“לתרגם את המילים הגדולות לרצף מעניין של סצנות אנושיות” – ראיון עם דורית גני
ראיון עם דורית גני, מחברת ביוגרפיות לילדים ולילדות
דורית גני היא אחת הכותבות המרכזיות בסדרת הביוגרפיות לילדים ולילדות של הוצאת “צלטנר”. לאור הצלחתה של הסדרה, שוחחנו עם גני על המגמה הספרותית והתרבותית של ביוגרפיות לקהל צעיר, ועל האופן שבו היא ניגשת למלאכה.
כתבת מספר ספרים בסדרת הביוגרפיות לילדים של הוצאת “צלטנר”. אנא שתפי אותנו כיצד הגעת לקחת חלק בפרויקט הזה, ומהי גישתך כלפיו ככותבת?
ההתחלה הייתה כמעט מקרית. במסגרת עבודתי בספרייה הלאומית כתבתי פוסט על שרה אהרנסון. מספר ימים לאחר הפרסום פנתה אלי דורית צלטנר, מו”ל “צלטנר”, ובפיה הצעה שלא יכולתי לסרב לה – לסייע בתחקיר ההיסטורי של ספר על שרה אהרנסון שבכוונתם להוציא לאור. לאחר שהתחלתי להעביר את החומרים הראשונים, ולאחר שההיכרות בינינו העמיקה, קיבלתי הצעה אפילו יותר מלהיבה – לכתוב את הסיפור בעצמי. בעקבות הספר הזה הגיעו ספרים נוספים בסדרה, והשאר היסטוריה. כיום, ביחד עם אבירמה גולן, אני כבר חלק מבחירת הדמויות ומעיצוב דמותה של הסדרה כולה, וכך, כל אחד מהספרים בסדרה אפשר לי לרקום סיפור שאמנם בנוי מדמויות ומאירועים אמתיים, אך עדיין מבטא את תפיסותיי ככותבת וכאדם.
דורית גני
סוגת הביוגרפיות המיועדות לילדים ולילדות הפכה לפופולרית במיוחד בשנים האחרונות, בין השאר כחלק מההשפעה רחבת ההיקף של MeToo#. מהי החשיבות התרבותית של הסוגה הזאת בהקשר החברתי הספציפי?
בתור התחלה אולי ראוי לציין שסדרת “קטנות גדולות” המתורגמת של “צלטנר”, ובעקבותיה “הישראליות”, היו מחלוצי סוגת הביוגרפיות הנשיות בארץ, ואין ספק שלתנועת MeToo# יש חלק הן בהתהוות התופעה והן בהצלחתה. אני חושבת שאחד הדברים המעניינים והחשובים בסדרה שלנו, שממוקמת בישראל של סוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים, הוא שמעבר לכך שהיא מציבה במרכזה דמויות נשיות מרשימות כשלעצמן, היא מספקת היסטוריה ישראלית אלטרנטיבית.
היא למעשה מציבה נשים במוקד של אירועים היסטוריים ושל תקופות היסטוריות שהורגלנו לפגוש בהם רק או בעיקר פעילות ומנהיגות גברית. מעבר לכך שהסדרה עושה בכך צדק עם נשים שאת חלקן ההיסטוריה קצת דחקה, היא מספקת לילדים ולילדות הקוראים אותה גם מודעות מגדרית-היסטורית, מעצם החשיפה שלהם להתמודדויות שהנשים הללו חוו, וגם מודלים נשיים של מנהיגות, עשייה ותרומה לחברה.
מהו הקו המנחה בכתיבת ביוגרפיות המיועדות לקהל צעיר? במה את בוחרת להתמקד, ומדוע? והאם יש דברים שאת מחליטה מראש לא להכניס לסיפור הביוגרפי?
יש כמה קווים כאלה, אבל אתמקד כאן בשניים מהם. הראשון הוא מתן מקום נרחב לילדותן של הדמויות. למרות שהן נבחרו לסדרה בשל פועלן כנשים בוגרות, חשוב לי לתת ביטוי לכך שלפני שהן הפכו לנשים המרשימות שהן, הן היו ילדות שהקוראים והקוראות יכולים להזדהות אתן ואולי אף לזהות בהן חלקים מעצמם. במקביל, אני מאמינה שהשורשים נמצאים בילדות. אני תמיד מתרגשת לגלות ולהראות איך תכונות, התנהגויות או חלומות של הילדה הצעירה הם בעצם ניצוצות או רמזים למאפיינים שאחר כך יהיו מרכזיים כל כך אצל האישה שהיא תהפוך להיות. כך, למשל, אצל הנרייטה סאלד: הסיפור שלה מתחיל כילדה שדואגת לאחיותיה ולוקחת אחריות על בריאותן ועל אושרן, ומסתיים בדאגה ובאחריות שלה לאלפי ילדים זרים.
