אלונה בת 36
New member
בבקשה, עזרה דחופה!! ממש הצלה!!!!
בוקר טוב לכולם, שמי אלונה, בת 36 ועובדת באותו מקום כבר 8 שנים. הבעייה שלי היא שלמרות שיש לי כבר וותק יחסית ואני רגילה למקום העבודה -אני ממש סובלת!! הסיבה לסבל היא המנהלת אליה אני צמודה לאורך כל היום. האישה הזאת מתיימרת כביכול להיות כמו חברה איתי בזמן שמאחורי הגב היא מלכלכת אותי בצורה מגעילה. כשאני מבררת איתה מדוע -היא משליטה טרור במקום העבודה ומנסה לברר מי סיפר לי, כך שכיום אני פשוט מנסה להתעלם מזה. אבל הבעייה העיקרית היא שאותה מנהלת היא אישה בסוף שנות ה50, בודדה, לפעמים מוצאת קשר עם איזה נהג מונית או מישהו מזדמן שמנצל אותה כספית ונעלם, אין לה אהבה ואם כבר יש מישהו באופק -אז זה תמיד מישהו נשוי שמנצל אותה כספית וזורק אותה כשהכסף נגמר.. אני חלילה לא לועגת. זה פשוט המצב. היא אישה אומללה במסווה של מצליחנית.. הבעייה איתה היא שהיא קנאית בצורה חולנית. כל דבר שיש לי או מאורע נחמד שקורה לי -היא ממהרת להשמיץ ולבעס אותי. כל ניסיון שלי לעשות משהו כיפי בחיים היא מנסה לקטול ולדכא. זה לא שאני כ``כ מדווחת לה אלא היא תמיד על ידי ותמיד מאזינה ונדחפת לשיחות טלפון שלי וכד`.. השבוע למשל דיברתי עם החבר שלי )הוא בגיל 54( על טיול שרציתי לעשות, הטיול הוא לנסוע אני והוא לעשות ראפטינג בנהר הירדן. אז חוץ מזה שהיא נדחפה לי לשיחה כל כמה שניות ואמרה לי ``אוי, תגידי לו...`` ``אוי, תשאלי אותו..`` למרות שהם לא מכירים אחד את השני .. אז חוץ מזה שהיא נדחפת לי לשיחה ומנסה לקטוע אותי כל חצי משפט אז היא אח``כ כל היןם טחנה לי את המוח עם טענות למה לא כדאי לנו לעשות ראפטינג ולמה זה לא שווה. הנה חלק קטנטן: ``איי, זה לא יתאים לך כי את בחורה מלאה וממש לא ספורטיבית`` . ``איי, אתם בטח תיסחפו עם הסירה עד לכינרת. מה את מבינה בראפטינג בכלל? והוא בגיל שלו בטח לא יידע לכוון את הסירה``. ``איכס, זה בכלל לא נחשב כיף או ספורט מים. ספורט מים אמיתי זה מה שאני עושה: משחקת מטקות בים. זה אמיתי!`` ועוד..ועוד.. בקיצור, האישה האומללה הזאת קנאית משהו פחד!! הבעיה שלי היא שאני מנסה לבלוע ולשתוק ולא ליצור עוד ויכוחים שלה, ובכל אופן היא המנהלת.. אז יש לי קצת כבוד.. אבל המצב ממש בלתי נסבל!! כל יום זה סיוט חדש. כבר עזבתי בכעס כמה פעמים את העבודה והיא התחננה שאחזור כי בלעדיי היא אבודה. אני ממש יד ימינה. אבל זה כבר נמאס!! היא כל הזמן פסימית, קנאית, מדכאת, כסחנית, לפעמים ממש מרגישים את המתח והעצבים באוויר. ממש כמו שאפשר למשש אותם. אה, כמעט שכחתי עוד משהו: כשאני כבר בבית בערב -היא לא מפסיקה להתקשר מיליון פעם בשביל שטויות. לספר לי מה היא עשתה ומה היא קנתה ולאן היא הלכה, וכל מיני רכילויות על עובדים מהעבודה וכל מיני ויכוחי שכנות שיש לה בבניין.. בקיצור אין דין ואין דיין!! אני כבר נאלצת לחסום שיחות נכנסות בגללה כך שאני מפסידה גם שיחות חשובות של משפחה וכו`. אמרתי לה מיליון פעם בצורה עדינה שזה מפריע -אבל זה כאילו לא אמרתי כלום. או שלפעמים דווקא בגלל שאמרו לה לא להתקשר היא מתקשרת וכשלא עונים היא מסוגלת להשאיר 17 הודעות. ואני מדברת בכל הרצינות!. אני כבר מיואשת. נמאס לי. קניתי לפני כמה זמן ספר מקסים )ומומלץ בחום!!!!!