תרגיל זמנים - סיכום!

[אלודאה]

תרגיל זמנים - סיכום!

אתם צודקים, אכן לא סיכמתי את התרגיל.
אז בואו נעשה את זה ביחד, סבבה?
מי שהשתתף - חיזרו לתרגיל שלכם וביחרו את הקטע שעובד הכי טוב מבחינתכם מכל הקטעים והעתיקו אותו לכאן. לאחר מכן כיתבו למה בחרתם דוקא את הקטע הזה, למה הוא עובד הכי טוב מבחינת מה שרציתם להעביר.

 

[עוץליגוץלי]

יהיה אשר יהיה

ובערוב ימיה, כשתשב לבד בחדר החמים, בלון החמצן לצד כסא הנדנדה. לא עוד תמלא אולמות, לא עוד תשואות הקהל ירעידו את עמות הסיפים, תשב בחדר ותחכה לשלושה בני אדם וקורבנם התורן שיבואו לבקרה. פעם בשבוע יבואו, פעם בשבוע יעזבו את הכרך, יטשו את הבמות ויבואו. יוביל אותם עמיתה למשחק, ילך אחריו התלמיד, בעקבותיו תבוא החניכה, ומאחוריהם ישתרך ה"קורבן" - מצעירי הדור יהיה הקורבן, שחקן צעיר שישמע על המורה שאצלה "ידממו על הבמה", שחקן שיהיה מוכן לדמם, וימתין לעצותיה. יתכן שתיתן לו עצה, אולי גם תנופף במקלה לעברו. אולי תתעלם.
&nbsp
הסיבה היחידה - הקטע הזה נכתב אחרון, תוך התיחסות לבעייתיות שהיתה בקטעים הקודמים (שמוש במרכאות על המלים "לדמם" ו"קורבן"), ונוספה לו קצת מנקודת המבט של השחקנית הותיקה ("אולי תתעלם" באופן פעיל, להבדיל מהצורה בה נכתבה ההתיחסות הזו בשאר הקטעים, בהם ניתן היה להבין שלא היא בוחרת להתעלם).
&nbsp
בכללי - צורת הכתיבה (עבר, הווה או עתיד) תהיה תלויה רק בהקשר בו אשלב את הקטע במכלול הסיפור. אם הגיבור שלי נזכר בעברה של הדמות שהזכרתי (או בעברו) - הקטע ייכתב בעבר. אם הגיבור מתאר משהו שקורה לו בהווה של הסיפור (אני יודע שההווה דינאמי) - אכתוב בהווה. אם אצטרך "לחזות את העתיד", או לספק נקודה אליה הסיפור "מתקדם" או לספק פרספקטיבה להווה של הסיפור, אספר בעתיד.
&nbsp
כדוגמה - אם הייתי צריך לשלב זכרונות אודות השחקנית כאשר הגיבור נוכח בהלוויתה, אז הקטע היה נכתב בעבר.
- אם הייתי צריך לשלב את המכונית הלבנה של התלמיד לשעבר שמושכת את תשומת לב הגיבור ("רכב מתל אביב, לא משהו שרואים כל יום בשכונה") - ככל הנראה הלשון היתה בהווה.
- אם הייתי מספר את סיפורה של השחקנית, נניח ביום בו ברחה מהבית למוסקווה כדי להצטרף ל"הבימה", והייתי רוצה לרמוז שבסוף יהיה טוב, יתכן שהייתי משלב את הקטע בזמן עתיד.

