“חופשי, מלא הומור, וגם אפל ומרושע לפעמים” – על יצירתו של טומי אונגרר
כתבה מיוחדת בעקבות מותו של המאייר והסופר טומי אונגרר
“טומי אונגרר הוא בעיקר כישרון גדול ויוצר שופע, לילדים ובכלל. הוא יודע להתבונן ויודע לספר סיפור. יש לו קו נהדר, ראש פרוע ויכולת מופלאה לספר סיפורים חזותיים.” כך טוענת המאיירת והמרצה מיכל בוננו, שכמו מאיירים רבים מוקירה את עבודתו של טומי אונגרר, מגדולי היוצרים לילדים שהלך השבוע לעולמו.
אונגרר, שהיה מאייר, סופר ואמן, בלט בנוף של ספרות הילדים, לא רק בשל הסגנון הפרוע והחותמת האישית שלו, אלא גם בזכות הנושאים שאליהם התייחס ביצירותיו, שנעו מיצירות לילדים עד לאמנות בעלת אופי סטירי ומיני למבוגרים. הוא עורר שערוריות רבות, הוחרם במשך שנים רבות בארצות הברית, ועל אף כל אלו פרסם למעלה ממאה וארבעים ספרים שתורגמו לשפות רבות, וזכה בפרס היוקרתי ביותר לספרות ילדים – מדליית הנס כריסטיאן אנדרסן.
אונגרר נולד בשנת 1931 בשטרסבורג, צרפת, ובשנת 1936 חי תחת הכיבוש הנאצי של חבל אלזס – תקופה שהותירה משקעים עמוקים בנפשו ובאה לידי ביטוי גם ביצירתו. בשנת 1956 עבר לארצות הברית, ושנה לאחר מכן פורסם ספרו הראשון לילדים, “The Mellops Go Flying”, ותוך חמש שנים אייר וכתב כעשרה ספרי ילדים ואייר עבור כותבים אחרים. “אונגרר הגיע חסר כל מאירופה, והפך למאייר וסופר מצליח מאוד מבחינה אמנותית ומסחרית,” מבארת אורנה גרנות, אוצרת משנה לאיור ספרי ילדים ומנהלת ספריית האיור באגף הנוער במוזיאון ישראל, ירושלים. “חוש האסתטיקה המוקפד שלו חבר לדמיון המפותח, ויחד הולידו גיבורים ועלילות קסומות ומופרכות כאחד.”
ספרו הראשון של אונגרר
בוננו מוסיפה כי “הסיפורים של אונגרר מאוד אנושיים, וגם כשהם נראים דמיוניים, הם מדברים על החיים האמתיים – על בדידות, על תשוקות, על אהבה. הם יכולים להיות בוטים, אולי אפילו לא מוסריים, אבל נוגעים ללב. הוא לא שופט את הדמויות שלו, והן כמעט תמיד מעוררות המון אמפתיה, כמו קריקטור הנחש או מסיה רסין.”
העניין באונגרר ברחבי העולם לא פסח על ישראל. בשנת 1975 ראה אור בעברית תרגום לספרו המפורסם ביותר, “קריקטור הנחש הטוב” משנת 1958. מאז ראו אור ארבעה ספרים נוספים שלו, אך הם אזלו מן הדפוס, עד שהוצאת “צלטנר” התחילה להוציא לאור תרגומים חדשים ליצירותיו באופן קבוע יותר, החל משנת 2005. המו”ל, דורית צלטנר, מסבירה את ההחלטה: “קריקטור הנחש, שחי חיי שותפות עם מאדאם לואיז בודו הצרפתייה ומציל את הקהילה כולה מפני שודדים – זוהי הדמות הראשונה מבין הדמויות פרי יצירתו של אונגרר שפגשתי. נתקלתי בספר בספריית פעוטון קיבוץ עין זיוון כבר בשנת 1989. הקראתי אותו לילדים והתאהבתי בו בעצמי. רציתי לאפשר לו להמשיך להיות חלק מחייהם של קוראים צעירים (ומבוגרים).
