תשובה לדעת אמת על האשה מהרב יעקב סג

דוד1000

New member
תשובה לדעת אמת על האשה מהרב יעקב סג

18. מענה אלול תשס"א על האשה היהודיה ה"מסכנה": ולא נאריך הרבה בענין זה, כי יצאו מאמרים וספרים למכביר לבאר דבר זה שכמה מרשעי הדורות מעולם ניסו לעוות בקנאתם לאושר הזוג היהודי, עיין למשל מאמרים בספרי "אל המקורות" כגון של פרופ' יהודה לוי בחלק ב' [והוציא בענין זה גם חוברת "גבר ואשה"]. רק אציין שני דברים להתבוננות, ואח"כ נסכם את הנקודות הנידונות בקצרה: 1. ראה גם ראה, אחי, את יציבות מבנה הבית ואת האושר והשמחה של בני הזוג במשפחה שומרת מצוות לעומת האחרים. מבלי להכנס לטעמי הדינים, הרי אפילו עיוור רואה ששומרי המצוות הגיעו לשמחה ולאושר בביתם קודש ע"י אהבת אמת וכיבוד הדדיים, והאחרים לא!! וכבר עמד החזו"א על התהום הפעור בין "ערכים" של החילוני לעומת זה של שומר המצוות: מה שהם קוראים "אהבה" התורה קוראת לזה "כרת"... איני רוצה לכתוב כשמח לאיד את אחוזי הגרושים אצל החילוניים ביחס לשומרי המצוות ולא את הסקירות על ה"אושר" של אלה מהם שלא התגרשו ביחס אלינו. [ואמנם יש יוצאים מן הכלל לשני הכיוונים- למרות שלא כל "שומר מצוה" עושה זאת כפי הראוי, וגם לא כל "מאושר" חילוני הוא מאושר באמת- אך הכלל מעיד על הצלחת השיטה]. הרי המטרה הנכספת של זוג המקים בית היא לא אחרת מאשר להגיע לאושר!! ואם המטרה הושגה, למרות המסובכות הגדולה שביחסי בני זוג, אין לך הוכחה גדולה מזו על אמיתות השיטה, כי משמים היא! כבר כתבנו במענה לרפש 7 על הכבוד העצום שחייב האיש לאשה, בציוויי הלכה הגדולים ממה שמצווה האשה לאיש: "ומכבדה יותר מגופו"! קרא שוב את ה"אשת חיל" שבסוף משלי, ואחר כך לך בדוק איזה כבוד נותנים ה"זועקים נגד זלזול באשה", כגון השיקוץ, לנשותיהם הם. אז תבין את המניעים הפסיכולוגיים לזעקתם: תיסכול נורא על חורבן אושר ביתם בגלל תאוותיהם הבהמיים ושחיתותם במידות! [והם כמובן יקראו להרפתקאותיהם בשמות המחפים על חולשותיהם כעלי תאנה: "אהבה לא ניתנת לריסון לאחרת", "צורך נפשי עילאי", "יישום עצמי", "תחושות הלב הפנימיות האמתיות" וכו' וכו' מהמדמנה ה"ספרותית" המצויה. והאשה המנותקת מתורה מרבה בדמיונות של הבל בענין אושר ואהבה בגלל הטינופת הריגושית התמידית הנפלטת מהרדיו/ טלביזיה/ עיתונים/ ספרי רומנים/ סרטים/ פרסומות/ חבֵרוֹת/ התארחויות /יועצים וכו', אך במקום שתגיע לאושר נכסף זה בעצמה, מסתובבת בעיניים כבויות, סחוטה, מתוסכלת, נכזבת, נבגדת, מנוצלת וריקנית. כך הם מעידים בעצמם]. 