 

[shccer]

הסיפור על המכשפה זמן הווה

מכשפה בהתהוות:
מיכל עומדת לבדה בחורשה הדלילה. ליבה פועם במרץ מהתרגשות. הירח מאיר את פניה באור לבן רך. היא עוצמת את עיניה ומושיטה את ידה הימנית קדימה. קצות עצבעותיה מעקצצות. היא מרגישה גלים חמים פועמים ממרכז גופה ועוברים דרך איבריה, אל כף ידה. היא מנסה למקד אותם בקצות אצבעותיה.חום גדול מצטבר ומתגבר באצבעה. "אך!" היא צועקת ופותחת את עיניה. אצבעה בוערת. מיכל נושפת עליה ומנערת אותה. העור החרוך בצידי אצבעה שורף. היא לוקחת נשימה עמוקה.
"שוב" היא אומרת לעצמה בקול. היא עוצמת את עיניה ומושיטה את ידה השנייה, חסרת הכוויות, קדימה. הפעם, שטף של אנרגיה ממלא את כל גופה וזורם דרך כף ידה והחוצה.היא פותחת את עיניה ורואה זרמים של אנרגיה יוצאים מכף ידה ואורגים צורות באוויר. מיכל מרפה, והזרם נפסק.
מיכל מסתכלת על ידה השמאלית, מחייכת לעצמה ומתמלאת חמימות.

בחרתי בקטע בזמן הווה כי הקטע עצמו הוא על התיאור של החוויה, ובזמן הווה זה מעביר הכי טוב את מה שהיא חשה (יעני חושים- רואה שומעת מריחה מרגישה וכזה) בכללי זה קטע שמרגיש לי שהווה מאוד מתאים לו כי הוא מתאר רגע תחום של הווה. לא יודע איך להגיד את זה בצורה ברורה יותר.

 

[shccer]

הסיפור על משטרת הזמן עתיד

עוד רגע היא תצא. היא תהיה לבושה כולה לבן. שמלתה תתנופף ברוח, והמוזיקה תתנגן. היא תוריד את נעלי העקב שלה, ותצעד אל לירון יחפה על הדשא. האורחים יקומו לכבודה.ליבה של לירון יפעם בחוזקה והיא תדע שעם כל פעימה של ליבה, שירן מתקרבת אליה יותר. הרב יאמר את דבריו, הן תאמר את נדריהן, ואז הן יתנשקו. המפקד שלהן יגיד כמה דברים על כמה הן מתאימות, ואיזה מזל יש להם, נדב יספר כמה בדיחות על מי לובשת את המכנסיים בבית, ויספר איך ביום הראשון לקורס הם יצאו לפאב במקום ללכת לשיעור הראשון, ואיך כבר מאז ראו כמה הן מאוהבות. הן ירקדו עד שלא יוכלו יותר להזיז את רגליהן, ואז הן ירקדו עוד קצת. אחר כך האורחים ילכו, והן ישארו לבד עם הבלגן מהמסיבה, וידמינו ביחד את המשך חייהן המשותפים. עוד רגע היא תצא.

בחרתי בזה כי לכתוב את זה בזמן עתיד גרם לזה להרגיש כאילו המספר זה לירון והיא מתארת בהתרגשות משהוא שהקורא יודע שלא הולך לקרות.

 

[MeSofer]

מה שקורה עכשיו

בקטע שלי מה שעובד הכי טוב זה זמן הווה:
חצר בית הספר ריקה מאנשים וירון עוקב במבטו אחרי עלי השלכת הראשונים שהרוח מסיעה במעגלים על פני האספלט. העלים מחוללים את דרכם אל שער הכניסה ונחים שם לרגע כשלפתע נפתח שער המתכת המסורג וזרם אויר מחודש סוחף אותם שוב לדרך. שלושה שוטרים במדים נכנסים דרך השער, אחד גבוה, אחד נמוך ואחת ענת ישראל. ירון מצליח לראות אותם עוקפים את הבניין בו הוא לומד בדרכם אל האגף השני של בית הספר ופעימות ליבו המואצות נרגעות קצת כשהוא מבין שהשוטרים אינם בדרך אליו. כמה דקות מאוחר יותר הוא רואה דרך החלון את השוטרים מתקדמים במהירות בחזרה לכיוון השער מובילים איתם את גלעד כפות באזיקים. הוא מתרומם מהכיסא. המורה מפסיק לדבר באמצע משפט ועיני כל התלמידים בכיתה מופנות אל ירון. "השוטרים לוקחים את גלעד רווה מהעיונית!" אומר מישהו וכל התלמידים קמים ונצמדים אל החלונות. ירון רואה את מנהלת בית הספר פורצת מהמשרד שלה וצועקת משהו לשוטרים. הם עוצרים ומסתובבים אליה. ענת השוטרת אומרת משהו בחזרה למנהלת והמנהלת מסתובבת וממהרת לחזור לכיוון המשרד. כל החלונות בכיתות שמסביב מתמלאים בפרצופים סקרנים. ירון קם ויוצא בריצה מהכיתה מתעלם מקול צעקת המורה. הוא מספיק לרדת במדרגות ולצאת מהבניין רגע לפני שהשוטרים יוצאים משער בית הספר. "ענת!" הוא צועק "ענת! מה את עושה? מה קורה פה?"

