“איני מתחרטת על צעדיי": 80 שנה למותה של חנה סנש, בני משפחתה חוזרים למכתביה
80 שנה לאחר הוצאתה להורג של חנה סנש, חוזרים למכתביה השמחים, העצובים, מלאי התקווה והחשש, וגם המכתב האחרון שנשאר בכיס שמלתה במותה
דודי פטימר
חנה סנש (צילום: מתוך ויקיפדיה)
במלאת 80 שנה להוצאתה להורג של הלוחמת והמשוררת היהודייה חנה סנש, בגיל 23, חוזרים אחיינה, ד"ר דוד סנש, ונכדת אחיה, רקפת סנש שקילר, אל קטעים ממכתבים שכתבה, המציגים אותה משפחתית, נלהבת, אוהבת – וגיבורה.
מעמד שווה בארצי
מכתב לאמה של סנש, קתרינה, ב־7 בנובמבר 1939, פחות מחודש לאחר שעלתה מהונגריה לישראל, ובדיוק חמש שנים לפני שהוצאה להורג:“התרגלתי מהר מאוד לעבודה החדשה, לאורח החיים החדש ולסביבה החדשה... אני עדיין מאמינה שהדרך שבחרתי בה היא הדרך הנכונה, וכי הפתרון הנכון לי ולכולנו הוא ארץ ישראל, ורק ארץ ישראל. היה כדאי לבוא הנה כדי להרגיש שיש לי מעמד שווה, בארצי שלי (גם אם לעת עתה זו הרגשה בלבד), והיה כדאי גם למען השקט הנפשי. כשאני הולכת ברחוב, אני לא צריכה לחשוב אם האדם הבא מולי הוא יהודי או לא".
חנה סנש על סיפון האונייה ''בסרביה'', בדרך לארץ ישראל, 1939 (צילום: ללא קרדיט
“זה אחד הקטעים מהמכתבים של חנה שמתחבר גם למצב שלנו עכשיו במדינה", אומרת רקפת סנש שקילר. “חנה בשנה הזו היא בחורה צעירה, שהיה לה את כל מה שיכלה לבקש בהונגריה, והיא בחרה לעלות הנה, והייתה מוכנה להקריב הכל למען המדינה שבדרך. אף שיש תחושה היום שאנחנו קצת נמצאים באובדן דרך במדינה, חנה צועדת איתי בגישה ובמחשבות שלה".
מלאכת שטיפת הרצפה
מכתב לאמה ב־29 בנובמבר 1939, כחודש לאחר שעלתה לארץ, במהלך שהותה בנהלל:“אני קמה בשבע וחצי משולחן ארוחת הבוקר, לובשת סינר, עוטה מטפחת ורותמת את עצמי לעגלה. כלומר, לעגלת ההגשה (שנעה כמובן על גלגלים), ומפנה מתשעת השולחנות את הספלים ואת הסכו"ם, אחר כך את הצלחות ואת כלי ההגשה, ומוסרת אותם לבנות שמדיחות את הכלים".
"אני אוספת לעגלה דלי מים, סמרטוט, סבון ועוד חומרי ניקוי ששמם בהונגרית אינו ידוע לי, ומתחילה לטפל בלינוליאום שעוטף את השולחנות. בשלושת הימים הראשונים שטפתי בצורה מאוד יסודית שלושה־שלושה שולחנות, מלמעלה למטה, עם הכיסאות הצמודים. אז, בשעה תשע, הייתי מתחילה אגב אנחות לשטוף את הרצפה. ביום הראשון לא ממש הצלחתי לשטוף, הרצפה הייתה מלאה כתמים, שלוליות מים וסימני מריחה, אבל ביום השני כבר הדריכו אותי, וביום השלישי הייתי כבר מיומנת והכרתי את כל הריגושים הצפונים במלאכת שטיפת הרצפה".
"תוך כמה ימים הזדמן לי כבר להכיר את כל התענוגות הללו, וגם את ההרגשה הנהדרת לצפות באולם המצוחצח בידיעה שאני ניקיתי אותו. מובן שההרגשה הזאת נמשכת רגעים ספורים בלבד, בעוד שהעצבנות אורכת שעה וחצי. בשורה התחתונה, למרות כל הטוב שבדבר, לא אבחר בשטיפת רצפה כמקצוע הראשי שלי".
