תקציר
מָאִילִילָה, יורשת העצר של ארצות הטוב, והנסיך עַקְרָטָן, בן ארצות הרוע, נפגשו במקרה. עד אז לא ידע הנסיך השחור מהו צחוק, והנסיכה בת־הפרחים לא ידעה מהם כלי נשק ואכזריות. המלך והמלכה הטובים ממהרים להרחיק את בתם מהנסיך האכזר, והמלך השחור מקפיד להזכיר לנכדו שמטרתם לכבוש את ארצות הטוב, לא להתיידד איתן.הכול משתנה כאשר הנסיכה נחטפת. המלך הטוב ואנשיו אינם יודעים להילחם, והנסיך האכזר הוא תקוותם היחידה. למזלם, לנסיך יש סיבות טובות לצאת בעקבות הנסיכה: נבואה עתיקה מבטיחה לו כוח עצום אם יהרוג דרקון וייקח את כתרו, והדרך אל הנסיכה מובילה גם אל הדרקונים...
בעוד משלחת ההצלה עושה את דרכה בעמק נסתר, שורץ מפלצות ויצורים פלאיים, על הנסיכה להתמודד עם מפלצות אנושיות. האם יספיק הנסיך להגיע אליה בזמן? ואולי היא כלל לא זקוקה להצלה?
אורי אורלב, מגדולי הסופרים הישראלים, היה גם מראשוני הסופרים הישראלים שכתבו ספרות פנטזיה לנוער. כתר הדרקון הוא סיפור חכם על טוב ועל רע, ועל הקו הדק שעובר ביניהם. כעת מוגשת יצירה נדירה זו לקוראים במהדורה מחודשת, בעריכתו של הסופר איתמר אורלב, ובליווי ציוריו מלאי התנופה והדמיון של המאייר שקד יטיב.
"כתיבתו של אורלב מצטיינת ברמה ספרותית גבוהה, בכנות ובהומור, ולעולם אינה נסחפת לרגשנות." - מנימוקי השופטים בוועדת הפרס על שם הנס כריסטיאן אנדרסן.
פרק א
פגישה גורלית
שני רוכבים דהרו בין העצים בעקבות יצור בעל שש רגליים, מכוסה פרווה, שנס על נפשו. המרחק בינו לבינם הלך והצטמצם. הרוכב הראשון נראה כילד בן שתים־עשרה, אף שלאמיתו של דבר עדיין היה בן תשע. הוא היה קשור בצורה מתוחכמת אל האוכף ודרבן את סוסו בעזרת דורבוֹנוֹת זהב חדים. בידיו החזיק קשת מתוחה ושילח את החץ.
"פגעת!" צעק הרוכב המבוגר.
הילד לא השיב. הוא עצמו ראה שפגע ולא היה זקוק לאישורו של המשרת, וכדי להביע את אי־שביעות רצונו מן ההערה המטופשת הוציא חץ נוסף מאשפת החיצים התלויה על גבו, ובחיוך מרושע שילח אותו במלווהו. זה כיסה את פניו בשתי כפותיו, אך החץ לא היה מכוון אל הפנים. הוא חבט בחזהו של המשרת ונפל לארץ.
"תביא לי את החץ ואת החיה!" ציווה הילד.
"מייד, כבוד הנסיך."
גופו של המשרת היה מכוסה כולו מעל לבגדיו בציפוי גמיש ושקוף, זה היה שריון יצוק עשוי מחומר פלסטי שנועד להגן עליו משיגיונותיהם של הנסיך הקטן ושל סבו הזקן, אך לא מאז ומתמיד עטו המשרתים שריון. הנסיך הקטן הצטער על כך, אולם סבו הסביר לו שעוד בטרם נולד לא נותרו משרתים באחוזת הארמון, ושוב לא הורשה איש מתושבי הארץ לבוא ולשרת בארמון המנודה, יהיה השכר גבוה ככל שיהיה. ואז נמצאה הפשרה — המשרתים עטו שריון, ואדוני הבית המשיכו לירות בהם, ליידות בהם סכינים ולהכותם בכל הבא ליד. רק פניהם נשארו חשופים, ועל אלה היה עליהם להגן בכוחות עצמם.
