תשובה לדעת אמת על האשה מהרב יעקב סג
18. מענה אלול תשס"א על האשה היהודיה ה"מסכנה": ולא נאריך הרבה בענין זה, כי יצאו מאמרים וספרים למכביר לבאר דבר זה שכמה מרשעי הדורות מעולם ניסו לעוות בקנאתם לאושר הזוג היהודי, עיין למשל מאמרים בספרי "אל המקורות" כגון של פרופ' יהודה לוי בחלק ב' [והוציא בענין זה גם חוברת "גבר ואשה"]. רק אציין שני דברים להתבוננות, ואח"כ נסכם את הנקודות הנידונות בקצרה: 1. ראה גם ראה, אחי, את יציבות מבנה הבית ואת האושר והשמחה של בני הזוג במשפחה שומרת מצוות לעומת האחרים. מבלי להכנס לטעמי הדינים, הרי אפילו עיוור רואה ששומרי המצוות הגיעו לשמחה ולאושר בביתם קודש ע"י אהבת אמת וכיבוד הדדיים, והאחרים לא!! וכבר עמד החזו"א על התהום הפעור בין "ערכים" של החילוני לעומת זה של שומר המצוות: מה שהם קוראים "אהבה" התורה קוראת לזה "כרת"... איני רוצה לכתוב כשמח לאיד את אחוזי הגרושים אצל החילוניים ביחס לשומרי המצוות ולא את הסקירות על ה"אושר" של אלה מהם שלא התגרשו ביחס אלינו. [ואמנם יש יוצאים מן הכלל לשני הכיוונים- למרות שלא כל "שומר מצוה" עושה זאת כפי הראוי, וגם לא כל "מאושר" חילוני הוא מאושר באמת- אך הכלל מעיד על הצלחת השיטה]. הרי המטרה הנכספת של זוג המקים בית היא לא אחרת מאשר להגיע לאושר!! ואם המטרה הושגה, למרות המסובכות הגדולה שביחסי בני זוג, אין לך הוכחה גדולה מזו על אמיתות השיטה, כי משמים היא! כבר כתבנו במענה לרפש 7 על הכבוד העצום שחייב האיש לאשה, בציוויי הלכה הגדולים ממה שמצווה האשה לאיש: "ומכבדה יותר מגופו"! קרא שוב את ה"אשת חיל" שבסוף משלי, ואחר כך לך בדוק איזה כבוד נותנים ה"זועקים נגד זלזול באשה", כגון השיקוץ, לנשותיהם הם. אז תבין את המניעים הפסיכולוגיים לזעקתם: תיסכול נורא על חורבן אושר ביתם בגלל תאוותיהם הבהמיים ושחיתותם במידות! [והם כמובן יקראו להרפתקאותיהם בשמות המחפים על חולשותיהם כעלי תאנה: "אהבה לא ניתנת לריסון לאחרת", "צורך נפשי עילאי", "יישום עצמי", "תחושות הלב הפנימיות האמתיות" וכו' וכו' מהמדמנה ה"ספרותית" המצויה. והאשה המנותקת מתורה מרבה בדמיונות של הבל בענין אושר ואהבה בגלל הטינופת הריגושית התמידית הנפלטת מהרדיו/ טלביזיה/ עיתונים/ ספרי רומנים/ סרטים/ פרסומות/ חבֵרוֹת/ התארחויות /יועצים וכו', אך במקום שתגיע לאושר נכסף זה בעצמה, מסתובבת בעיניים כבויות, סחוטה, מתוסכלת, נכזבת, נבגדת, מנוצלת וריקנית. כך הם מעידים בעצמם]. 