2. הרי מבנה הגוף השונה של האשה מהאיש מראה בעליל על מבנה נפש שונה [שהרי הגוף הוא לבוש לנפש, ותוכל לדעת ממבנה גוף האדם ופניו הרבה מתכונות נפשו, ואכמ"ל] ועל ייעוד שונה. ייעוד האשה להרות הילד אחר הכנה גופנית ארוכה להריון זה [מחזור הפוריות, הורמונים שונים כו'] להולידו ולגדלו [הנקה], וממילא לחנכו לפחות בשלביו הראשונים. זה תפקיד אחראי ומורכב המחייב סבלנות ורגישות ותבונה, והבורא לא סמך בזה על האיש! גם בינה יתירה ניתנה לאישה, וחייבת במצוות שנה לפני הגבר! הבעל חייב לדאוג לפרנסתה ובריאותה, וחייב לכבדה יותר מגופו! [יבמ' ס"ב ע"ב, רמ' דעות ה']. ועי' אבהע"ז קנ"ד מה עושה ב"ד למי שמעז להכות אשתו, אפילו היתה לא בסדר! התורה פטרה אותה מהעול והאחריות של הרבה דברים, לא בשביל שהיא נחותה, אלא אדרבא, כי היא נועדה לתפקיד חשוב מדברים אלה: עיצוב דמות הילד, ועיצוב פני הבית של בני הזוג! הייתי מסתכן לומר שיש גברים הרוצים לכוון ב"שלא עשני אישה" כהשלמה של "מברך על הרעה כמו על הטובה"...! שהרי המהר"ל מבאר ב"שעשני כרצונו" שהיא בנויה יותר כרצון הבורא, עם פחות משיכה לפיתויי היצר! אלא שלגבר יש יותר מצוות. עכ"פ כל בער יבין שייעוד הגבר והאשה שונים [כמדומני שעד עתה אוסר החוק האמריקני על אשה להיות נשיא...], ודיני התורה מכוּונים לשינוי זה בייעוד. רק מתוסכלים מהדור האחרון יכולים לרצות להפוך את קערת-הנפש על פיה [אתה ודאי זוכר גזירת פרעה הקשה: איש יעשה מלאכות האשה והאשה של איש...] כדי לאמלל את שני בני הזוג... ואין צורך להאריך בדברים המובנים מאליו. ואכתוב בתמצית את אשר כבר כתבנו במענות קודמים עם עוד כמה נקודות התיחסות לשאר דברי השיקוץ: פסול אשה לעדות ולדון: נאמנת בכל אשר נאמן עד אחד: להתיר אשה על סמך עדותה שמת בעלה, על כשרות בכל איסורי התורה ועל טומאה וטהרה לחייב שבועה בממונות וכדומה, שאלה הדברים המחייבים נאמנות גרידא. מלבד זאת יש עדויות שמגזירת הכתוב צריכות שני עדים בבית דין, ואז לא נאמנים אפילו שני גדולי הדור אם הם קרובים מגזירת הכתוב [שהרי האוהב והשונא כשרים לעדות]. וכמו שמלך פסול לעדות, לא בגלל גנותו... ועי' זבח' קג ע"א תד"ה "אין לי" שפסול אשה להעיד "אין תלוי בנאמנות שהרי משה ואהרן לא מעידים, לא משום דלא מהימני". ולמרות שהוא גזירת הכתוב כתבו סיבות המקרבות לשכל: לא רצו לאלצן לבוא לבית הדין, יותר רגשניות לרחם על הצד המסכן וכו'. וע"כ גם לא יכולה לדון. ואעפ"כ דבורה היתה שופטת, ועי' נדה נ' ע"א תד"ה "כל" שלמדו מזה שאשה כשרה לדון, אלא שנפסק כדעה החולקת שיכולה לדון רק אם קיבלוה עליהם, ולא יכולה לכפות אנשים לדון לפניה כפי שכופה דיין איש. ודבורה היתה מלמדת להם הדינים, עי' תוס' שם ובמס' שבועות. הערה שלי.המאמר עבר עיבוד. אם תמצאו מילים שיש בהם דופי נעשה שוב עיבוד. ההמשך בהודעה הבאה
 

דוד1000

New member
המשך