ופעם, כאשר הסתתר מאחורי דלת המטבח, שמע הנסיך הקטן גם גרסה אחרת. הוא שמע את הטבחים מסבירים את סדרי הארמון לנער שוליה חדש שהגיע לעבודה. כך נודע לו שהסיבה האמיתית למעטה השריון של המשרתים הייתה אימו, שהובאה לארמון נגד רצונה, ועוד לפני שנודע למלך השולט בארץ דבר חטיפתה, היא ילדה אותו ומתה מאוחר יותר. גם את אביו לא הכיר הנסיך הקטן. לפי השמועה, מת אביו בכלא שבעיר הבירה, אחרי שנתפס כשניסה לחטוף ברחוב צעירה אחרת שתהיה לו לאישה. כך לפחות סיפרו המשרתים, כשהתלחשו בינם לבין עצמם בלי לחשוד כלל שהנסיך מסתתר באחד הארונות ושומע את שיחותיהם. הם השתמשו במילים מוזרות כמו "טובת לב" או "יפה", אך לא היה איש בארמון שיכול היה להסביר לו מה פירושן של המילים האלה. על המשרתים נאסר הדבר באיסור חמור, והסב היה פוטר את רוב שאלותיו בצחוק גס ומרושע. לא, הנסיך הקטן לא חשב שהצחוק של סבו הוא גס או מרושע כי לא שמע מעולם צחוק אחר, והצחוק הזה היה עבורו הצחוק של סבא, או אפילו הצחוק בכלל. על המשרתים נאסר לצחוק, ולכן נדהם הילד כאשר פתאום, בשעה שדהר על סוסו, הגיע לאוזניו צחוק מצלצל ועדין. הוא הגיע מרחוק, ומייד אחריו נשמע צחוק של גבר שצלילו לא דמה כלל לצליל צחוקו של סבו. צחוק עליז ונעים לאוזן. קצת כמו קולות הציפורים הגדולות, חשב הנסיך. מי זו החיה הקטנה ששרה בקול הדומה לצלצול כפיות כסף? חשב בפליאה.
המשרת כבר עמד לידו, החץ והחיה בידיו, כשהילד פקד עליו לעלות מהר על הסוס, ובלי להמתין למלווהו דהר בכל כוח סוסו לעבר הקולות שכמותם לא שמע מימיו.
הארמון המנודה, או "הארמון השחור", כפי שכונה בפי הבריות בגלל בגדיהם השחורים של דייריו, הוקם על גבעה קטנה בתוך יערות שנכרתו ויצרו שדות מרעה לעדרי הבקר והצאן של בעלי הארמון. האזור כולו היה ריק מתושבים והשתרע על כמאה קילומטרים מרובעים. השטח היה מוקף חומה, שישה עד עשרה מטרים גובהה, ודבר לא צמח משני עבריה במרחק של עשרים מטרים מבחוץ ועשרים מטרים מבפנים. לא פעם היה הנסיך הקטן רוכב עד לגבולות נחלתו, עוצר את סוסו לרגלי החומה ומאזין בשקט. אז הרגיש הרגשה דומה לזו שחש כשהיה מתגנב אל אגף המשרתים בארמונו ומקשיב לשיחותיהם של המשרתים, להתלחשויותיהם ולקרקורים המוזרים שהיו משמיעים לפעמים, כאילו נחנקו ממשהו, קרקורי צחוק שהנסיך לא ידע לפרשם.
כתר הדרקון - אורי אורלב
מָאִילִילָה, יורשת העצר של ארצות הטוב, והנסיך עַקְרָטָן, בן ארצות הרוע, נפגשו במקרה. עד אז לא ידע הנסיך השחור מהו צחוק, והנסיכה בת־הפרחים לא ידעה מהם כלי נשק וא
*https://benhateva.wordpress.com/2005/11/25/14817/
