תרופה מידית (4/12)

[הקיסרית הילדותית]

תרופה מידית (4/12)

מגיעה לפגישה ומבקשת תרופה מידית לכאב שמציף באותו הרגע (שכנראה הוא רגע ארוך שמתמשך כבר כמה שבועות) אומרת שמרגישה רע ואת מנסה לברר למה ומבינה מהעינים הזועקות שלדבר זה בטח לא ילך. צריך איזה כדור שאת הגוף יטשטש את הכאב יעביר למקום אחר.. כי פה להתמודד לא ניתן. אז שוב בורחת מהשיחה על הנושא ויוצאת מהפגשה מתפרצת בבכי... פוחדת שתראי אותי בוכה, נזקקת, אך את יודעת רואה הכל מבעד לאותו הקול שמנסה להתייצב, הגוף הרועד, העינים שנעצמות לפרקי זמן מקסימלים , מכירה את כבר את הניסיול להסתיר ואומרת שלא צריך. הייתי צריכה רק לכתוב...

 

[הקיסרית הילדותית]

מפלצת בובה (5/12)

לפעמים מרגישה כמו מפלצת, בכל זאת אני זו שיכולתי לחוות דברים כל כך לא אנושיים , והם בסה"כ רצו דבר אנושי, היו צריכים שאת צרכיהם יספקו. אני לא מבינה למה , אם אני מפלצת אני מרגישה היום כל כך רע , הם מרגישים טוב, כמו אז, אחד בצנחנים , אחר בגולני שלישי בגיבעתי, אחר לומד עריכת דין , חמישי עומד להתגייס, שישי... שביעי... שמיני, כבר לא זוכרת כמה הם היו... אני הלכתי לאותם אנשים שבסה"כ רוצים שיספקו את צרכיהם , רוצים להיות אנושיים , וגם פה היה עורך דין ויהלומן , חלקם נשואים חלקם אף עם ילדים וחלקם דתיים ונשואים עם ילדים... זה הטבע , אם הוא ככה , למה אני לא ישנה, למה כואב לי בבטן והידים שרוטות , למה בלילה אני רואה ושומעת אותם מדברים ... מעולם הם לא קראו לי בשם הפרטי... מפלצת... בובה.. מה ההבדל? הקישור שאנחנו עושים?

 

[הקיסרית הילדותית]

רגל כמעט באוויר מתקדמת (6/12)

וחוזרת לאחור, הרוח שנושבת על אותו אדמה חבולה ופצועה מכאיבה ושורפת כל כך שאני לא מסוגלת להניח את הרגל על מנת להתקדם מעט, כבר כמעט ולא מרימה את הרגלים, יושבת ורוצה לנוח אבל נראה שמשהו דוחף אותי כל פעם מעט ואני כאילו נגררת על אותה אדמה והכאב גדול יותר? לא רואה את הסוף, החוייה כל כך קשה , הגוף דואב , העינים רוצות רק להעצם. מרפה את הגוף ומרגישה שוב שאני נותת שיעשו מה שרוצים-בלי להתנגד , ושוב מתכווצת , חוזרת לעמדת מגננה, שבה כיביכול אף אחד לא יכול לפגוע.

 

[הקיסרית הילדותית]

: (9/12)

אני רוצה שהכל כבר יעבור

 

[הקיסרית הילדותית]

: (9/12)

נעטפת בשתיקה הזועקת, יודעת שאף אחד עכשיו לא יכול להתקרב ולגעת או לעשות משהו על מנת לשפר, לא מעוניינת בתיקון ,לא בעזרה, לא בביקורת או הטפות מוסר. אתם יכולים לומר הכל אבל זה יעבור ליד האוזן , אפילו למשב הרוח לא אשים לב. חוזרת לעצמי , נסגרת .

 

[הקיסרית הילדותית]

: (10/12)

להרחיק הכל , לשתוק , לא להתעורר עם דמעות ולא לבכות לפני השינה ולא כשאני מסתובבת בישוב . לעצום עינים ולחלום ולא לראות את פניהם , לחוש את עורם, לשמוע את צחוקם וקולם. להשאיר בצד הכל , לפחות בנתיים, לא לדבר , לא לומר כלום , בלי דמעות, בלי כעס או אכזבה , בלי עצבים. רק אני, ריקה? מה אני בלי העבר שלי .. את הילדות אני לא זוכרת במיוחד, וגם בה הייתי אנשים אחרים, הייתי מה שאנשים רצו שאני אהיה, לא היה נעה, היה אמא , אבא , חברות, מורה, מה שהם רצו הייתי , לא היה לי רצון משלי, ואחר כך שילמתי על זה מחיר ורק אז התעוררתי, כאב לי ולא רציתי , ידעתי לחשוב שמשהו פה לא בסדר , שהם עושם משהו שמאוד מכאיב לי.. אז בהתחלה בכיתי והם השתיקו ואחר כך שתקתי ולא בכיתי לידם כי זה לא בסדר לבכות, בסוף בכלל לא הייתי שם . אז מה אני? היום אני לומדת ועובדת , זה מה שאני בהווה , אני מרגישה כאילו אם אני בלי כלום אז... יש לי התנהגות מסויימת שאני לא יודעת למה היא כיוון שאין לי עבר ואז הכל רע , כי התנהגות לא בסדר... אני מבולבלת ואני רוצה רק שיהיה משהו בסדר.. איזה פיתרון אפשרי , שאפשר יהיה לשתוק ולהרגיש טוב או לדבר ולהרגיש טוב וזה לא אפשרי