ירושת הבת: הרי בת יורשת אביה, ופרשה שלמה של בנות צלפחד תוכיח, אלא כשיש אח לא יורשת כי בעלה חייב בפרנסתה. וכל זמן שלא נישאה היא קודמת לאח להיות נזונת מהירושה, ואם אין מספיק יחזר האח על הפתחים [שו"ע אה"ע קי"ב]! הפליית הבת לטובה! לא למה נזעק השיקוץ?! וגם האשה האלמנה ניזונת מהירושה לפני הבנים! והיא שנוהגת לנהל את ענייני הירושה. ונשארת עם בנותיה בבית הנפטר עד לנשואיהן שאז חלק מהכתובה נועדה לעזור להן בנישואיהן. ובמקום הצורך יכול האב להוריש בחייו כמה שירצה לבנותיו. "האשה נקנית": כבר כתבו הראשונים [רמב"ן ר"ן וריטב"א בגיטין ט' ע"א] שאין האשה ממון הבעל ואינה דומה לממון הבעל. וכל מה שנקרא קנין הוא כי מתקשרים ע"י כסף, התקשרות של חיבה [עי' שירת הים: עם זו קנית: חיבבת (רש"י). ובפרקי אבות: חמשה קנינים קנה הקב"ה בעולמו כו']. והבעל נקרא הקונה כי הוא עושה פעולת הקנין מגזירת הכתוב [עי' קיד' ד' ע"ב רש"י ד"ה "ליהוו קידושין" שלולא הכתוב "כי יקח איש אישה" יכלה גם האשה "לקנות" את הבעל ע"י נתינת כסף: "כיון דאשמעינן דכסף עביד אישות, מה לי כסף דידיה מה לי כסף דידה"]. והעובדה שהבעל המקדש אשתו בשטר נותן לה שטר בו כתוב "הרי את מקודשת לי" למרות שכשקונה קרקע המוכר נותן את השטר ולא הקונה! והתורה נתנה את היכולת לאב לקדש בתו לאדם עד גיל 12 וחצי כדי שבמקום הצורך כגון שעת גזירה שחוטפים הרווקות, או כדי שתוכל להיות מוחזקת ע"י מי שיפרנסה, או כשעכשיו יש לו נדוניה בשבילה וכדו' חשבונות שהם בודאי לטובתה כי בודאי יעשה אב לטובת בתו, עוד יותר ממה שהיא יודעת טובתה, ועכ"ז חז"ל אומרים בקיד' מ"א ע"א: אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה. ועי"ש תד"ה אסור. א"כ כל הדינים האלה הם רק לטובת האשה, ולא ח"ו לשם ניצולה! ולעומת דברי אלוקים חיים של התורה עוד מלפני אלפי שנים על הצורך בכיבוד האשה, האיסור להכותה ולבזותה והזכות שיהא לה בתנאים מסויימים ממון ועסקים משלה, ראה, להבדיל, את החוק האנגלי ה"נאור" שעד 1882 האשה היתה נחשבת רכוש הבעל, ואסור היה לה לעשות חוזה או שתהיה לה בעלות על רכוש, ועד 1891 היתה לבעל שליטה מלאה על אשתו כולל ה"זכות" להכותה... זכויות הבעל והאשה: הרמב"ם פוסק שלאשה מגיע מהבעל ג' דברים מדאוריייתא: מזונות וכסות ועונה ועוד שבעה חובות מדברי סופרים: לרפאותה, לפדותה, לקוברה, וזכויות ממוניות לאחר מותו. ואילו לאשה אין שום חובות מהתורה אלא ארבעה מדברי סופרים: מעשי ידיה שלו [תמורת מזונותיה, ויכולה לומר שאין היא רוצה שמעשה ידיה ילכו לבעל והיא מוותרת על מזונותיה], מציאתה שלו, אוכל פרות נכסיה [תמורת פדיונה] ויורש אותה [תמורת קבורתה]. דהיינו: מהתורה יש לבעל רק חובות לאשה בלי שום זכויות מהאשה! מה עושה שלא יהיו נדהמים כל "מחפשי הקיפוח-נשים בתורה"? מביא מאחד הראשונים שאומר שיש רק זכות אחת לאשה מדאורייתא, היא האישות [בליווי עיוות זכות זו ועם כתיבת ניבולי