הקו השני הוא שחשוב לי לא להעלים בעיות וקשיים, וכל הדמויות שלי התמודדו, במציאות ובספרים, עם קשיים לא פשוטים. ההחלטה מה מתוך כל ההתמודדויות הללו ייכנס לסיפור קשורה בעיקר לחשיבות שיש לאירוע הזה בסיפור, כפי שאני רואה אותו, ולתרומתו לעלילה. העובדה שהקהל הוא צעיר תכתיב את האופן שבו זה יסופר, כמו גם את הפרטים שיכללו או לא יכללו, אבל לא את עצם הבחירה אם לספר או לא. אני חושבת שבסופו של דבר, דווקא הבעיות והרגעים הקשים יותר, הם אלה שהופכים את הדמות למעניינת ומורכבת יותר, והם אלה שיתנו לילדים ולילדות כוחות ואמונה ביכולות שלהם עצמם לגבור על קשיים.
לצד זאת, אחת הטענות כלפי סוגת הביוגרפיה במסגרת של ספר מאויר לגילים צעירים, היא שאין ביכולתה להקיף את הרבדים האישיים, חברתיים ותרבותיים של הדמות המדוברת, בגלל קוצר היריעה והצורך בכתיבת טקסט תמציתי אך אפקטיבי. כיצד את מגיבה לטענה זו, ובאיזה אופן את מתמודדת עם ההכרח להיצמד לביוגרפיה ולהקשרים רחבים יותר לצד היריעה התחומה?
זה באמת אחד האתגרים הכי גדולים שלי ככותבת. לכתיבת כל אחת מהביוגרפיות שאני כותבת קודמת קריאה ענפה של ספרים ביוגרפיים והיסטוריים, מפגשים עם בני משפחה ומכרים, חיפוש בארכיונים וביקורים באתרים הקשורים אליהן, והרגע שבו צריך להפוך את כל המידע הרב הזה לטקסט שייכנס בארבע-עשרה כפולות מאוירות הוא לא פשוט וכרוך בהרבה ויתורים לא קלים, כי יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה להגיד ולספר.
מתוך הספר על מרים ילן שטקליס (איור: עדן ספיבק)
יחד עם זאת, אני חושבת שבסופו של דבר זה מקור הכוח של הספרים האלה. האילוץ הזה לקחת את כל הסיפור הגדול ועתיר המידע וההתרחשויות, ולבחור מתוכו את הסיפור שאותו אני רוצה לספר ואת הרגעים המרכזיים שיבנו את הסיפור הזה, הופכת את סיפורה של הדמות לסיפור שהוא הרבה יותר נגיש ומעניין, וכזה שלמרות שאינו ארוך, בהחלט כן מאפשר לי ליצור דמות וסיפור עם אופי ועם הקשרים רחבים יותר. העובדה שהספרים מאוירים אפשרה לי להיעזר בכל אחת מהמאירות הנפלאות שליוו אותי, כדי להכניס חלק מהמידע גם באופן ויזואלי.
האם לדעתך ילדים וילדות בגילים צעירים מתעניינים בביוגרפיות, או שמא זוהי סוגה שמבוגרים מרגישים שיש ערך בקריאתה, יותר מאשר שהיא מדברת לקהל הצעיר?
חד משמעית כן. כמו במקרה של כל סוגה – לא כולם, אבל יש רבים מאוד שכן. גם דרך הילדים הפרטיים שלי וגם דרך אחרים שאני פוגשת, אני מגלה שוב ושוב עד כמה ילדים אוהבים סיפורים שקרו באמת. עצם הידיעה שהם קוראים סיפור על דמות אמתית, ושכל האירועים בספר באמת התרחשו, מרגשת אותם, מגבירה את העניין שלהם בסיפור והרבה פעמים מותירה אותם עם צמא לקרוא ולדעת עוד, על הדמות או על התקופה.
מבין הספרים שכתבת, מהו הספר האהוב עלייך במיוחד, על איזו דמות היסטורית הכי נהנית לכתוב, ומדוע?
כמעט מתבקש לחזור על הקלישאה שכולם היו בני וכו’, אבל האמת היא שלמרות שאהבתי נתונה, באמת, לכל הדמויות שכתבתי עליהן, הלנה כגן היא כנראה האהובה ביותר. כמות עשיית הטוב של האישה הזו היא בלתי נתפסת, ועוד יותר לא נתפס הפער בין כל הדברים שעשתה לבין העובדה ששמה לא מוכר למרבית האנשים. יתכן שהקשר הקרוב שלי אליה קשור גם לעובדה שבמסגרת התחקיר הגעתי, יחד עם המאיירת ענבל אבן, לביתו של אחיינה, שם זכינו למצוא אוצר בדמות ארגז ענק מלא במסמכים, מכתבים ותמונות שלה, ואפילו להחזיק את השלט המקורי שהיה תלוי בכניסה למרפאה שלה.