2. הרי מבנה הגוף השונה של האשה מהאיש מראה בעליל על מבנה נפש שונה [שהרי הגוף הוא לבוש לנפש, ותוכל לדעת ממבנה גוף האדם ופניו הרבה מתכונות נפשו, ואכמ"ל] ועל ייעוד שונה. ייעוד האשה להרות הילד אחר הכנה גופנית ארוכה להריון זה [מחזור הפוריות, הורמונים שונים כו'] להולידו ולגדלו [הנקה], וממילא לחנכו לפחות בשלביו הראשונים. זה תפקיד אחראי ומורכב המחייב סבלנות ורגישות ותבונה, והבורא לא סמך בזה על האיש! גם בינה יתירה ניתנה לאישה, וחייבת במצוות שנה לפני הגבר! הבעל חייב לדאוג לפרנסתה ובריאותה, וחייב לכבדה יותר מגופו! [יבמ' ס"ב ע"ב, רמ' דעות ה']. ועי' אבהע"ז קנ"ד מה עושה ב"ד למי שמעז להכות אשתו, אפילו היתה לא בסדר! התורה פטרה אותה מהעול והאחריות של הרבה דברים, לא בשביל שהיא נחותה, אלא אדרבא, כי היא נועדה לתפקיד חשוב מדברים אלה: עיצוב דמות הילד, ועיצוב פני הבית של בני הזוג! הייתי מסתכן לומר שיש גברים הרוצים לכוון ב"שלא עשני אישה" כהשלמה של "מברך על הרעה כמו על הטובה"...! שהרי המהר"ל מבאר ב"שעשני כרצונו" שהיא בנויה יותר כרצון הבורא, עם פחות משיכה לפיתויי היצר! אלא שלגבר יש יותר מצוות. עכ"פ כל בער יבין שייעוד הגבר והאשה שונים [כמדומני שעד עתה אוסר החוק האמריקני על אשה להיות נשיא...], ודיני התורה מכוּונים לשינוי זה בייעוד. רק מתוסכלים מהדור האחרון יכולים לרצות להפוך את קערת-הנפש על פיה [אתה ודאי זוכר גזירת פרעה הקשה: איש יעשה מלאכות האשה והאשה של איש...] כדי לאמלל את שני בני הזוג... ואין צורך להאריך בדברים המובנים מאליו. ואכתוב בתמצית את אשר כבר כתבנו במענות קודמים עם עוד כמה נקודות התיחסות לשאר דברי השיקוץ: פסול אשה לעדות ולדון: נאמנת בכל אשר נאמן עד אחד: להתיר אשה על סמך עדותה שמת בעלה, על כשרות בכל איסורי התורה ועל טומאה וטהרה לחייב שבועה בממונות וכדומה, שאלה הדברים המחייבים נאמנות גרידא. מלבד זאת יש עדויות שמגזירת הכתוב צריכות שני עדים בבית דין, ואז לא נאמנים אפילו שני גדולי הדור אם הם קרובים מגזירת הכתוב [שהרי האוהב והשונא כשרים לעדות]. וכמו שמלך פסול לעדות, לא בגלל גנותו... ועי' זבח' קג ע"א תד"ה "אין לי" שפסול אשה להעיד "אין תלוי בנאמנות שהרי משה ואהרן לא מעידים, לא משום דלא מהימני". ולמרות שהוא גזירת הכתוב כתבו סיבות המקרבות לשכל: לא רצו לאלצן לבוא לבית הדין, יותר רגשניות לרחם על הצד המסכן וכו'. וע"כ גם לא יכולה לדון. ואעפ"כ דבורה היתה שופטת, ועי' נדה נ' ע"א תד"ה "כל" שלמדו מזה שאשה כשרה לדון, אלא שנפסק כדעה החולקת שיכולה לדון רק אם קיבלוה עליהם, ולא יכולה לכפות אנשים לדון לפניה כפי שכופה דיין איש. ודבורה היתה מלמדת להם הדינים, עי' תוס' שם ובמס' שבועות. הערה שלי.המאמר עבר עיבוד. אם תמצאו מילים שיש בהם דופי נעשה שוב עיבוד. ההמשך בהודעה הבאה