מתוך “קריקטור הנחש הטוב”
הצעד הראשון הזה בעולמו הכתוב והמאויר של אונגרר הפך לדרך שנמשכת עד היום. מצד אחד, זה עולם מלא דמיון שמציע אפשרויות פרועות של זהויות, של מערכות יחסים ושל פעולות אנושיות – כמו למשל, לשלוח במתנה לאמא נחש מסוג בּוֹאָה קוֹנְסְטְרִיקְטוֹר. ומצד שני, זהו עולם שבנוי על ערכים ברורים: אחווה, חברות, הקשבה ואומץ לב. שני הצדדים האלה באים לידי ביטוי בכל יצירותיו של אונגרר. ועוד דבר חשוב במיוחד: אחד הקטעים האהובים עליי ב’קריקטור הנחש הטוב’, הוא שתי כפולות עמודים שמציגות את הנחש שלומד לצייר אותיות ומספרים. בנקודה הזאת הספר מפסיק לתאר את קורות הנחש ופונה לייצוג האותיות והמספרים שהנחש לומד, ולקוראים ניתנת הזדמנות להסתכל גם על הנחש וגם על האותיות והמספרים מזווית שונה. בהוצאה העברית המקורית של הספר – שתי הכפולות האלה היו חסרות. חשבתי שלא ייתכן שגרסה העברית של הספר לא תכלול את הקטע המופלא הזה, שאותו הוספנו לספר כאותיות עבריות.”
כיצד הקהל הישראלי הגיב ליצירתו הייחודית של אונגרר ולסגנונו?
״’אונגרר מציע לנו בתבונה ובהומור את האפשרות להבין שכל פגיעה ניתנת לאיחוי כל עוד יש ביכולתנו להאמין ולקוות ולהתבונן בתהפוכות חיינו מבלי להיכבש לייאוש ולשנאה’ – כך כתבה ד״ר תור גונן על הספר ‘אוטו: אוטוביוגרפיה של דובון צעצוע’. האבחנה הזאת רלוונטית לכל יצירותיו של אונגרר וטבועה בהן, במילים ובאיורים. השילוב שבין מסרי-העומק הללו, והצורה העשירה והמהנה שבה הם באים לידי ביטוי פונה לקוראים באופן מידי – ולא משנה מי הם: צרפתים, שוויצרים, אמריקנים או ישראלים.
ואכן, הקהל הישראלי חיבק את היצירות האלה באופן מידי והן הפכו לחלק ממדף הספרים של הילדים בארץ. בסופו של דבר, כשמדובר בספרים לילדים, הספרים האהובים ביותר, העל-זמניים, אלו שהקוראים חוזרים אליהם שוב ושוב (כילדים וכמבוגרים), הם אותם ספרים שניתן לזהות בהם גם מחשבה אנושית נאורה שנוגעת באמתות גדולות, וגם ניצוץ שובב שמאיר את האמתות האלה בהומור ובמקוריות.”
האם עתידים לראות אור ספרים נוספים שלו בהוצאה?
בחלום שלנו, הספרייה של ‘צלטנר’ מציגה בגאון את כל (או את מרבית) ספריו של אונגרר. בפועל, אנחנו עובדים צעד אחר צעד. בימים אלה ההוצאה מחדשת את כל ספריו של אונגרר שיצאו לאור עד כה ואזלו מהמדפים. אני יכולה לומר שבעתיד נרצה להוציא לאור גם את ספרו ‘הכובע’ (1970), שמספר על חייל עני שמתעשר הודות לכובע קסמים, וגם את ‘שוליית הקוסם’ (1969), הספר שכתבה ברברה הייזן, שאויר על ידי אונגרר.”
מתוך: “איש ירח”, שעליו אמר מוריס סנדק: “אחד הספרים הטובים ביותר שראו אור בשנים האחרונות”
מהו הספר האהוב עלייך של אונגרר?