מכתבה של סנש על מעשיה בנהלל, 1941 (צילום: ללא קרדיט)
רקפת סנש שקילר: “המכתב הזה, כמו לא מעט מהמכתבים שחנה כתבה, בעיקר לאחיה גיורא ולאמה קתרינה, שופך אור אנושי על הדמות של חנה. אמה נשארה בבודפשט, ואחיה, שבחלק מהזמן היה בצרפת, ברח בהמשך לספרד ואז הגיע ארצה. המכתב הזה מציג בחורה בת 18, אינטלקטואלית, שהגיעה לנהלל בלבוש הונגרי, ועומדת במגפי גומי בבוץ ובלול".
"כשמדברים על חנה סנש חושבים על גיבורה, ושוכחים שהיא הייתה גם בחורה נורמטיבית ששוטפת רצפה או מדיחה כלים. בתקופה הזו היא כתבה לאמה בתדירות גבוהה, כמו כל ילדה שרוצה לספר לאמא על החוויות שהיא חווה".
לב הנערים מפשיר
מכתב לאחיה, גיורא, ב־17 באפריל 1940:“הדבר היחיד שוודאי לא תהיה מרוצה ממנו הוא שאין לי מכרים בנים ששווה להזכיר אותם. אני יודעת שבשל הסיבות המוכרות היית מעדיף לקרוא כבר את בשורת הנישואין שלי, אבל במקום זה אני אפילו לא מסתכלת על בנים. בעצם, זה לא נכון, כי קודם אני מסתכלת, זאת ועוד, אני מחייכת בנחמדות רבה. זה גורם ללב הנערים להפשיר, ובערבים הם מתחילים למסור הודעות דרך הבנות, שאבוא לטייל איתם קצת".
"בהתחלה אני בדרך כלל הולכת ברצון, אבל כאשר מתברר כי חבל לבזבז על זה את הזמן, אני נהיית קרה כמו קרח, אני עושה פרצופים כמו, נגיד, דודה קורנל, ואני מסתגרת בבית כמו שבלול... בקיצור, אני נעשית כל כך לא נחמדה, ש'מילים ומושגים אינם יכולים לתאר'. אילו היית במקום הבחור, היית נעלם כלא היית, אבל ישנם אדונים בעלי פחות מודעות עצמית, שלא נרגעים עד שלא מסבירים להם בבירור שלא רק שאין זמן, אלא גם חשק אין".
חנה סנש (צילום: הספרייה הלאומית,ארכיון בית חנה סנש)
רקפת סנש שקילר: “זה מכתב שמציג את מה שכל צעירה בגילה חשבה וחושבת עליו – בנים. היא הרגישה צורך לעדכן את אחיה בהומור על יחסיה עם בנים. נכון שהיא לא הרבתה לכתוב על יחסיה עם בנים, ולא התייחסה לזה בכל מכתב, אבל כמו כל נערה טיפוסית גם היא הייתה מחוזרת וידעה גם להתחמק מחיזורים כשצריך".
"מעניין שהיא מדברת פה על נישואים, אף שעוד לא מלאו לה 20, אבל זה כבר ריחף באוויר, גם אם לא היה בראש שלה בגיל הזה. גיורא, סבא שלי, היה מבוגר מחנה בשנה והיו ביניהם יחסים קרובים ועמוקים. הם סיפרו זה לזה כל מה שעבר בלבם דרך המכתבים".
רקפת סנש שקילר (צילום: סמנתה קרצמר)
הנכם כה רחוקים
מכתב לאחיה ב־22 באפריל 1941, במהלך שהותה בקיבוץ שדות ים:“אפשר שבעתיד הקרוב לא אוכל עוד לכתוב לך, ומכבידה עליי הידיעה שאתם תחרדו לגורלי. אנו מוכנים לכך שהמלחמה תתקרב עוד יותר אלינו, אך אם נגזר עלינו להיוולד בתקופת מלחמה זו, שמחה אני שהנני יושבת על אדמה שאני מרגישה אותה ומכנה אותה מולדתי".
"חיי יום־יום זורמים אצלנו כתיקונם, ללא שינוי. מפליא הדבר, כמה מרגיעה העבודה בשדה ומשכיחה הכל. אם רק שלווה זו למדתי במשך שנתיים אלה, גם אז כדאי היה הכל. אף אם הזמן שעבר עליי כאן נראה בחיצוניותו חד־גוני למדי, הרי לאמיתו של דבר הייתה בו תנועה רבה וגיוון רב, רשמים חדשים והשקפת עולם חדשה. מה טוב היה לשוחח על כל זה, גיורא שלי".