הסיבה לכך לדעתי היא שבהעדר רקע על הדמויות תיאור ההתרחשות בזמן הווה יוצרת עניין. קצת כמו לצפות באיזו התרחשות שקוראת על במה.
במקור הקטע כתוב בזמן עבר והמתח נובע (או אמור לנבוע) מהכרות עם הדמויות.
וכמו שאמרתי, בעתיד זה יוצא הזוי לגמרי.

 

[ויימס]

אני לא חושבת שאף אחד מהקטעים עובד, למען האמת.

 

[ויימס]

אוי, שיט.

הקטעים שלי, אף אחד מהקטעים ***שלי*** לא עובד.

 

[אלודאה]

ועכשיו, תורי

הבעיה שלי עם כתיבה בזמן הווה היא פשוטה - מהרגע שיצא "משחקי הרעב" כווווולם רצו לכתוב דברים בהווה. אני ממש שמחה ש"ילד מלחמה" לא היה רב מכר היסטרי כי אחרת היינו מקבלים לא סתם הווה אלא גוף שני הווה. באמת. ספר מדהים, אבל החלק הראשון שלו כמעט בלתי נסבל.
&nbsp
רציתי שנעשה את התרגיל הזה כדי לראות מה קורה במעבר בין זמנים. שימו לב שהקטעים עובדים *גם* בעבר וגם בהווה. גם קטעי המתח, גם קטעי ההתרחשות הרגילה. קטעי העתיד יצאו הזויים (חלקם), אבל חלק מהם יצאו מעולים. אני לא יודעת כמה מהמשתתפים היו בוחרים לכתוב בזמן עתיד מראש, אפילו שהקטעים יצאו טובים.
&nbsp
אז איזה זמן לבחור?
באופן טבעי אני בעד כתיבה בעבר. הווה הוא זמן מאד מאד בעייתי, לא רק לכותב אלא גם לקורא. הוא יוצר לחץ וצורך להתרחשויות שלא נגמרות. הוא לא מאפשר הרהורים ומחשבה, כי הכל מתרחש *עכשיו*.
תסתכלו על הקטעים - רק מעטים מאד בינהם טובים יותר בזמן ההווה, ולא בטוח שהם מחזיקים סיפור שלם. "טובים יותר" לא אומר "טוב יותר לכל הסיפור" אלא רק "טוב יותר לקטע הזה".
&nbsp
אתם כבר מכירים אותי, אתם יודעים שאני בעד כתיבה מתוך מודעות ושימוש בכלים טובים.
אם כבר מחליטים לכתוב בהווה שווה לבדוק אם הסיפור עובד גם בזמנים אחרים. פשוט לבחור קטע שהוא לא קטע אקשן ולראות איך זה נראה בזמן עבר, ולו על מנת שהבחירה בהווה תהיה בחירה אמיתית ולא בחירה "כי ככה נראה לי שזה יעבוד".
&nbsp
אה!
ויש את החלק שהבטחתי לויימס: "איך לעשות מליונים". זה קל. תכתבו את מה שכולם רוצים לקרוא, לפני שכולם יודעים שהם רוצים לקרוא את זה, ואחר כך תיצרו השראה היפנוטית בקרב ההמונים כדי שיקנו את הספר שלכם.