 

[הקיסרית הילדותית]

אולי בכלל לא צריך טיפול פסיכולוגי

(11/12) אולי אני בכלל צריכה ללכת לאינסטלטור , שישחרר את הסתימה שיש לי בצינור החיים, ואולי בכלל צינור החיים שלי לא מחובר לאיפה שהוא צריך להיות מחובר. אולי אני בכלל צריכה מכונאי שיתקן את המוח ויסדר את כל נושא הזרמים שם .. כי משהו לא בסדר. אולי בכלל רצוי בסה"כ שיבוא פסל המפסל בקרח ויעצב את הלב לפחות בצורה של לב.. לשם ההטעיה ...

 

[הקיסרית הילדותית]

שותפה לפשע (14/12)

נראה שנעשה פשע נתעוו, מגעיל בלתי נסבל ואני שותפה לו, כרגיל תמיד כל מה שקשור בהרס , חורבן , פשעים אני נמצאת. אז חזרתי הביתה וחיכתה לי מעטפה על שולחן הכתיבה, לא מבוילת רק למעלה היתה חותמת של "בית המשפט לישראל" , מסתכלת בודקת שבאמת רשום את שמי ויודעת שהנה היום שלי הגיע, פחות או יותר כמו יום הדין של כל אדם רק שאני הולכת לעמוד למשפט... כבר ידעת את כל הסעיפים האשמות,הדבר היחיד שנותר זה לפתוח את המעטפה לקרוא ולאושש את מחשבותי, ולהחליט מה עושים. האם לשכור עורך דין , שייצג אותי, אך בשביל מה? אני מודה באשמה, יודעת ששתקתי יודעת שהבאתי אותם למצב הנתעוו הזה , כמעט והאלצתי אותם לעשות את זה . ועכשיו מה נותר? האם ללכת להצהיר אי שפיות או לשאת במלוא האחריות למעשים שלי?

 

[הקיסרית הילדותית]

בכלל לא חשבתי שזה יהיה ככה (14/12)

כשליווית אותי הביתה בכלל לא חשבתי לספר או לא לספר לאמא , חשבתי רק על המקלחת שאני הולכת, חשבתי איך לנקות את הדם מהכתף ומהחולצה, והחצאית, חשבתי שאני צריכה מהר לזרוק הכל שאף אחד לא ידע ולומר שפשוט איבדתי את החצאית והחולצה, למרות שהכי אהבתי אותם. ניכנסתי הביתה ואמא באמת לא היתה ואולי פה האכזבה הגדולה שהיא לא ראתה את הדם על החולצה והחצאית ואת העינים האדומות מבכי והלם , את הגוף שבאותו רגע למד להתנהג כמו רובוט, למד שאם בחור נשכב עליך את צריכה להיות בשקט ולא לבכות כי אסור לבכות , כי אם את בוכה וזזה זה כואב יותר. מאותו רגע לא קראו לי נעה קראו לי בובה, מתוקה, חמודה, ולילדה כמוני זה לא היה משנה לא היה לה כלום שלה היא היתה אחרים , היא היתה מה שאחרים רצו וזה היה מושלם מבחינתם . ---------- נזכרת במקרה הראשון , במה ששינה את חיי לכיוון מאוד מסויים , כיוון מלא מקרי אונס , מלא פגיעה הרס עצמי שאליו גם התלווה הרצון לחזור לחיים הרצון לשמור על ההורים ועל המשפחה ועימם התחושה שאני רק הורסת יותר ופוגעת יותר.

 

[ילדונת~]

השרשור הוא טריגר......

מצטערת יקרה לא מוצאת את המילים כואב

שולחת חיבוק ((((((קייסרית))))))) לא מסוגלת לכתוב יותר הרבה דברים מוצפים כרגע....

 

[צוות מקום]

קיסרית...

קראתי את ההודעות שלך באיחור רב, אבל אני מתייחסת אליהן עכשיו. את שואלת באחת ההודעות, אחרי שאת מספרת סיפור שבו לכאורה רצית את זה והבאת את זה על עצמך והם אלה שבסדר ואת לא - את שואלת מדוע זה כל כך כואב עכשיו. ואני מחזירה לך את השאלה ואת הסיפור ומזמינה אותך לשנות אותו כך שיתאים. כי משהו לא מסתדר שם. וכן, אחרי שאדם עובר חוויה כמו אונס, הוא משתנה. משהו בו לא ישוב להיות כמו קודם, לעולם. אבל עדיין, מה שתרצי לעשות בחייך, הוא שלך ולא שלהם. את יכולה לבחור לא להמשיך לשחזר את הפגיעה, את יכולה לבחור דרכים נוספות ואחרות לקחת שליטה על החיים שלך.