יהיה אשר יהיה
ובערוב ימיה, כשתשב לבד בחדר החמים, בלון החמצן לצד כסא הנדנדה. לא עוד תמלא אולמות, לא עוד תשואות הקהל ירעידו את עמות הסיפים, תשב בחדר ותחכה לשלושה בני אדם וקורבנם התורן שיבואו לבקרה. פעם בשבוע יבואו, פעם בשבוע יעזבו את הכרך, יטשו את הבמות ויבואו. יוביל אותם עמיתה למשחק, ילך אחריו התלמיד, בעקבותיו תבוא החניכה, ומאחוריהם ישתרך ה"קורבן" - מצעירי הדור יהיה הקורבן, שחקן צעיר שישמע על המורה שאצלה "ידממו על הבמה", שחקן שיהיה מוכן לדמם, וימתין לעצותיה. יתכן שתיתן לו עצה, אולי גם תנופף במקלה לעברו. אולי תתעלם.
 
הסיבה היחידה - הקטע הזה נכתב אחרון, תוך התיחסות לבעייתיות שהיתה בקטעים הקודמים (שמוש במרכאות על המלים "לדמם" ו"קורבן"), ונוספה לו קצת מנקודת המבט של השחקנית הותיקה ("אולי תתעלם" באופן פעיל, להבדיל מהצורה בה נכתבה ההתיחסות הזו בשאר הקטעים, בהם ניתן היה להבין שלא היא בוחרת להתעלם).
 
בכללי - צורת הכתיבה (עבר, הווה או עתיד) תהיה תלויה רק בהקשר בו אשלב את הקטע במכלול הסיפור. אם הגיבור שלי נזכר בעברה של הדמות שהזכרתי (או בעברו) - הקטע ייכתב בעבר. אם הגיבור מתאר משהו שקורה לו בהווה של הסיפור (אני יודע שההווה דינאמי) - אכתוב בהווה. אם אצטרך "לחזות את העתיד", או לספק נקודה אליה הסיפור "מתקדם" או לספק פרספקטיבה להווה של הסיפור, אספר בעתיד.
 
כדוגמה - אם הייתי צריך לשלב זכרונות אודות השחקנית כאשר הגיבור נוכח בהלוויתה, אז הקטע היה נכתב בעבר.
- אם הייתי צריך לשלב את המכונית הלבנה של התלמיד לשעבר שמושכת את תשומת לב הגיבור ("רכב מתל אביב, לא משהו שרואים כל יום בשכונה") - ככל הנראה הלשון היתה בהווה.
- אם הייתי מספר את סיפורה של השחקנית, נניח ביום בו ברחה מהבית למוסקווה כדי להצטרף ל"הבימה", והייתי רוצה לרמוז שבסוף יהיה טוב, יתכן שהייתי משלב את הקטע בזמן עתיד.