תקציר
אסף ממהר הביתה מבית הספר, וזוהר הולכת איתו. הם נכנסים לסמטה צרה ושם רואים נערה בגילם. היא מוזרה מאוד: חיוורת, לבושה בשמלה לבנה וארוכה ונראית כמו רוח רפאים. הם מבינים שהיא לא מכאן ולא מעכשיו. כדי לעזור לה הם יצטרכו לעשות את הבלתי-אפשרי.נעלמת בזמן הוא ספר מתח עוצר נשימה, ובו דמויות בלתי-נשכחות שנכנסות עמוק ללב. דנה אלעזר-הלוי, מחברת מבצע מנהטן והמשכיו, היא סופרת ילדים מצליחה ועטורת פרסים.
פרק ראשון
יום שני1
אסף היה הראשון שראה אותה.
נערה, פחות או יותר בגילו, שישבה על המדרכה בסמטה הצרה. הוא כמעט לא שם לב אליה, ורק ברגע האחרון בָּלם את צעדיו והצליח לא לדרוך עליה.
כשהיא הרימה אליו את עיניה — עיניים גדולות ומפוחדות — אסף הספיק לחשוב בעיקר שהיא נראית כמו... הוא לא ידע כמו מה בדיוק. שיער שחור וארוך ופנים חיוורים כמו סיד, לבושה בשמלה לבנה עם שרוולים ארוכים. עם השמלה הלבנה הזאת, שהיתה סגורה עד הצוואר, היא נראתה עוד יותר חיוורת, ממש כמו... רוח רפאים. כן, בדיוק, רוח רפאים.
ברגע שאסף נעצר, זוהר התנגשה בו מאחור.
זוהר ואסף חזרו מבית הספר כמעט כל יום יחד. שניהם למדו בכיתה ח'4 בחטיבת הביניים שבמרכז העיר. הם לא היו חברים או משהו, אבל היו היחידים מכל הכיתה שגרו בשכונה החדשה שבחלק הצפוני של העיר, ולכן היחידים שנסעו בקו האוטובוס שעובר ברחוב המקביל לרחוב של בית הספר. לאסף לא היה אכפת שזוהר נוסעת איתו באוטובוס. היא לא עניינה אותו במיוחד והוא בקושי דיבר איתה, אבל היא היתה די נחמדה, ולכן לא הפריע לו שהיא נכנסה יחד איתו לסמטה עכשיו, בצהריים, בדרך מבית הספר לתחנת האוטובוס. להפך, עכשיו הוא אפילו קצת שמח שהיא כאן, כי אחרת הוא היה חושב שאולי הוא חולם על רוח הרפאים הזאת שיושבת מתחתיו ופוערת אליו זוג עיניים שחורות־שחורות.
"אוי, סליחה," אמרה זוהר כשנתקלה בגב של אסף. בגלל המְכוּלה הענקית של פסולת בניין שהיתה תקועה כאן בסמטה, זוהר נאלצה ללכת מאחוריו ולא לידו. אוף, למה הוא נעצר ככה פתאום? גם ככה היא הרגישה מגושמת ומסורבלת עם מעיל הפּוך השחור והגדול הזה, אז עכשיו היא מתנגשת בו כמו איזו מטומטמת? דווקא באסף, הכדורסלן החתיך של הכיתה, שכמו כל הבנות היא מאוהבת בו כבר שנים אפילו שהיא יודעת שאין לה שום סיכוי? אבל זאת אשמתו. זה הוא שנעצר ככה פתאום, וזוהר לא הבינה למה, עד שאסף זז קצת הצדה וזוהר ראתה את מה שגם הוא ראה.
מישהי ישבה על המדרכה, מאחורי המכולה. מישהי שהיתה האישה הכי מוזרה שזוהר ראתה בחיים, מבוהלת וחיוורת ולובשת שמלה לבנה שנראתה כמו שמלת כלה של אישה חרדית. כשזוהר הסתכלה על הפנים שלה היא ראתה שזאת בעצם לא אישה אלא בחורה צעירה, אולי אפילו נערה. אבל חרדיות מתחתנות בגיל צעיר, לא?
את כל זה זוהר הספיקה לחשוב בשבריר שנייה, כי ברגע שראתה את הנערה הזאת, שאולי היתה כלה צעירה, הנערה קמה, זרקה משהו על הרצפה ורצה — רצה במין עננה של בד לבן, עמוק אל תוך אתר הבנייה הגדול שהתפרשׂ מצד שמאל של הסמטה.