“שאלה קשה, אבל אבחר ב’אוטו: אוטוביוגרפיה של דובון צעצוע’, שעליו אמר אונגרר: “…Children know where babies are coming from, what they don’t know is where adults are coming from”. אונגרר בוחר בנקודת מבט לא שגרתית של דובון צעצוע, ודרכה נוגע בתקופת מלחמת העולם השנייה. אימת המלחמה ונזקיה מתוארים מבעד לעיניו של הדובון שמיטלטל מיד ליד עד שזוכה להתאחד עם מי שהיה הבעלים הראשון שלו. כגיבור, הדובי אוטו מצליח להביא לידי ביטוי גם את מכאובי המלחמה אבל גם את היכולת להשתקם ממנה.“
מתוך “אוטו”
אורנה גרנות מוסיפה בהקשר זה: “אצל אונגרר אין דובונים חמודים או ארנבות מתקתקות. בהקבלה לביוגרפיה האישית שלו, גם הגיבורים של ספרי הילדים הם חיות פחות נפוצות וצפויות כמו: תמנון, נחש ונשר. אצלו, אפילו חתול – שהוא חיה קלישאתית, מתואר בספר “No Kiss For Mother” כפרובוקטור ואלים, והופך – כמו רבים מגיבוריו – לאנטי גיבור, מנודה ובודד, שהוא למעשה קורבן של החברה האנושית. החתרנות הזו הפכה את אונגרר למעשה ‘לילד הרע של ספרות הילדים המודרנית’. גדולתו של הפרובוקטור היא שאינה מגבילה את עצמה רק לתכנים המנפצים מיתוסים של ספרות ילדים אלא גם מתבטאת בצורה. החתרנות של אונגרר נובעת מסתירה מתמדת בין עלילה חזותית לעלילה מילולית, סתירה אינהרנטית ומהפכנית שעד היום מותירה חותם על מאיירים עכשוויים מרחבי העולם.”
מתוך: “No Kiss For Mother”
מעניין לתהות אם השפעתו חלה גם על מאיירים ישראליים. שאלנו את מיכל בוננו אם אונגרר השפיע עליה. “הייתי רוצה לקוות שהוא השפיע עלי,” היא מספרת, “אבל לא יכולה להצביע על משהו מסוים. אני מאוד אוהבת אותו, את הראש ואת היד הקלה שלו, אבל אין לי את התעוזה שלו. הוא נהנה להיות הילד הרע, עם קריצה ממזרית, ואני יותר ילדה טובה.
ומה לגבי מאיירים אחרים?
“נראה לי שיוסי אבולעפיה הושפע ממנו, לפחות בתחילת הדרך. לא מזמן הבאתי להראות לסטודנטים ב’בצלאל’ ספרים שלו, ופתאום כשהסתכלתי שוב ב’עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור’, אמרתי לעצמי, ‘הוא מאוד אוהב את אונגרר!’ אולי שמתי לב לזה בעבר ואולי לא. אני בטוחה שיש עוד מאיירים שהושפעו ממנו, בעיקר בשנות השבעים והשמונים, גם באיור לילדים וגם באיור למבוגרים (דני קרמן? דודו גבע?), אבל אבולעפיה הכי מזכיר לי אותו במובן של הממזריות, וגם ביכולת הנפלאה לספר סיפורים. אצל שניהם יש גם המון סיפורים קטנים, שלא קיימים בטקסט, בתוך האיורים, המון בדיחות קטנות חזותיות, שכיף לחפש אחריהן.”
מתוך: “עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור”
פנינו, אם כן, ליוסי אבולעפיה, מבכירי המאיירים הישראליים, לביאור העניין, והוא אישש את ההנחה: “השפעתו של אונגרר עלי ניכרת כבר בספר הראשון שאיירתי, ‘עלילות פרדיננד פדהצור’ שכתב אפרים סידון. עד טומי אונגרר הייתי מבולבל – כל כך הרבה סגנונות וטכניקות איור! כשאתה צעיר, חסר ביטחון ועוד לא התגבש הסגנון האישי-העצמאי שלך – אתה צריך לבחור. אונגרר פתר לי את הבעיה, בעיקר בגישה. הכול מותר באיור. לצייר בסגנון קריקטורי, להוסיף סיפורים באיורים – לא בהכרח חמודים, לפעמים ביזארים. הם מעשירים את הספר ומעצימים את הרעיונות שבטקסט. כבר אז החלטתי לצייר בטכניקה שהכי נוחה לי, כמו ספר צביעה לילדים, רושם בקו וממלא בצבעים. נטרלתי את עצמי מהרצון להרשים או לחדש משהו באיור, וזאת מבלי להזכיר את גאוניותו ביצירות שלא לילדים.”