פה גסים] והאחרות מדרבנן. ודעה אחת בראשונים שבעל יורש מדאורייתא... אח"כ מביא הלכה שכופה את האשה לשמשו לפי הרמ' אפי' בהכאה ולראב"ד שממעט צרכיה ומזונותיה [סילוף השיקוץ: "מרעיבה"], ומשמיט את הרמ"א באהע"ז פ' ט"ו שהלכה זו נאמרה כשהיא אומרת איני עושה וניזונת, דהיינו: מדובר באומרת תפרנס אותי בלי שאקיים זכויותי אליך. לרמ' כופה אותה אפי' בהכאה [וכבר הבאנו מאבהע"ז קנ"ד ג' להלכה שאסור להכותה ואם מכה ב"ד מיסרו ומחרימו ומכהו כו' ואם לא עוזר: כופין אותו להוציא, עי"ש], ולראב"ד מצערה בהמעטת צרכיה. ואח"כ מתלונן שאשה שהזיקה פטורה מלשלם עד שיהיה לה כסף, ובמקום לזעוק חמס על אפליית האשה לטובה שלא משלמת נזק כאיש, "בוכה" למה לא נותנים לה כסף לשלם. ושיקץ כדרכו, עי' חו"מ תכ"ד ט' ברמ"א שמיירי שאין לה כסף משלה, אך אם יש לה נכסי מלוג או נכסי צאן ברזל: משלמת... אח"כ סתם שיקר בגסות שאיש משועבד לעונת אשתו רק בזמנים מוגדרים והאשה מתי שהוא רוצה, ותוך כדי דיבור מצטט מהפוסקים היפך דבריו: האיש משועבד לאשה "כשהוא מכיר בה שהיא משדלתו ומרצה אותו ומקשטת עצמה לפניו". א"כ במה היא מקופחת? ובוכה למה איש נושא מדאורייתא שתי נשים ואשה לא שני גברים, וזו סתם שאלה מגעילה, כי גם אצל החילוניים בגידת האשה חמורה מבגידת האיש כי מבינים שאשה, אפילו מצד ה"הגיון החילוני" הקר, לא יכולה להיות שייכת ליותר מבעל אחד, כדי שידעו מי אבא של הבן הנולד לה. וראה כי גם החילוניות משנות שם משפחתן מהבית לשם בעלה [מלבד כמה מתוסכלות נחיתיות כשיקוץ...]. פטור מצוה שהזמן גרמה: רובם ככולם של המצוות הן לא מסוג זה, ומאלו פטרתה תורה מהחיוב לעשות [ויכולה לעשות אם רוצה ואפילו מברכת "אשר קדשנו במצוותיו וציונו" למנהג אשכנז...] כי הקלה תורה בגלל מחוייבתה היתר לבית [וכדלעיל, שהדבר מוטבע בגופה: הריון, הנקה וכו']. וכבר הבאנו מהמהר"ל [שכתב זאת עוד לפני "זעקת הנאורים"] שאשה פחות זקוקה לכל המצוות מעצם טבעה הרגוע, וקרובה לשלמות, והדברים ידועים. והשיקוץ פתאום מקנא קנאת האשה למה אין לה עוד מצוות, חובב מצוות שכמותו... ובוכה על גורל האשה שהיא "שפחתה של שני אדונים" [דהיינו: הבעל והקב"ה, עפר למלתעותיו]. ושכח שגם הבעל הוא עבד לאותו האדון, וב"ה שלא קופחנו מזכות זו להיות עבד למלכו של עולם ולא הסמרטוט של השטן... וזועק על שאשה נשואה פטורה מכיבוד אב ואם על חשבון הבעל, במקום לשמוח שהיא לא שפחתם של ארבע אדונים... ההמשך בהודעה הבאה
 

דוד1000

New member
המשך