"אם זמנים רעים מתרגשים לבוא עלינו, ואמא ייסרנה לבה על אשר נתנה לי לעלות לארץ, עליך, גיורא, להסביר לה שבשבילי זה היה הפתרון היחיד, האפשרות היחידה, ואף רגע אחד איני מתחרטת על צעדיי, כשמדובר רק עליי. צר לי שבימים אלה הנכם כה רחוקים ממני. מי ייתן ותעברו את הזמנים האלה שלמים ובריאים".
מכתבה של סנש על הצטרפותה לקיבוץ שדות ים, 1942 (צילום: ללא קרדיט)
"אל נא תחשוב שתמיד שרויה אני במצב רוח רציני כל כך. אתמול היה לנו ערב עליז מאוד, וגם בהזדמנויות אחרות אנו עליזות. כרגיל, משתדל האדם להסיח דעתו ממחשבות המולידות מכתבים מסוג זה".
“זה מכתב מעניין מאוד, כי חנה מדברת בו על מלחמת העולם השנייה, דבר שבמכתבים הראשונים היא לא התייחסה אליו", אומר ד"ר דוד סנש. “במכתב הזה ניתן להבין שכבר ידעו בארץ מה קורה באירופה, וצריך לזכור שהונגריה לא הייתה עדיין בסכנה גדולה כי הגרמנים עוד לא פלשו אליה. חנה הבינה במכתב הזה לאן נושבת הרוח, ובמכתבים הבאים היא מפצירה באמה להגיע לארץ ישראל. היא הייתה מוטרדת מאוד ממה שקורה בהונגריה בתקופת המלחמה".
ד''ר דוד סנש (צילום: פרטי)
העיקר שתבואי
מכתב לאמה בדצמבר 1943, לאחר שחנה התנדבה לצבא הבריטי והצטרפה לקבוצת צנחנים שנועדה לצנוח באירופה:“ללא כל הקדמה רוצה אני לכתוב על העיקר. כעת ניתנת אפשרות טובה שתבואו אליי. עשיתי כאן את כל הצעדים הדרושים כדי שהנסיעה תצא לפועל תוך שבועות או אולי תוך ימים אחדים. ידעתי, יקירתי, שהדבר בא באורח פתאומי מאוד, אך אסור להתמהמה. כל יום יקר, כי אולי תיסגר הדרך, או עלולים להיווצר קשיים אחרים".
"גיורא יהיה כאן בעתיד הקרוב ביותר – איני יודעת אם יש צורך בנימוקים נוספים. אמי היקרה, היי אמיצה ומהירה, בל יעכבוך שאלות חומריות. זוהי הדאגה האחרונה בימים אלה, ותוכלי לבטוח בנו, שדאגות חומריות לא יהיו לך כאן... לא הייתי מבקשת שתעשי זאת למעננו – עשי למענך את. העיקר שתבואי. מה שתוכלי להביא איתך ללא כל קושי, הביאי, אבל אף לא רגע אחד של איחור מסיבה זו. איני מסוגלת ברגע זה לכתוב על דבר אחר".
מכתב לאמה, קתרינה, ינואר 1941 (צילום: ללא קרדיט)
דוד סנש: "אבא שלי בתקופה הזו כבר היה בתנועה וכיוון את עצמו להגיע לארץ, וסבתא שלי, אמה של חנה, לא. היא הייתה נטועה בתרבות ההונגרית ולא הייתה לה שום מחשבה להגיע לארץ ישראל. חנה הרגישה שהיא צריכה לשכנע את אמה לעלות לארץ כי היא ראתה את הסכנה מתקרבת, מה שהיהודים בהונגריה לא ראו. אמה עלתה לבסוף לישראל באוקטובר 1945, כמעט שנה אחרי שחנה הוצאה להורג".
המשך קריאה
“איני מתחרטת על צעדיי": 80 שנה למותה של חנה סנש, בני משפחתה חוזרים למכתביה
80 שנה לאחר הוצאתה להורג של חנה סנש, חוזרים למכתביה השמחים, העצובים, מלאי התקווה והחשש, וגם המכתב האחרון שנשאר בכיס שמלתה במותה
www.maariv.co.il