סינתטית אפריורית
New member
תשוקת החיים, דיאלקטיקה, רפלקסיה ומה שביניהן.
אבי הפילוסופיה המערבית: סוקרטס בכבודו ובעצמו הטיף בסגנונו האירוני המיוחד לתשוקת החיים, לעשייה, לחינוך. לטעמו (וזאת אנו עדים בדיאלוגים שלו, בעיקר ב"משתה" ) האדם, כל אדם הינו סוג של פילוסוף , בעל תשוקת חיים בלתי נדלית , ניחן בתכונותיו של ארוס- אל המיניות והארוטיקה, תחבולן , מנסה להשיג את היפה הטהור, חותר אחר אסתטיקה, כשייעודו העיקרי הינו לחנך: לטעת זרעי גוף ונשמה באינדיבידואל יפה טהור. הגדיל סוקרטס ותבע מצאצאיו הפילוסופיים, מתלמידיו, את הדיאלקטיקה שלימים הפכה להיות רפלקסיה . אליבא דסוקרטס: מגיע סרן קירקגור וטוען : "רפלקסיה כמו דעת, מוסיפה מכאוב. מעל כל ספק, אין ליחיד ולדור כולו משימה ומאמץ קשים יותר מלהיחלץ מפיתויי הרפלקסיה, פשוט משום שהם כה דיאלקטיים; משום שתוצר מחוכם אחד ויחיד מסוגל להביא למפנה פתאומי בכל העניין; משום שרפלקסיה מסוגלת ליצור פרשנות בכל רגע נתון, וכך לאפשר ליחיד לברוח למקום כלשהו; וגם משום שאפילו ברגע הסופי של החלטה רפלקטיבית אפשר להתחיל הכל מהתחלה, לאחר שהיחיד נזקק למאמץ רב בהרבה משנדרש מאדם החלטי כדי להכנס בעובי הקורה". (ס.קירקגור, "העת הזאת", תרגום: מרים איתן, עריכה: יעקב גולומב, כרמל ירושלים, 2008, עמ'49-50) . סוקרטס היה מחביבו של קירקגור והוא רבות משתמש בסגנונו ובהזכרתו בכתביו, בייחוד בזה. אם בימיו של סוקרטס הייתה תמונה ברורה של דור עתיר תשוקה, דור מבולבל, דור מהפכן שרוצה לשנות הכל, אבל גם חדור דיאלקטיקה, חדור רפלקסיה, משנה, עפ"י קירקגור, את ביטוי האירוניה הסוקרטית, את אותה דיאלקטיקה מופלאה, למפגן כוח דיאלקטי מהיותו חסר התלהבות : "הוא מרוקן הכל על כנו, אולם מרוקן אותו ממשמעות. הוא מנצל את הממשות הפנימית של היחסים במתח של הרפלקסיה, וזו מאפשרת לכול להשאר כמות שהוא ובו בזמן משנה את כל ההוויה לדו-משמעות מכוונת, שמבחינ ה עובדתית אינה כזאת, בעוד שתרמית דיאלקטית משרבבת לתוכה אופן קריאה סודי". (שם, אותו עמ'). אם כך זה אוקסימורון, סוג של פרדוקס: האדם בעל תשוקת החיים וחדור ההתלהבות וחדור סקרנות אינסופית לחקור, לצבור ידע, לראות להריח, לטעום, להפעיל חקירה אינדיבידואלית, מגיע בסוף התהליך המופלא הזה, בסוף המסע , לעולם רפלקטיבי אנמי, חסר תשוקה, חסר התלהבות , מרוקן מכל משמעות , דיאלקטיקה צרופה המהווה כוח בלתי נלאה ופרשנויות אינסופיות. ההוויה נשארה, אבל היא ללא טעם, ללא ריח, ללא צבע , עבור אותו אינדיבידואל ואו אז הוא שוקע לתוך תהום שיעמום אחת גדולה , לתוך בטלה גמורה, לתוך טחינה לוגית אינסופית של עצמו, של הידע שלו, של חקירתו ללא בשר, ללא תוכן המולידה משהו מפלצתי למדיי: קינאה (סטייל קנאת סופרים. קנאה ביכולות האחר, קינאה באחר ) : "הקינאה הופכת לעיקרון של חוסר אופי. היא מתגנבת בערמומיות מתוך השם הרע כדי לעשות