הקטעו עצמו
אני מתעורר. אני קם ומתסכל סביבי. כלום, אין כלום. אני נמצא במקום נידח ואין שום דבר. אין קולות של ציפורים מצייצות. אין עצים עם ענפים ארוכים. אין מכוניות. אין גם קרקעות. אני עומד על משטח שחור.
אני מתחיל לחקור, ללכת ולראות אם יש רמז אחד קטן. לא, שום דבר. אני חוזר וחוקר חוקר וחוזר שוב ושוב ובוחן כל פרט ופרט. אני מתחיל לחשוד שאולי פספסתי חלקים מסתוריים, אבל עדיין אין שום רמז.
ואז אני מבין שאני לא אצליח לקבל אפילו פיסת מידע חלקית ומחליט לשכב ולעצום את עיני. אני רק מייחל לחושך מלאכותי ותמידי שלא יותיר אותי חסר אונים.
אני מתעורר ואין שינוי. רק אני ואנוכי לבד באותו מקום מוזר. עוברות מספר שניות ואני מתחיל שוב לחפש רמזים: אולי חטפו אותי? אולי אני בעצם מת? אני לא מצליח לאתר שום פיסת מידע.
ואז אני מתחיל לדמיין עולמות יותר סבירים. עולמות עם אוכל. אני חושב רק על אוכל כי אני מרגיש רעב. על איך שבא לי חתיכת ברוקולי עם סחוג ירוק חריף חריף או סתם לביבת קישואים. כל זאת עד שפתאום אני כבר לא חושק במזון. כאלו שקלטתי בתוכי שאין טעם לפנטזיות על אוכל.
ואז אני מתחיל לחשוב על בעיות אקראיות: איך יודעים למצוא מחלק ראשוני של מספר? איך אפשר לנמק רושם אסתטי? עובר זמן רב ואני לא מצליח למצוא פתרונות כלל, ואז אני מתחיל פשוט לספור כבשים: אחת, שתיים, שלוש, ארבע ומגיע עד שש מאות אלף שבעים ושתיים. או שבעצם שבעים וארבע? לא זוכר בדיוק.
ואז נמאס לי לחשוב ואני מתחיל ללכת. סתם ללכת לשום מקום מיוחד. ממקום אחד לאחר ומשם למקום שלישי ולמקום רביעי, חמישי ושישי... עד שאני מתחיל לחוש בעייפות ונשכב.
באותו רגע אני מבין שאין דבר שיכול לסייע לי ונגזר עליי לחיות בבדידות למשך שארית חיי. אני מתחיל לחשוב על איך אני לבד ושאין שום דבר מסביבי (לא לדבר על אנשים לשוחח איתם(. על כך שאפילו למספרים אין משמעות, שאין דבר מחוץ למחשבותיי פרט לי ולעצמי, ושאולי בעצם גם אנוכי קיים רק בתוכי או שאולי אני אל לפני שנוצר אפילו אטום אחד.
ואז אני פתאום מרגיש שאולי שמצאתי כיוון. אני מתבונן סביבי ומתרכז על מיקום אקראי. אני אפילו מצביע עליו, אבל מבין מיד שטעיתי כי בעצם יש כבר אור.
 
 