בוכה על שיעבודי האשה "לשני אדונים", ומאידך הוא בוכה על כל שיעבוד שפוטרתה תורה: כיבוד או"א וקיום מצוות עשה שהזמן גרמן, כדלעיל, והנה עוד פטורים: מפריה ורביה [ובעצם גם היא חייבת ב"לשבת יצרה"], מחינוך הילדים [ובעצם ההלכה היא שחייבת: מ"ב תרט"ז ה', רק פטורה מהחיוב הקשה ללמד תורה], מלמול בנה, מעבודות המקדש, הכהנות מותרות להיטמא למת [: "כהן לא מלווה אחותו המסכנה שנאנסה בדרכה האחרונה", בזמן שמדובר שלא נטמא לה, וילווה אותה בריחוק ד' אמות מהמיטה...]. תפילין, חובת זימון [ומקשה בבורות על המ"ב שפוטר כי לא בקיאות: "איזו בקיאות צריך לזימון ואינו אלא י"ב מילים", ולא יודע שהמזמן מוציא את השומעים בכל הברכה הראשונה, והלואי שהאיש יכוון כראוי להוציא]. ממצוות עם טירחא יתירה כבדיקת חמץ או בדיקת האחוריים הבהמה מחֵלב, כי עלולה למעט מכפי הצורך, כי אינה יכולה לעשות כל עבודה ביסודיות ["עצלניות"] מרוב עבודות. איש ואשה גבי קדימה: זועק שמצילין איש מטביעה לפני אשה כי חייב ביותר מצוות, ו"שכח" שבאותה משנה במס' הוריות כתוב שמצילין כהן לפני לוי, ולא זעק זעקת הלוי המקופח. ומעליל עלילת דם: "כיון שהגבר חייב ביותר מצוות מצילין אותו ולא את האשה" בזמן שמדובר מי קודם להצלה, ואחר שמציל את האיש חייב לרוץ מיד להציל האשה. ומאידך לא זועק את אפליית האשה על האיש שקודמת לו בהרבה דברים: מי שזקוק לאוכל או לבוש: אשה קודמת לאיש כי אין דרכה לחזר על הפתחים! משיאים יתומה לפני יתום! אשה קודמת בקבלת מעשר עני! פודין אשה מהשבי קודם לאיש! קוברים אותה קודם לאיש שמת! איפה זעקת קיפוח הגבר?... לימוד לנשים: נשים חייבות לדעת את כל הדינים הרבים שהן מחוייבות בהן ש"מספיקים" לכמה עשרות שנות לימוד: הלכות שבת החמורות, בשר וחלב, דיני טהרת המשפחה וכו' וכו'. בנוסף לחיובן לדעת השקפת תורה הכוללת מוסרי התורה ונביאים וספרי מוסר לרוב. הן לומדות תורה שבכתב ומפרשיהם ודינים ועוד במשך שנים רבות בסימינר, והרבה דברים יודעות יותר מהגברים... רק פלפולי הגמ' אסור ללמדן [ואם לומדות לבד לא מונעים, וברוריה אשת התנא רבי מאיר היתה מלמדת את התלמידים גמ', ובזמן המהרש"ל אחת לימדה בישיבה מאחורי הוילון...] כי צריך הרבה תנאים לדעת להתפלפל נכונה, כגון השקעת כל הכוחות בזה, והתנתקות מהחומריות, עי' אבות פ"ו: פת במלח תאכל כו', מיעוט שיחה, שינה, תענוג, שחוק, דרך ארץ כו', שחלק מתנאים אלה חסר בדרך כלל לאשה. על כן עלולה לא להשכיל להשתמש בכלי רב עוצמה זה של עומק העיון התלמודי נכונה, עם ההשלכות החמורות היכולות לנבוע מזה של עורמה לא נכונה בהנהגתה. והשיקוץ בבורותו שוב מעליל עלילת דם: רש"י מבאר הגמ' סוטה כ"א ע"ב "רוצה אשה בקב ותיפלות מט' קבין ופרישות" שחפיצה ליזון במזונות וכו' לפיכך אין טוב שתלמד תורה, עי"ש רש"י שכוונת הגמ' שלא טוב לאשה שתעסוק בדברי תורה יחד עם העניינים שהיא קשורה אליהם כמו יחסי אישות עם בעלה ודברים חומריים אחרים, כי מי שקשור לחומריות לא יוכל להבין התורה לאשורה מתוך הרהורי עצמו פירש שרש"י חשש שתדע איך לבגוד