אסף וזוהר החליפו ביניהם מבטים, והמבטים של שניהם אמרו את אותו הדבר בדיוק: באמת ראינו את מה שראינו עכשיו?
יום שלישי
2
מאתמול אחרי הלימודים ועד עכשיו, בשיעור אנגלית, השיעור האחרון של יום שלישי, אסף לא הפסיק לחשוב על הנערה המוזרה שראה אתמול בסמטה, זאת שקמה וברחה ברגע שראתה אותו ואת זוהר. קמה, זרקה על הרצפה שאריות של שבלול קינמון — שנראה בדיוק כמו שבלולי הקינמון שמוכרים במאפיית שמואל שליד בית הספר — וברחה עם השמלה הלבנה שלה לתוך אתר הבנייה שמשמאל לסמטה.
בלילה, בזמן שניסה להירדם, הוא ממש אכל את עצמו מרוב חרטה על כך שהוא לא ניסה ללכת בעקבותיה ולחפש אותה אחרי שהיא ברחה מהם. אבל אתמול הוא מיהר, כי הוא רצה להספיק לראות את תומר, אחיו הגדול, שהגיע הביתה לחופשת אַפטֶר נדירה מהצבא. תומר היה בשביל אסף לא רק אח גדול אלא גם החבר הכי טוב שלו, הבנאדם שהבין אותו יותר מכל אחד אחר בעולם. אסף רצה לנצל כל דקה מהביקור של תומר, ולכן פנה אתמול מלכתחילה לסמטה שמגיעה ישר אל תחנת האוטובוס, ולא עצר במאפיית שמואל כדי לקנות בורקס או רוגלך כמו בדרך כלל בסוף יום לימודים.
למה? למה הוא לא ויתר בכל זאת על הביקור של תומר וניסה לחפש את הנערה עם העיניים השחורות?
מאוחר יותר, תומר ואסף ישבו בחדר שלו ודיברו. תומר היה סבלני וקשוב כמו תמיד, ושאל את אסף מה קורה עם הכדורסל ואם הוא כבר החליט מה הוא יעשה בעניין. תומר היה היחיד בעולם שידע שאסף שוקל לעזוב את נבחרת בית הספר, ושהוא בכלל לא בטוח שהוא רוצה להיות כדורסלן מקצועי, אפילו שהוא הקפטן של הנבחרת וכולם צופים לו קריירה מבטיחה בליגת האֶן־בּי־אֵיי בארצות הברית. אסף אמר לתומר שבינתיים הוא עוד לא החליט מה לעשות, אבל לא פירט. הוא לא היה מרוכז מספיק לשיחה עמוקה. לרגע הוא שקל לספר לו על הנערה עם השמלה הלבנה, אבל בסוף החליט שלא. הסיפור נשמע מוזר מדי, וממילא לא היה בעצם הרבה מה לספר. ובכל זאת, הנערה הזאת לא יצאה לו מהראש.
גם זוהר חשבה בזמן השיעור על הכלה החרדית. אתמול, כשאסף פנה לתוך הסמטה, זוהר הצטערה. היא לא אהבה ללכת בסמטה הצרה הזאת, עם המכולה הענקית וכל הקרשים ושברי הלבֵנים. אתר הבנייה שליד הסמטה, שלפי כרזת הפרסומת היה צפוי להפוך למתחם של כמה בנייני דירות גבוהים, היה רק אחד מבין אינספור אתרי בנייה שמילאו את העיר. בבית הספר תמיד הזהירו אותם לא להתקרב לאתרים האלה יותר מדי, כי זה מסוכן.
אבל זוהר בעיקר הצטערה לפספס ביקור במאפיית שמואל, שכבר התחילה למכור סופגניות לקראת חנוכה. הסופגניות של מאפיית שמואל היו אגדה, וזוהר היתה מכורה להן, אפילו שידעה שאולי עדיף שהיא תתאפק, כי גם ככה אמא שלה מציקה לה עם המשקל שלה. אבל בכל מקרה, היא היתה מוכנה לוותר על הרבה יותר מסופגניות כדי לנסוע עם אסף באוטובוס. אולי דווקא היום הוא יקדיש לה סוף־סוף קצת תשומת לב?