( שנקרא ``אנשים מרעילים``. הספר הבהיר לי שאני חייבת מייד לעזוב את העבודה הזאת מפני שהיא סוחטת אותי פיזית מנטלית ונפשית. אני חייבת לברוח משם, לנתק כל מגע עם מה שקשור לשם ולהמשיך הלאה. הבעייה היא שאני חוששת מהשינוי. אולי אני אסתדר ואולי לא.. ומה יקרה אם לא? ואני כבר רגילה למקום, זה כמו בית שני שלי. ויש לי מקום חשוב בעבודה, תפקיד כזה ניהולי מעל רוב העובדים. ובכלל, מקום העבודה נמצא ממש במרחק הליכה קצר מאוד מהבית. והמשכורת ברוך השם מצויינת, ומה יהיה )וסביר להניח שכך יהיה( אם במקום חדש לא יהיו לי כל הפלוסים האילה של הנוחות? אוי!!!! אני לא יודעת מה לעשות!!!!! הנה, מתחיל עוד יום של סיוט!!!!! זה ממש עונש ללכת לעבודה הזאת. מי יודע מה היום אני אשמע ממנה וכמה אנרגיה היא תמצוץ לי מהנשמה היום. בבקשה מכם, תעזרו לי להחליט מה עלי לעשות. קשה לי להחליט בעצמי בגלל שאני מעורבת בעניין . לפעמים בא לי להרוג אותה, לפעמים בא לי למות מרוב עצבים, לפעמים בא לי לברוח הכי רחוק שהרגליים יקחו אותי ולפעמים משום מה נראה לי שבכל אופן זה אולי לא הכי נורא. אז בבקשה!!!! לכם -כצופים מהצד, האם זה נורמלי? האם זה מצב ששווה להתמודד איתו? או האם אני חייבת מייד לעזוב הכל ולעוף משם? בבקשה תנו לי תגובות!! תודה מראש לכולכם ושיהיה לכולנו יום מקסים!
בוקר טוב לכולם, שמי אלונה, בת 36 ועובדת באותו מקום כבר 8 שנים. הבעייה שלי היא שלמרות שיש לי כבר וותק יחסית ואני רגילה למקום העבודה -אני ממש סובלת!! הסיבה לסבל היא המנהלת אליה אני צמודה לאורך כל היום. האישה הזאת מתיימרת כביכול להיות כמו חברה איתי בזמן שמאחורי הגב היא מלכלכת אותי בצורה מגעילה. כשאני מבררת איתה מדוע -היא משליטה טרור במקום העבודה ומנסה לברר מי סיפר לי, כך שכיום אני פשוט מנסה להתעלם מזה. אבל הבעייה העיקרית היא שאותה מנהלת היא אישה בסוף שנות ה50, בודדה, לפעמים מוצאת קשר עם איזה נהג מונית או מישהו מזדמן שמנצל אותה כספית ונעלם, אין לה אהבה ואם כבר יש מישהו באופק -אז זה תמיד מישהו נשוי שמנצל אותה כספית וזורק אותה כשהכסף נגמר.. אני חלילה לא לועגת. זה פשוט המצב. היא אישה אומללה במסווה של מצליחנית.. הבעייה איתה היא שהיא קנאית בצורה חולנית. כל דבר שיש לי או מאורע נחמד שקורה לי -היא ממהרת להשמיץ ולבעס אותי. כל ניסיון שלי לעשות משהו כיפי בחיים היא מנסה לקטול ולדכא. זה לא שאני כ``כ מדווחת לה אלא היא תמיד על ידי ותמיד מאזינה ונדחפת לשיחות טלפון שלי וכד`.. השבוע למשל דיברתי עם החבר שלי )הוא בגיל 54( על טיול שרציתי לעשות, הטיול הוא לנסוע אני והוא לעשות ראפטינג בנהר הירדן. אז חוץ מזה שהיא נדחפה לי לשיחה כל כמה שניות ואמרה לי ``אוי, תגידי לו...`` ``אוי, תשאלי אותו..