 

[אלודאה]

אני מקווה שאתם לא מאוכזבים...

 

[ויימס]

נולדתי מאוכזבת, תודה.

 

[shayelk]

משחקי הרעב כל כך השפיע על כתיבה של אנשים?!

אני היחיד שחושב שמשחקי הרעב הם ספרים עם עלילה מצויינת שכתובים פשוט איום ונורא?
אם יש משהו שלקחתי מהסדרה הזאת זה איך לא לכתוב רעיון מעולה. עכשיו אני רק צריך רעיון מעולה כדי לכתוב אחרת

 

[עוץליגוץלי]

דיעותנו חלוקות

לדעתי העלילה ממש גרועה.
הוא כל הזמן "פותח אפשרויות", חוקי הטבע משתנים עם העלילה - בספרים הראשונים חוק זה חוק, בהמשך "מופיעים חריגים גם מחוקי הטבע", כמות הדמויות "בלתי אפשרית לזכירה" ...
מצד שני, אפיון הדמויות מעולה, הכתיבה קולחת (גם בזמן "הווה"), וכשהוא מתאר משהו מנקודת מבט של דמות מסויימת - הקוראים בהחלט מזדהים עם הדמות גם אם קטע אחד קודם (שתואר מנקודת מבט של דמות אחרת) זה היה הרשע בהתגלמותו.
&nbsp

 

[shayelk]

לא נראה לי שאנחנו מדברים על אותו ספר

משחקי הרעב, כן?

 

[עוץליגוץלי]

צודק, התבלבלתי עם משחקי הכס

 

[אלודאה]

אם כבר העלית את משחקי הכס...

מבחינה טכנית (אני לא מתייחסת לעלילה כרגע) הם כתובים מעולה, לפחות הספרים הראשונים. הוא יוצר מתח שלא מפסיק, למרות השימוש בגוף שליש עבר (היום בטח זה היה נכתב בציווי או משהו...).
אחד הקטעים שאני הכי אוהבת הוא החתונה של ג'ופרי, שכתוב מכמה נקודות מבט בו"ז, מה שמאפשר לו ליצור פנורמה של החדר.

 

[עוץליגוץלי]

מסכים.

הטכניקה מעולה. הדמויות טובות מאד. העלילה - נוראית. (מצד שני, אם מישהו היה כותב את ספרי ההיסטוריה באיכות הכתיבה שלו, אולי הציונים של הילדים היו טובים יותר).

 

[סקיפי]

לדעתי כל הספר כולו גרוע |מתכופף|

ואני נגד כתיבה בזמן הווה כשהיא משמשת תירוץ לכתיבה גרועה. יש סופרים שיכולים לכתוב טוב באיזה זמן וגוף שמתחשק להם. משום מה סיפורים גרועים הרבה פעמים יהיו כתובים בזמן הווה. אני לא בטוחה שזה יותר קל, אבל כנראה שיש איזשהו קשר.

 

[עוץליגוץלי]

את "מרימה להנחתה".

בייחוד אם את מתכופפת.

 

[חתול השיממון]

ומאחר שאף אחד לא מצביע לביבי...