בבעלה... ועוד עלילת דם: מביא ממגילה י"ד ע"ב: לא יאה יהירותא לנשי כו' עי"ש שדבורה וחולדה נהגו ביהירות כלשהי, ע"כ כונו בשמות שהם של חיות מאוסות כצד ביקורת [עי' מהרש"א וגר"א שנרמז בשמותן על יעודן שצריכות זהירות יתר בענייני שררה לפי רום מעלתן כנביאות]. מה עושה השיקוץ, מצטט מרש"י שיהירות היא חשיבות, ממילא כל הבקורת היא שאשה אסור שתהא חשובה אלא בזויה, בזמן שכוונת רש"י לחשיבות של יהירות ושררה [אפילו שבודאי היתה בדקי דקות ולשם שמים!] ועליה היתה בקורת של סטיה כחוט השערה מהצורך, כי כל כבודה בת מלך פנימה. צניעות: ככלל הידוע "דעת בעלי בתים היפך דעת תורה", וכל שכן דעת השיקוצים, הפכו את נזר תפארת האשה: הצניעות, ל"זלזול כבוד האשה"... זאת אומרת: ניצול יופי האשה ועירטולה לצרכים הבהמיים האגואיסטיים של האיש, זהו "כיבוד האשה". אך שמירת האשה שלא ינצלו הבהמיים דברים אלה אלא רק זה המיוחד הנועד לה: הוא בעלה, זה נקרא בעיני הבהמיים ל"זלזול באשה". ולולא היה כותב זאת לא היה עולה בדעתי שיש כאלה מעוותי שכל ורגש שנצטרך לכתוב נגד זה. שעד עתה חשבתי שמחרפי הדת כותבים נגד הצניעות בגלל "זכותו של אדם לנהוג כבהמה". אך להגיד שנוהגי הצניעות הם זלזול באשה יכול רק חולה נפש מחוסר תקוה. שכן הצניעות לאשה היא הדבר המכבדה ביותר, והקפדה על תערובת כגון ריקודים מעורבים, או הסתכלות במקומות החייבים להיות מכוסים שלא ישמשו לגירוי יצרים אפילו דקים שבדקים אצל האיש וכדומה, באים להגיד לאשה: מעצם טבעי אני נמשך לדברים אלה שבך, אך התורה מחייבת שאנחנו לא ננצל אותך אלא נכבד אותך ואת תכבדי את עצמך ותשמרי דברים אלה כמו אוצר יקר ואישי רק לאיש חיקך אליו תקשרי גורלך, ולא לכל ארחי פרחי חשקן ברחוב. ואכמ"ל בדברים הברורים לכל בריא-נפש. שונות: זועק על מה שהגמ' כותבת שאדם מעדיף בן מבת, בזמן שגם חילוני, להבדיל, בדרך כלל מעדיף זאת כי הבן יותר ממשיך את מסורת המשפחה והבת משנה שם ומנהג וכו'. כל שכן אצל שומר המצוות שהבן יותר לומד תורה וממשיך את מנהגי המשפחה. עוד "כואב" לו שחז"ל כתבו שנשים פטפטניות, ושהן קלות דעת, דהיינו: אפשר יותר לשכנע ולפתות אותן, ועל מה שהיא צריכה ללדת את הילדים ולגדל אותם, ועל מה שהיא מקבלת שכר על שמסייעת לבעלה ולבנה ללמוד תורה. ואליבא דדעת אמת הנשים הן שתקניות כדג, קשוחות כאבן, ועל הבעל להוליד ילדים ולא האשה ועליו להניקם ולגדלם [כנראה במשרד בו עובד או בכולל בו לומד...], ואסור להן לעזור לבעל ולילד ללמוד תורה [רק מותר לחילונית לסייע לבעלה ללמוד באוניברסיטה]. . אשרנו שנתקיים בנו ברכת נעים זמירות ישראל בתהילים קכ"ח [עי"ש במלבי"ם] : אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ, בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ!
 
למעלה