משהו מעצמה, אך מחפה באופן קבוע על עצמה ומודה שזב בעצם שום דבר. קנאה חסרת אופי אינה מבינה שמצוינות היא מצוינות, אלא היא רוצה להשפיל אותה, להקטין אותה, עד שלבסוף זו לא תהא עוד מצוינות , והקנאה ששמה לה למטרה לא רק את המצוינות שישנה אלא זאת אשר תהיה. הקנאה בתהליך התמסדותה מקבלת את צורת היישור, ובעוד שדור של תשוקה מאיץ, קם , מפיל, מרומם ומשפיל , דור אדיש ורפלקטיבי עושה את ההפך, הוא חונק, מעכב, מיישר. היישור הוא יזמה שקטה, מתמטית ומופשטת, המונעת כל זעזוע. אף על פי שניצוץ קצר מועד של התלהבות יבקש מתוך הירתעות איזה אסון, פשוט כדי לחוש מעין כוח חיות דינמי, הרי ההפרעה אינה עוזרת לבאה אחריה, האדישות, יותר משהיא עוזרת למהנדס המשתמש בפלס. כפי שהתקוממות בשיאה היא כמו התפרצות הר געש, עד שאדם אינו יכול לשמוע את דבריו שלו, כך היישור בשיאו הוא כמו דממת מוות, שבה יכול אדם לשמוע את נשמתו, דממת מוות שבה דבר אינו מתרומם וקם אלא הכל שוקע לתוכה חסר אונים". (שם, עמ' 51). אם כך האירוניה הסוקרטית, הדיאלקטיקה הסוקרטית שניחנה בתשוקה אדירה של החיים ובעשייה רבה בעושר ובאושר רב, הפכה לרפלקסיה חסרת התלהבות, מרוקנת ממשמעות, עצלנית, משועממת , בעלת קינאת פין לאחר , חסרת עושר ועימה גם האושר, אבל עם היכולת המופלאה להשאיר את ההוויה כמות שהיא רק לתת לה רבדים של סודיות ומשמעות. (*למען גילוי נאות. פוסט זה הועלה בעוד שני פורומים פילוסופים אחרים: לייבוביץ' ופילוסופיה לכל).
אבי הפילוסופיה המערבית: סוקרטס בכבודו ובעצמו הטיף בסגנונו האירוני המיוחד לתשוקת החיים, לעשייה, לחינוך. לטעמו (וזאת אנו עדים בדיאלוגים שלו, בעיקר ב"משתה" ) האדם, כל אדם הינו סוג של פילוסוף , בעל תשוקת חיים בלתי נדלית , ניחן בתכונותיו של ארוס- אל המיניות והארוטיקה, תחבולן , מנסה להשיג את היפה הטהור, חותר אחר אסתטיקה, כשייעודו העיקרי הינו לחנך: לטעת זרעי גוף ונשמה באינדיבידואל יפה טהור. הגדיל סוקרטס ותבע מצאצאיו הפילוסופיים, מתלמידיו, את הדיאלקטיקה שלימים הפכה להיות רפלקסיה . אליבא דסוקרטס: מגיע סרן קירקגור וטוען : "רפלקסיה כמו דעת, מוסיפה מכאוב. מעל כל ספק, אין ליחיד ולדור כולו משימה ומאמץ קשים יותר מלהיחלץ מפיתויי הרפלקסיה, פשוט משום שהם כה דיאלקטיים; משום שתוצר מחוכם אחד ויחיד מסוגל להביא למפנה פתאומי בכל העניין; משום שרפלקסיה מסוגלת ליצור פרשנות בכל רגע נתון, וכך לאפשר ליחיד לברוח למקום כלשהו; וגם משום שאפילו ברגע הסופי של החלטה רפלקטיבית אפשר להתחיל הכל מהתחלה, לאחר שהיחיד נזקק למאמץ רב בהרבה משנדרש מאדם החלטי כדי להכנס בעובי הקורה". (ס.