מנסיון אישי כפול
כילדה גרתי עם הוריי בקנדה שנתיים - הייתה חוויה נחמדה, לא יותר מזה. יש לי משם זכרונות יפים, במשך שנתיים אחרי שחזרנו לארץ היה לי קשר מכתבים עם חברות משם, אבל זה נגמר. זוכרת כמה היה לי קשה בהתחלה (הייתי בת 12, גיל נוראי למעברים), אבל זוכרת הרבה דברים טובים. התרומה הגדולה הייתה השפה, בסיס מצוין לשליטה ברמת שפת אם שיש לי באנגלית. התייחסנו לזה כאל שלב זמני, היינו כל יום שישי ב- JCC, את הטיול הגדול בחוף המערבי עשינו עם עוד משפחה ישראלית וכו´. עכשיו עברתי עם בנותיי, בת חמש ובת שנתיים. מרגישה מאוד "אין" בקהילה הזרה כאן. זה מה שטוב במקום כמו בלגרד - הקהילה הזרה מאוד ברורה וקטנה יחסית (מאות בודדות של משפחות), ונוצרות חברויות מאוד טובות די מהר. יש לי חברות טובות כאן (רובן בריטיות) וחיי חברה ענפים. מבחינת הילדות - משבר ההסתגלות של הבכורה היה קל יחסית ומהיר יחסית (תוך חודשיים התחילה לדבר ולהבין מה קורה בכיתה ועוד קודם היו לה חברות איתן תקשרה בתנועות ידיים וכו´). התרומה לדעתי גם לגביה תהיה השפה. החוויה היא אדירה (לפחות בעיני) - היא מכירה תרבויות שונות (בי"ס בינלאומי, ילדים מכל העולם, חוגגים את החגים הלאומיים של כולם), מדינות שונות, אנשים שונים. אנחנו מטיילים כאן הרבה, גם בסרביה עצמה וגם במדינות מסביב (בכל זאת אירופה, מאוד פשוט, נגיש וזול להגיע כמעט לכל יעד כאן). המגע עם המקומיים הוא מועט, בעיקר בחנויות וברחוב. ההבדלים הם כל כך גדולים, שאני לא רואה סיכוי ליצור חברויות עם מקומיים. על הישראליות קל לי לשמור, כאמור, גם בבית הספר עצמו מאוד מודגש הלאום של כל ילד וחוגגים את החגים שלו (כשהילד החוגג במרכז).