"אז כמו שאמרנו," אמרה עכשיו המורה, "ב־past simple יש פעלים יוצאים מן הכלל, ו..."
זוהר לא הקשיבה להסבר של המורה על הפעלים היוצאים מן הכלל בפּאסט סימפְּל. היא היתה מתוחה מדי, וכבר לא יכלה לחכות לראות את התגובה של אסף כשהיא תספר לו את כל מה שגילתה אתמול אחר הצהריים על הנערה שהם ראו.
כי אתמול אחר הצהריים היתה לה הברקה.
ההברקה הגיעה כשהיא יצאה מהבית של אגם, שלמדה איתה בכיתה, וכמו רוב התלמידים גרה במרכז העיר. בתחילת שנת הלימודים הן התחילו להתקרב ואתמול הן קבעו להיפגש, כך שזוהר מצאה את עצמה שוב בשכונה של בית הספר. כשיצאה מהבניין של אגם והתחילה ללכת לכיוון תחנת האוטובוס בדרך הביתה, עלה פתאום על דעתה שאולי כדאי שהיא תחפש את הנערה המסתורית שהיא ראתה עם אסף בצהריים. ברגע שחשבה על הרעיון היא התחילה להתלהב. היא הבינה שאם היא תגלה פרטים על הנערה הזאת, שהיתה או לא היתה כלה חרדית, היא תוכל לספר אותם לאסף, ואז יהיה להם משהו במשותף, איזה סוד או הרפתקה או משהו שרק שניהם יודעים. ואז, בזמן שהם יחקרו יחד את הסוד, הם יתקרבו והוא יכיר אותה קצת יותר. ואז הוא יתאהב בה ו... כן! זאת תהיה הדרך שלה להרשים את אסף ולהראות לו שיש בה משהו מעבר לסתם ילדה שמנמנה עם תלתלים שאף פעם לא מסתדרים כמו שצריך.
השיעור באנגלית נגמר סוף־סוף, ואסף מיהר לצאת מהכיתה. הוא רצה להיכנס שוב לסמטה ולחפש את הנערה. אולי היא תשב שוב מאחורי המכולה?
זוהר הלכה איתו שוב, כמו תמיד, ורגע לפני שהוא פנה לסמטה היא נגעה בזרועו ועצרה אותו. "אסף, חכה שנייה."
"מה?" הוא שאל, די בגסות רוח, אפילו שהוא לא התכוון. הוא פשוט כבר רצה להגיע למכולה ולבדוק אם הנערה יושבת שם שוב.
"אתמול אני... אֶה... כאילו, אחרי ש..." זוהר גימגמה, ואסף קיווה שהיא תגיד כבר את מה שהיא רוצה להגיד ותשחרר אותו.
תגידי לו וזהו, אמרה זוהר לעצמה. אז היא נשמה עמוק ואמרה, בלי ממש להסתכל לאסף ישר בעיניים: "אתמול אחרי הצהריים חזרתי לכאן וחיפשתי את החרדית ההיא שראינו."
חרדית. היא כנראה חרדית. למה הוא לא חשב על זה? השמלה הארוכה והצנועה — כן, היא בטוח חרדית. לא שום רוח רפאים. אבל גם אם היא חרדית, זה לא מסביר למה היא ישבה שם מאחורי המכולה ולמה היא נראתה מפוחדת כל כך.
אסף לא אמר שום דבר ורק הסתכל על זוהר.
"לא מצאתי אותה," היא אמרה, "אבל אני חושבת שאני יודעת איפה היא מתחבאת."
רק אז זוהר העזה להרים אליו מבט, והמבט שראתה בעיניו היה בדיוק מה שהיא קיוותה לראות. מבט סקרני, מתרשם.
"בוא אחרַי," היא אמרה, והשניים פנו לתוך הסמטה.
אף אחד מהם לא שם לב שעוד מישהו פונה לתוך הסמטה אחריהם.
3
הפעם זוהר לא התקדמה בסמטה עד המכולה אלא נעצרה לפני כן, ליד גדר הרשת שהקיפה את אתר הבנייה.
אסף נעצר לידה במבט שואל, ואז זוהר הצביעה על פֶּתח צר בגדר. "אנחנו צריכים להיכנס מכאן," היא אמרה, ונראתה מבוישת קצת.