18. מענה אלול תשס"א על האשה היהודיה ה"מסכנה": ולא נאריך הרבה בענין זה, כי יצאו מאמרים וספרים למכביר לבאר דבר זה שכמה מרשעי הדורות מעולם ניסו לעוות בקנאתם לאושר הזוג היהודי, עיין למשל מאמרים בספרי "אל המקורות" כגון של פרופ' יהודה לוי בחלק ב' [והוציא בענין זה גם חוברת "גבר ואשה"]. רק אציין שני דברים להתבוננות, ואח"כ נסכם את הנקודות הנידונות בקצרה: 1. ראה גם ראה, אחי, את יציבות מבנה הבית ואת האושר והשמחה של בני הזוג במשפחה שומרת מצוות לעומת האחרים. מבלי להכנס לטעמי הדינים, הרי אפילו עיוור רואה ששומרי המצוות הגיעו לשמחה ולאושר בביתם קודש ע"י אהבת אמת וכיבוד הדדיים, והאחרים לא!! וכבר עמד החזו"א על התהום הפעור בין "ערכים" של החילוני לעומת זה של שומר המצוות: מה שהם קוראים "אהבה" התורה קוראת לזה "כרת"... איני רוצה לכתוב כשמח לאיד את אחוזי הגרושים אצל החילוניים ביחס לשומרי המצוות ולא את הסקירות על ה"אושר" של אלה מהם שלא התגרשו ביחס אלינו. [ואמנם יש יוצאים מן הכלל לשני הכיוונים- למרות שלא כל "שומר מצוה" עושה זאת כפי הראוי, וגם לא כל "מאושר" חילוני הוא מאושר באמת- אך הכלל מעיד על הצלחת השיטה]. הרי המטרה הנכספת של זוג המקים בית היא לא אחרת מאשר להגיע לאושר!! ואם המטרה הושגה, למרות המסובכות הגדולה שביחסי בני זוג, אין לך הוכחה גדולה מזו על אמיתות השיטה, כי משמים היא! כבר כתבנו במענה לרפש 7 על הכבוד העצום שחייב האיש לאשה, בציוויי הלכה הגדולים ממה שמצווה האשה לאיש: "ומכבדה יותר מגופו"! קרא שוב את ה"אשת חיל" שבסוף משלי, ואחר כך לך בדוק איזה כבוד נותנים ה"זועקים נגד זלזול באשה", כגון השיקוץ, לנשותיהם הם. אז תבין את המניעים הפסיכולוגיים לזעקתם: תיסכול נורא על חורבן אושר ביתם בגלל תאוותיהם הבהמיים ושחיתותם במידות! [והם כמובן יקראו להרפתקאותיהם בשמות המחפים על חולשותיהם כעלי תאנה: "אהבה לא ניתנת לריסון לאחרת", "צורך נפשי עילאי", "יישום עצמי", "תחושות הלב הפנימיות האמתיות" וכו' וכו' מהמדמנה ה"ספרותית" המצויה. והאשה המנותקת מתורה מרבה בדמיונות של הבל בענין אושר ואהבה בגלל הטינופת הריגושית התמידית הנפלטת מהרדיו/ טלביזיה/ עיתונים/ ספרי רומנים/ סרטים/ פרסומות/ חבֵרוֹת/ התארחויות /יועצים וכו', אך במקום שתגיע לאושר נכסף זה בעצמה, מסתובבת בעיניים כבויות, סחוטה, מתוסכלת, נכזבת, נבגדת, מנוצלת וריקנית. כך הם מעידים בעצמם]. 