תרשו לי בבקשה
להכניס לפורום נימה קצת אחרת... היום הזה ממש משפיע עלי. עדיין לא התאוששתי מיום השואה ועכשיו יש את יום הזיכרון. אני רואה את תוכניות הטלוויזיה, הטקסים, המשפחות השכולות, העצב... כל נפש שקיפדה את חייה בטרם עת. כל ילד שהשאיר אחריו הורים, אחים, אשה, חברה... כל ילדה שהשאירה אחריה הורים, אחים, בעל, חבר... כל אב/אם שהשאירו אחריהם יתומים... כל אחד ואחת, כולם יקרים מאוד. יקרים למי? נכון, למשפחתם, אבל כשמגיע יום הזיכרון הכל צף אצלי. נכון שלא שכלתי אף אחד מבני משפחתי במלחמות וגם לא בפיגוע איבה, אך אני יודעת אובדן מהו. להשאיר אחריך את כל האנשים האלה שכל מבוקשם הוא לראות אותך שוב, לחבק, לדבר, סתם לשבת בשקט ולהנות מהביחד הזה. פתאום הכל יקר מאוד, כל רגע משותף הופך לקדוש. כל פעם שעובר ברחוב מישהו שדומה לך, מישהו שמדבר כמוך, עשה פתאום איזו תנועה שהייתה מאוד אופיינית לך. רואה את אמא שלך, כמה היית כמוה. היא מדברת, שפתיה נעות ואני רואה רק אותך מולי. פתאום שיר שאהבת, זמר שאהבת. הבוקר באחת התוכניות ברדיו ביקשו מהשדר להקדיש את השיר "הנסיך הקטן" לחייל שנקטף בטרם עת. וזה השיר שלך. מאז שהלכת השיר הזה פותח את ברזי הדמעות שלי, מטשטש הכל סביבי, שום דבר כבר לא קיים מלבדך... עכשיו הדמעות כבר מטשטשות את האותיות וקשה להקליד... לא רציתי לדכא אתכם, אך פתאום חשתי צורך עז לשתף, זה לא אופייני לי ולכן מיהרתי למקלדת לפני שאתחרט. כתבתי מובלבל ולא מובן - לא התכוונתי, כך זה יצא...
להכניס לפורום נימה קצת אחרת... היום הזה ממש משפיע עלי. עדיין לא התאוששתי מיום השואה ועכשיו יש את יום הזיכרון. אני רואה את תוכניות הטלוויזיה, הטקסים, המשפחות השכולות, העצב... כל נפש שקיפדה את חייה בטרם עת. כל ילד שהשאיר אחריו הורים, אחים, אשה, חברה... כל ילדה שהשאירה אחריה הורים, אחים, בעל, חבר... כל אב/אם שהשאירו אחריהם יתומים... כל אחד ואחת, כולם יקרים מאוד. יקרים למי? נכון, למשפחתם, אבל כשמגיע יום הזיכרון הכל צף אצלי. נכון שלא שכלתי אף אחד מבני משפחתי במלחמות וגם לא בפיגוע איבה, אך אני יודעת אובדן מהו. להשאיר אחריך את כל האנשים האלה שכל מבוקשם הוא לראות אותך שוב, לחבק, לדבר, סתם לשבת בשקט ולהנות מהביחד הזה. פתאום הכל יקר מאוד, כל רגע משותף הופך לקדוש. כל פעם שעובר ברחוב מישהו שדומה לך, מישהו שמדבר כמוך, עשה פתאום איזו תנועה שהייתה מאוד אופיינית לך. רואה את אמא שלך, כמה היית כמוה. היא מדברת, שפתיה נעות ואני רואה רק אותך מולי. פתאום שיר שאהבת, זמר שאהבת. הבוקר באחת התוכניות ברדיו ביקשו מהשדר להקדיש את השיר "הנסיך הקטן" לחייל שנקטף בטרם עת. וזה השיר שלך. מאז שהלכת השיר הזה פותח את ברזי הדמעות שלי, מטשטש הכל סביבי, שום דבר כבר לא קיים מלבדך... עכשיו הדמעות כבר מטשטשות את האותיות וקשה להקליד... לא רציתי לדכא אתכם, אך פתאום חשתי צורך עז לשתף, זה לא אופייני לי ולכן מיהרתי למקלדת לפני שאתחרט. כתבתי מובלבל ולא מובן - לא התכוונתי, כך זה יצא...