מתוך הספר על הלנה כגן (איור: ענבל אבן)
בהמשך לכך, איזה ספר היה המאתגר ביותר לכתיבה?
כאשר התחלתי את התחקיר על מרים ילן שטקליס, הדמות שעלתה במרבית המקומות הייתה של אישה דיכאונית ומוזרה. מצד אחד, החומרים שפגשתי הגבירו בי את התחושה שהיא ראויה להכרה ולהיכרות, אבל גם היה ברור שאני לא יכולה להגיש לילדים דמות כזו ולצפות שהם יתחברו אליה. ככל שהמשכתי לקרוא ולשמוע, הצלחתי לדלות עוד ועוד רגעים ותמונות מחייה שהיו אחרים לגמרי מאלה שפגשתי בהתחלה – רגעים של נחת, של שמחה, של הצלחה ושל חברות. כמובן שלא מחקתי את הקשיים והעצב שהיו בחייה, אבל בסופו של דבר הצלחתי לשזור בהם רגעים אחרים וליצור דמות שאותי אישית מרגשת מאוד.
כיוון שמדובר בביוגרפיות ספרותיות – כיצד את משלבת בין מידע ביוגרפי לסיפור עלילתי דרמטי, כך שתתקבל יצירה ספרותית ולא יצירה דידקטית?
נכון שהסיפור הביוגרפי מבוסס על מחקר היסטורי ולא על דמיוני הפרוע, ונכון שאין לי את הגמישות והחופש לכתוב כל מה שעולה על רוחי, אלא אני מחויבת לאמת ולעובדות, אבל אותו מחקר ענף שהזכרתי קודם משרת אותי גם כאן. בצד המידע על תולדותיה ועשייתה המרכזית של הדמות, אני מנסה למצוא כמה שיותר מידע על אפיזודות קטנות, שיחות, דמויות ואירועים. באמצעותם, אני יכולה לבנות סיפור שחורג מהמידע הביוגרפי היבש. אחת המשימות המרכזיות שלי היא לתרגם את המילים הגדולות והתיאורים הערטילאיים לרצף מעניין ומובן של סצנות אנושיות. השלב הזה, ובוודאי הכתיבה עצמה, הם כבר מהלך ספרותי לכל דבר.
מתוך הספר על גולדה מאיר (איור: לי-אור עצמון פרואין)
אחת המטרות המובהקות של הביוגרפיות העכשוויות על דמויות היסטוריות, היא לקדם מסרים של העצמה, מסוגלות והגשמת חלומות. האם המסרים הללו לא באים על חשבון הצגה מהימנה של הסיפור הביוגרפי – ודאי של דמויות נשיות – בהקשרים של קשיים והתנגדויות של החברה לעשייה של הדמות ההיסטורית?
המטרות הללו קיימות, אבל הן משפיעות בעיקר על בחירת הדמויות ופחות על הכתיבה עליהן. אני מנסה ליצור דמויות שהן אנושיות ונותנת מקום גם למורכבויות. בספר על גולדה מאיר, לדוגמא, התייחסתי באחרית הדבר לביקורת שהופנתה נגדה בעקבות מלחמת יום הכיפורים, בספר על מרים ילן שטקליס סיפרתי שהיו מבקרים שלא אהבו את שיריה, ולמעשה, כפי שכבר הזכרתי, קשיים ומכשולים היו מנת חלקן של כולן, עם ובלי קשר להיותן נשים, והם נוכחים בסיפורים. אין ספק שכאשר אני כותבת על דמות אני רוצה שהילדים יאהבו אותה ויזדהו אתה, אבל לדעתי תושג מעט מאד העצמה (שלא לדבר על עניין) מקריאה על דמות מושלמת ועל דרך שאין בה שום מהמורה. דווקא העובדה שהדמויות בספר חוו גם כישלונות או דחיות, משרתת את המטרה לדעתי, ולא להיפך.
אם כך, מה את מצפה / מקווה שהילדים והילדות יקבלו מקריאה בספרי הביוגרפיות שכתבת?
מעבר לדברים שכבר נזכרו כאן, כמו היכרות עם ההיסטורית הישראלית הנשית והעצמה, אני חושבת שהספרים האלה גם מציגים מודל של חיי יצירה, של עשייה למען האחר ושל רדיפת צדק. אבל כמו כל סופרת, אני קודם כל רוצה שהילדים ייהנו מהספרים האלה. שהם יתרגשו מהם, ויתעניינו בהם ויחזרו לקרוא בהם שוב.
הפנקס כתב עת מקוון לספרות ותרבות לילדים