אה, זאת אומרת, אני מתכוונת, אה, אף אחד לא אמר שום דבר לגבי זמנים שאינם עבר, ודמוקרטיה וזה, אני רוצה להשמיע את קולו של ההווה.
[פתח סוגריים מרובעים: זאת לא הודעה שנועדה לפתח דיון, אני סתם מביעה דעה והולכת. זה פשוט מהדברים האלה שהתווכחתי עליהם יותר מדי עם יותר מדי אנשים, וכשאני רק חושבת על להתווכח עליהם שוב האוזניים שלי מתחילות לזמזם. זאת דעה, אוקיי? אתם מוזמנים לא להסכים איתה, ולדמיין שעל כל אי-הסכמה אני אענה בתשובה שנונה, מוחצת וניצחת שתוכיח לכם שאתם טועים ואני צודקת כרגיל. ואז אני גם מוציאה לשון ועושה פחחח (בזמן הווה!) בכל אופן, אל תעלבו אם אני לא אגיב לכם מחוץ לדמיון. מיד אחרי שאלחץ על send אני מתכוונת להיעלם בחזרה לעולם המקביל הנוראי שנקרא "תקופת מבחנים" ולא לחזור עד שסניילמן יפרסם עוד סיפור (או סנופקין. או גלורי. או וולדי). סגור סוגריים מרובעים].
טוב, אז אני רוצה לצטט משפט מדויק ונכון לחלוטין שאלדואה אמרה לגבי כתיבה בזמן הווה:
"הוא יוצר לחץ וצורך להתרחשויות שלא נגמרות. הוא לא מאפשר הרהורים ומחשבה, כי הכל מתרחש *עכשיו*."
זהו, זה פחות או יותר מסכם למה אני אוהבת כל-כך זמן הווה. סגנון הקריאה (ורוב הזמן גם הכתיבה) האהוב עלי הוא אקשן מהסוג שגורם לי להתנשף כמו לא-חתול (כלב) בנסיון לעמוד בקצב של כל ה-WTF שהולך שם. (אתם יכולים גם להקביל את זה להתנשפויות במובן היותר גס, אם לשם הראש הכחול שלכם לוקח אתכם. כי ספרים טובים יכולים להיות, כאילו, רק איזה שלוש דרגות מתחת לזיון טוב. שתי הדרגות האחרות הן כמובן שינה וסושי.)
אני גם לא אגיד שום דבר לגבי משחקי הרעב ומשחקי הכס אהוביי. haters gonna hate. אבל בהחלט לא התחלתי לכתוב בזמן הווה כי אני רוצה להידמות למשחקי הרעב - זה כמו לרצות להידמות לאלוהים. ומה זה יעזור? אני לעולם לא אוכל להידמות לו, ולא משנה כמה אני ארצה. אפילו לא שחורה. (למי שלא הבין: אלוהים. מורגן פרימן. אלוהים, כן?)
לא, מה שחשבתי כשקראתי את ספר ההווה הראשון שלי (אני לא בטוחה בכלל שזה היה משחקי הרעב, אגב), היה "פאק. זה מה שהיה חסר לי כל הזמן כשכתבתי בעבר וזה הרגיש לי *לאט*. איך לא חשבתי לנסות את זה קודם?"
אז לא רצון לחקות. בסך-הכל יישום של טכניקה טובה שמתאימה לי.

זהו. שלום ותודה על הדגים. תחי הדמוקרטיה!

 

[ויימס]

הממ, משהו שחשבתי עליו-

כשכותבים בהווה מס. המילים שדרושות להעביר את אותו הקטע גדל, כי כל ה "עשיתי", מתחלף ב, "אני עושה." זאת אומרת שלכל משפט לוקח יותר זמן להיקרא, אז הייתי מצפה שזמן הווה יגרום לאשליה שהכל מתרחש לאט יותר, בניגוד לאינטואיציה.
בכל אופן, מבחינתי זה חסר משמעות ואני לא מרגישה בשום אפקט לכאן או לכאן.
אה, רגע... חשבתי על עוד משהו. כשכותבים בעבר בגוף ראשון, המספר הוא לא אותה הדמות כמו שהוא היה כשהסיפור התרחש. אנשים בדרך כלל לא מנצלים את זה, אבל ייתכן שבמהלך הסיפור, כבר יש לו עמדות שונות מאלו שהיו לו כאשר הסיפור התרחש.