תשמחו אותי

[maya rozen]

תשמחו אותי ../images/Emo7.gif

כפי שאתם כבר יודעים אני רק בת 18, אני כבר חושבת על העתיד ומהרהרת על מה אהיה. האם גם לכם איבחנו את המחלה בגיל צעיר? ואם כן אז הצלחתם להשיג עבודה כלשהיא? חג שמח לכולם. לצערי לא אוכל ללכת לבות בעיר, כמו מדי שנה, עקב המצב מקווה שזה לא ימנע מכם לצאת לבלות.

 

[anat11]

מאיה´לה

אני לא יכולה ממש לתת לך מנסיוני. "קיבלתי" את מתנת הטרפצת בגיל 30 שאמנם הוא גיל צעיר לטעמי (דיר בלאק אם את לא חושבת שזה גיל צעיר....

זה סופר צעיר, וגם גיל 35 מבחינתי הוא צעיר, אני לא מוכנה לשמוע דעות אחרות...) אבל לא גיל "עוללי" כמו שלך. כשאני קיבלתי את המתנה הזו כבר היה לי מקצוע. מה שכן, אולי זה יכול להיות רלוונטי מבחינתך - מאז שאובחנתי ולמרות כמה התקפים, לא חל שינוי ביכולת שלי לעבוד במקצוע שלי. אם כבר - אז אני זו שמנסה לעתים, מיוזמתי, להוריד קצב כדי להיות יותר קשובה לגוף. אני מקווה (אצבעות מוצלבות חזק)שהיכולות שלי ימשיכו לאפשר לי בעתיד את המשך התפקוד הרגיל. אני יודעת שיש כאן אנשים שאובחנו בגיל צעיר יותר ואולי הם יוכלו להיות לך יותר לעזר. אני יודעת שיש רגעים מאד קשים, אבל עוברים אותם וממשיכים הלאה, תהיי חזקה כמה שאת יכולה ואפשר גם לבכות לפעמים, זה יכול מאד לשחרר (וזה בסדר כל זמן שלא הופכים את זה להובי), ענת

 

[סיאמית]

נכון... ../images/Emo24.gif

אין גיל "נכון" לקבל טרפצת (ענתוש!! בתור מי שתחגוג 35 בספטמבר, אני אהיה האחרונה שתשמיץ גילאים אחרים

) אז אני מצטרפת לענתי ומעידה שאפשר לחיות בשלום עם המחלה הזו לאורך זמן... חשוב שתהיי קשובה לגוף שלך וכל מה שלא נראה לך - מיד לנוירו!!! בלי להתבייש ובלי להתעצל!!! אי אפשר שלא לפחד לפעמים וגם לי יש מחשבות רעות ותסריטי אימה שלא תדעי!!! אבל חשוב מאוד לקבל תמיכה ממשפחה/חברים/פסיכולוג/ית ולמלא מצברים. ולא רק מטורפצים צריכים סוללת תמיכה שכזו!!! אני לא מכירה אנשים שלא זקוקים לתמיכה... אז נכון שאנחנו לא בדיוק סובלים מציפורן חודרנית או צניחת עפעפיים אבל אנחנו לא לבד!!! את לא לבד.

 

[RomiVais]

מאיה חמודה ../images/Emo24.gif

צר לי שלא הגבתי לך קודם אני מקווה שאת כבר מרגישה טיפה יותר טוב. ואם לא - אני רוצה חיוך גדול

עכשיו!!!!

נכון שחייכת? אל תגידי שלא......

גם הניסיון האישי שלי הוא של אבחון בגיל מבוגר יותר. אמא שלי אובחנה בגיל 50. גיל מאוחר ביותר למחלה הזאת. חביבתי, אין סיבה שתמנעי מעצמך חיים רגילים לחלוטין... תנסי לחשוב בצורה אופטימית. יכול מאוד להיות (ושמעתי על מקרים) שלא יהיה לך התקף נוסף הרבה הרבה שנים... אז בינתיים צריך לחיות את הרגע ואל תוותרי על דבר ממה שאת מתכננת בחיים שלך. לא על לימודים ולא על בילויים ולא על עבודה ובן זוג וכלום. את זכאית ל-ה-כ-ל... ואין סיבה שלא תלכי על זה. אם חלילה וחס יהיה לך התקף נוסף, אני בטוחה שנעבור אותו. ואני אומרת נעבור - כי אף פעם לא תהיי לבד, בטח שלא מאז שהגעת אלינו <נכון חברים?> אני מקווה שאת מעודדת קצת... ושולחת לך

ענק ממני שיחזק אותך מעט. מכל הלב רומי