`` למרות שהם לא מכירים אחד את השני .. אז חוץ מזה שהיא נדחפת לי לשיחה ומנסה לקטוע אותי כל חצי משפט אז היא אח``כ כל היןם טחנה לי את המוח עם טענות למה לא כדאי לנו לעשות ראפטינג ולמה זה לא שווה. הנה חלק קטנטן: ``איי, זה לא יתאים לך כי את בחורה מלאה וממש לא ספורטיבית`` . ``איי, אתם בטח תיסחפו עם הסירה עד לכינרת. מה את מבינה בראפטינג בכלל? והוא בגיל שלו בטח לא יידע לכוון את הסירה``. ``איכס, זה בכלל לא נחשב כיף או ספורט מים. ספורט מים אמיתי זה מה שאני עושה: משחקת מטקות בים. זה אמיתי!`` ועוד..ועוד.. בקיצור, האישה האומללה הזאת קנאית משהו פחד!! הבעיה שלי היא שאני מנסה לבלוע ולשתוק ולא ליצור עוד ויכוחים שלה, ובכל אופן היא המנהלת.. אז יש לי קצת כבוד.. אבל המצב ממש בלתי נסבל!! כל יום זה סיוט חדש. כבר עזבתי בכעס כמה פעמים את העבודה והיא התחננה שאחזור כי בלעדיי היא אבודה. אני ממש יד ימינה. אבל זה כבר נמאס!! היא כל הזמן פסימית, קנאית, מדכאת, כסחנית, לפעמים ממש מרגישים את המתח והעצבים באוויר. ממש כמו שאפשר למשש אותם. אה, כמעט שכחתי עוד משהו: כשאני כבר בבית בערב -היא לא מפסיקה להתקשר מיליון פעם בשביל שטויות. לספר לי מה היא עשתה ומה היא קנתה ולאן היא הלכה, וכל מיני רכילויות על עובדים מהעבודה וכל מיני ויכוחי שכנות שיש לה בבניין.. בקיצור אין דין ואין דיין!! אני כבר נאלצת לחסום שיחות נכנסות בגללה כך שאני מפסידה גם שיחות חשובות של משפחה וכו`. אמרתי לה מיליון פעם בצורה עדינה שזה מפריע -אבל זה כאילו לא אמרתי כלום. או שלפעמים דווקא בגלל שאמרו לה לא להתקשר היא מתקשרת וכשלא עונים היא מסוגלת להשאיר 17 הודעות. ואני מדברת בכל הרצינות!. אני כבר מיואשת. נמאס לי. קניתי לפני כמה זמן ספר מקסים )ומומלץ בחום!!!!!( שנקרא ``אנשים מרעילים``. הספר הבהיר לי שאני חייבת מייד לעזוב את העבודה הזאת מפני שהיא סוחטת אותי פיזית מנטלית ונפשית. אני חייבת לברוח משם, לנתק כל מגע עם מה שקשור לשם ולהמשיך הלאה. הבעייה היא שאני חוששת מהשינוי. אולי אני אסתדר ואולי לא.. ומה יקרה אם לא? ואני כבר רגילה למקום, זה כמו בית שני שלי. ויש לי מקום חשוב בעבודה, תפקיד כזה ניהולי מעל רוב העובדים. ובכלל, מקום העבודה נמצא ממש במרחק הליכה קצר מאוד מהבית. והמשכורת ברוך השם מצויינת, ומה יהיה )וסביר להניח שכך יהיה( אם במקום חדש לא יהיו לי כל הפלוסים האילה של הנוחות? אוי!!!! אני לא יודעת מה לעשות!!!!! הנה, מתחיל עוד יום של סיוט!!!!! זה ממש עונש ללכת לעבודה הזאת. מי יודע מה היום אני אשמע ממנה וכמה אנרגיה היא תמצוץ לי מהנשמה היום. בבקשה מכם, תעזרו לי להחליט מה עלי לעשות. קשה לי להחליט בעצמי בגלל שאני מעורבת בעניין . לפעמים בא לי להרוג אותה, לפעמים בא לי למות מרוב עצבים, לפעמים בא לי לברוח הכי רחוק שהרגליים יקחו אותי ולפעמים משום מה נראה לי שבכל אופן זה אולי לא הכי נורא. אז בבקשה!!!! לכם -כצופים מהצד, האם זה נורמלי? האם זה מצב ששווה להתמודד איתו? או האם אני חייבת מייד לעזוב הכל ולעוף משם? בבקשה תנו לי תגובות!! תודה מראש לכולכם ושיהיה לכולנו יום מקסים!