בחזרה לעבר אביעד, שמיהר לדחוף אותה שוב. "תמסור הנה!" אמר אלי. "יופי של כדור!" "אלי, אלי!" לבסוף מצאה את עצמה על המדרכה. ידיה כאבו מהמפגש עם האספלט, וליבה חישב להתפקע, אבל היא לא התחילה לבכות עד שהייתה בטוחה שהסתלקו, הרחק במעלה הרחוב. זווית ראייה ב: גדי היה משועמם. הוא נשען על הקיר, מקשיב להלצותיו של אביעד בחוסר עניין. הוא אף פעם לא הבין מה החברה מוצאים בו. "הי, שומנית!" היא כנראה לא הבחינה בהם, שקועה כתמיד במחשבות מוזרות. החנונית של הכיתה. היא הייתה שמנה ומכוערת, והכינוי 'שומנית' התאים לה להפליא. בזמן האחרון הבחין כי היא נועצת בו מבטים, וזה הטריד אותו. "הולכת הביתה להכין שיעורים?" אמר אביעד, מפגין את חוש ההומור המפוקפק שלו. "לאכול?" אמר אלי. זה היה מוצלח בהרבה. היא הסמיקה, האודם בלחייה משווה לה מראה של עגבניה בשלה. אביעד קפץ מולה וחסם את הדרך. "מה קרה, שומנית - שכחת איך מדברים? או שגם את הלשון שלך את כבר אוכלת?" שולמית ניסתה להתעלם, והוא צפה בעניין במאמציה לעקוף את אביעד. לבסוף התייאשה. "זוז הצידה!" "מה עשיתי? זה לא אשמתי שאת כל-כך רחבה, אחרת היית יכולה לעבור פה." "תן לי ללכת!" גדי הבחין במבט ששלח אביעד לעבר חבריו, שואב עידוד מגיחוכיהם. הוא באמת לא יודע איך לעשות את זה. הוא החליט להיכנס לעניינים. "מה הבעיה?" הוא ניסה לשמור על ארשת פנים רצינית. "הגוש הזה לא מצליחה ללכת. אולי היא כבדה מדי." הוא פנה אליה, מבחין ברגש המבצבץ בעיניה. נמאס לו מזה. "את צריכה עזרה?" היא הנהנה במהירות, שומניה רוטטים. הוא לא יכול היה להביט בה יותר, ופנה אל האחרים. "איפה אפשר להזמין משאית?" הוא ידע שזה יפעל. צריך קודם לשחק על האמון ורק אז זה באמת מכאיב. הדמעות בעיניה הבהירו לו שמבטיה כבר לא יטרידו אותו. מצוין. אביעד הדף אותה לאחור, והיא נחתה על הארץ מחבטה. הדרך בה ניסתה לקום מהרצפה, מתנודדת, הצחיקה אותו. מה עוד יכול היה לעשות היה חוץ מלדחוף אותה בחזרה? לבסוף איבד עניין במתרחש. זה היה נחמד, אבל התוכנית האהובה עליו עמדה להתחיל, וזה לא היה מעניין מספיק בשביל להפסיד אותה. כשהתחיל להתרחק משם, הבחין להפתעתו כי גם האחרים מצטרפים אליו. טוב, הוא תמיד היה יותר מוצלח מאביעד.

 

[goshdarnit]

מצויין!

בדיוק. יפה מאוד. תראו איך, תוך שינויים קלים בלבד, אותן עובדות ואותן שורות דיאלוג הופכות להיות סיפור של מישהו אחר. תעברו טוב טוב על הטקסט שלה ותראו איך היא עשתה את זה.