אסף התקרב לגדר, וראה שהמקום שזוהר מצביעה עליו הוא לא סתם פֶּתח אלא חלק בגדר שנקרע, בטעות או בכוונה. אבא שלו, שהיתה לו חֶברת בנייה גדולה ושבנה לא מעט מהבניינים בעיר, התלונן כל הזמן על אנשים שפורצים לאתרי בנייה וגונבים קורות ברזל ועוד דברים שהם יוכלו למכור אחר כך. הדבר היחיד שאסף לא הבין זה איך הוא וזוהר אמורים להשתחל עכשיו לתוך הפתח הזה. מילא הוא, אבל זוהר. היא לא היתה בדיוק רזוֹנֶת...
זוהר הרימה אליו את עיניה, כי הוא היה גבוה ממנה בראש וחצי לפחות. "תיכנס אתה קודם," היא אמרה, ואז הוסיפה, בקול שנשמע פתאום נחוש יותר, "ותמשיך לשם, מאחורי הפיגומים."
זוהר לא רצתה שאסף יעמוד בסמטה ויסתכל עליה בזמן שהיא תפשוט את המעיל ותכניס את הבטן כדי שתצליח לעבור בפֶּתח הצר הזה, כמו שעשתה אתמול.
"לשם?" אמר אסף אחרי שנכנס דרך הפתח בקלות כמעט מרגיזה. הוא הצביע על הפיגומים שבצד האחורי של הבניין.
"כן," ענתה זוהר, ולמרבה ההקלה הצליחה להיכנס לאתר הבנייה אחריו, עם המעיל ביד.
דותן חיכה עד שהם נעלמו מאחורי הבניין עם הפיגומים, ורק אז חצה בשקט את הגדר ונכנס אחריהם אל תוך אתר הבנייה.
אז לכאן הם הולכים, הוא חשב לעצמו בשילוב של בלבול, סקרנות וחשדנות. מה יש להם לחפש כאן?
גם אתמול הוא ראה אותם פונים לסמטה במקום להמשיך כמו בדרך כלל לכיוון מאפיית שמואל. הוא שם לב לזה במקרה, כשהלך אחרי הלימודים כמה צעדים מאחורי אסף. הוא לא התכוון לנעוץ בו מבט או לעקוב אחריו, באמת שלא, אבל זה היה חזק ממנו. גם כשדותן רצה להתרכז בדברים אחרים, לחשוב על דברים אחרים, לראות דברים אחרים, העיניים שלו נמשכו תמיד אל אסף. אסף החתיך, אסף הכדורסלן, אסף המושלם. אסף שכל הבנות אוהבות. אסף שיש לו את כל מה שלדותן אין. זה היה ככה מהגן ועד היום, ודותן הרגיש כאילו אסף הוא הסיבה לכל הבעיות שלו. הוא ידע שאסף לא עשה לו אף פעם שום דבר רע, אבל איכשהו זה רק הגביר את הכעס שלו עליו.
אתמול הוא לא נכנס אחריו לסמטה, אבל היום כבר נראה לו מוזר שאסף מדלג על מאפיית שמואל יומיים ברצף. מה יש שם בסמטה הזאת?
אז הוא נכנס לסמטה אחריהם — אחרי אסף ואחרי זוהר, שנדבקה אל אסף כמו כל שאר הבנות בכיתה. אולי הם נהיו זוג, הוא חשב, ומיד גיחך לעצמו. אסף אלוני המושלם היה יכול למצוא לעצמו חברה הרבה יותר מוצלחת מזוהר לֵב.
בכל מקרה, הוא החליט לעקוב אחריהם. הוא הרגיש שיש כאן משהו מעניין.
דותן די הופתע כשהוא ראה את אסף וזוהר נכנסים לאתר הבנייה, למרות השלט הגדול שצעק באותיות אדומות, אזהרה! אתר בנייה!! הכניסה אסורה!!! כל כך הרבה סימני קריאה ובכל זאת הם נכנסים לשם? כן, ללא ספק קורה כאן משהו מעניין.
נעלמת בזמן - דנה אלעזר-הלוי
אסף ממהר הביתה מבית הספר, וזוהר הולכת איתו. הם נכנסים לסמטה צרה ושם רואים נערה בגילם. היא מוזרה מאוד: חיוורת, לבושה בשמלה לבנה וארוכה ונראית כמו רוח רפאים. הם מ