2. הרי מבנה הגוף השונה של האשה מהאיש מראה בעליל על מבנה נפש שונה [שהרי הגוף הוא לבוש לנפש, ותוכל לדעת ממבנה גוף האדם ופניו הרבה מתכונות נפשו, ואכמ"ל] ועל ייעוד שונה. ייעוד האשה להרות הילד אחר הכנה גופנית ארוכה להריון זה [מחזור הפוריות, הורמונים שונים כו'] להולידו ולגדלו [הנקה], וממילא לחנכו לפחות בשלביו הראשונים. זה תפקיד אחראי ומורכב המחייב סבלנות ורגישות ותבונה, והבורא לא סמך בזה על האיש! גם בינה יתירה ניתנה לאישה, וחייבת במצוות שנה לפני הגבר! הבעל חייב לדאוג לפרנסתה ובריאותה, וחייב לכבדה יותר מגופו! [יבמ' ס"ב ע"ב, רמ' דעות ה']. ועי' אבהע"ז קנ"ד מה עושה ב"ד למי שמעז להכות אשתו, אפילו היתה לא בסדר! התורה פטרה אותה מהעול והאחריות של הרבה דברים, לא בשביל שהיא נחותה, אלא אדרבא, כי היא נועדה לתפקיד חשוב מדברים אלה: עיצוב דמות הילד, ועיצוב פני הבית של בני הזוג! הייתי מסתכן לומר שיש גברים הרוצים לכוון ב"שלא עשני אישה" כהשלמה של "מברך על הרעה כמו על הטובה"...! שהרי המהר"ל מבאר ב"שעשני כרצונו" שהיא בנויה יותר כרצון הבורא, עם פחות משיכה לפיתויי היצר! אלא שלגבר יש יותר מצוות. עכ"פ כל בער יבין שייעוד הגבר והאשה שונים [כמדומני שעד עתה אוסר החוק האמריקני על אשה להיות נשיא...], ודיני התורה מכוּונים לשינוי זה בייעוד. רק מתוסכלים מהדור האחרון יכולים לרצות להפוך את קערת-הנפש על פיה [אתה ודאי זוכר גזירת פרעה הקשה: איש יעשה מלאכות האשה והאשה של איש...] כדי לאמלל את שני בני הזוג... ואין צורך להאריך בדברים המובנים מאליו. ואכתוב בתמצית את אשר כבר כתבנו במענות קודמים עם עוד כמה נקודות התיחסות לשאר דברי השיקוץ: פסול אשה לעדות ולדון: נאמנת בכל אשר נאמן עד אחד: להתיר אשה על סמך עדותה שמת בעלה, על כשרות בכל איסורי התורה ועל טומאה וטהרה לחייב שבועה בממונות וכדומה, שאלה הדברים המחייבים נאמנות גרידא. מלבד זאת יש עדויות שמגזירת הכתוב צריכות שני עדים בבית דין, ואז לא נאמנים אפילו שני גדולי הדור אם הם קרובים מגזירת הכתוב [שהרי האוהב והשונא כשרים לעדות]. וכמו שמלך פסול לעדות, לא בגלל גנותו... ועי' זבח' קג ע"א תד"ה "אין לי" שפסול אשה להעיד "אין תלוי בנאמנות שהרי משה ואהרן לא מעידים, לא משום דלא מהימני". ולמרות שהוא גזירת הכתוב כתבו סיבות המקרבות לשכל: לא רצו לאלצן לבוא לבית הדין, יותר רגשניות לרחם על הצד המסכן וכו'. וע"כ גם לא יכולה לדון. ואעפ"כ דבורה היתה שופטת, ועי' נדה נ' ע"א תד"ה "כל" שלמדו מזה שאשה כשרה לדון, אלא שנפסק כדעה החולקת שיכולה לדון רק אם קיבלוה עליהם, ולא יכולה לכפות אנשים לדון לפניה כפי שכופה דיין איש. ודבורה היתה מלמדת להם הדינים, עי' תוס' שם ובמס' שבועות. הערה שלי.המאמר עבר עיבוד. אם תמצאו מילים שיש בהם דופי נעשה שוב עיבוד. ההמשך בהודעה הבאה