קירקגור, "העת הזאת", תרגום: מרים איתן, עריכה: יעקב גולומב, כרמל ירושלים, 2008, עמ'49-50) . סוקרטס היה מחביבו של קירקגור והוא רבות משתמש בסגנונו ובהזכרתו בכתביו, בייחוד בזה. אם בימיו של סוקרטס הייתה תמונה ברורה של דור עתיר תשוקה, דור מבולבל, דור מהפכן שרוצה לשנות הכל, אבל גם חדור דיאלקטיקה, חדור רפלקסיה, משנה, עפ"י קירקגור, את ביטוי האירוניה הסוקרטית, את אותה דיאלקטיקה מופלאה, למפגן כוח דיאלקטי מהיותו חסר התלהבות : "הוא מרוקן הכל על כנו, אולם מרוקן אותו ממשמעות. הוא מנצל את הממשות הפנימית של היחסים במתח של הרפלקסיה, וזו מאפשרת לכול להשאר כמות שהוא ובו בזמן משנה את כל ההוויה לדו-משמעות מכוונת, שמבחינ ה עובדתית אינה כזאת, בעוד שתרמית דיאלקטית משרבבת לתוכה אופן קריאה סודי". (שם, אותו עמ'). אם כך זה אוקסימורון, סוג של פרדוקס: האדם בעל תשוקת החיים וחדור ההתלהבות וחדור סקרנות אינסופית לחקור, לצבור ידע, לראות להריח, לטעום, להפעיל חקירה אינדיבידואלית, מגיע בסוף התהליך המופלא הזה, בסוף המסע , לעולם רפלקטיבי אנמי, חסר תשוקה, חסר התלהבות , מרוקן מכל משמעות , דיאלקטיקה צרופה המהווה כוח בלתי נלאה ופרשנויות אינסופיות. ההוויה נשארה, אבל היא ללא טעם, ללא ריח, ללא צבע , עבור אותו אינדיבידואל ואו אז הוא שוקע לתוך תהום שיעמום אחת גדולה , לתוך בטלה גמורה, לתוך טחינה לוגית אינסופית של עצמו, של הידע שלו, של חקירתו ללא בשר, ללא תוכן המולידה משהו מפלצתי למדיי: קינאה (סטייל קנאת סופרים. קנאה ביכולות האחר, קינאה באחר ) : "הקינאה הופכת לעיקרון של חוסר אופי. היא מתגנבת בערמומיות מתוך השם הרע כדי לעשות משהו מעצמה, אך מחפה באופן קבוע על עצמה ומודה שזב בעצם שום דבר. קנאה חסרת אופי אינה מבינה שמצוינות היא מצוינות, אלא היא רוצה להשפיל אותה, להקטין אותה, עד שלבסוף זו לא תהא עוד מצוינות , והקנאה ששמה לה למטרה לא רק את המצוינות שישנה אלא זאת אשר תהיה. הקנאה בתהליך התמסדותה מקבלת את צורת היישור, ובעוד שדור של תשוקה מאיץ, קם , מפיל, מרומם ומשפיל , דור אדיש ורפלקטיבי עושה את ההפך, הוא חונק, מעכב, מיישר. היישור הוא יזמה שקטה, מתמטית ומופשטת, המונעת כל זעזוע. אף על פי שניצוץ קצר מועד של התלהבות יבקש מתוך הירתעות איזה אסון, פשוט כדי לחוש מעין כוח חיות דינמי, הרי ההפרעה אינה עוזרת לבאה אחריה, האדישות, יותר משהיא עוזרת למהנדס המשתמש בפלס. כפי שהתקוממות בשיאה היא כמו התפרצות הר געש, עד שאדם אינו יכול לשמוע את דבריו שלו, כך היישור בשיאו הוא כמו דממת מוות, שבה יכול אדם לשמוע את נשמתו, דממת מוות שבה דבר אינו מתרומם וקם אלא הכל שוקע לתוכה חסר אונים". (שם, עמ' 51). אם כך האירוניה הסוקרטית, הדיאלקטיקה הסוקרטית שניחנה בתשוקה אדירה של החיים ובעשייה רבה בעושר ובאושר רב, הפכה לרפלקסיה חסרת התלהבות, מרוקנת ממשמעות, עצלנית, משועממת , בעלת קינאת פין לאחר , חסרת עושר ועימה גם האושר, אבל עם היכולת המופלאה להשאיר את ההוויה כמות שהיא רק לתת לה רבדים של סודיות ומשמעות. (*למען גילוי נאות. פוסט זה הועלה בעוד שני פורומים פילוסופים אחרים: לייבוביץ' ופילוסופיה לכל).